בית משפט השלום בחיפה פסק החודש לטובת הנהלת בריכה עירונית לאחר שנתבעה על ידי מבקרת במקום שטענה לאפליה מצד הנהלת הבריכה. ביהמ"ש קבע כי הרחקתה של המבקרת אינה מהווה אפליה, וכי טובת הציבור גברה במקרה זה על טובתה האישית של התובעת.
המינוי הופסק לפתע, ביוזמת הבריכה, לאחר שש שנים


לפי תביעתה, נהגה התובעת לבקר מידי יום בבריכת השחייה הנתבעת במשך 6 שנים. אולם, במרץ 2012 הופתעה התובעת לגלות כי המינוי שלה הופסק ביוזמת הנהלת הנתבעת עקב התנהגות בלתי הולמת בתחומי הבריכה, לטענתם. התובעת ציינה כי לא היו התראות קודמות בעניין, וכי לא הזהירו אותה בדבר הפסקת המנוי.


במכתב שנשלח לתובעת עלתה הטענה כי היא נוהגת לשיר בתחומי הבריכה ומפריעה למתרחצים במקום. התובעת הודתה בכך בפה מלא, אולם לטענתה, היא נוהגת לעשות כך שנים, ומעולם לא היוותה מטרד לאיש. לדבריה, הסיבה האמיתית להפסקת המינוי היא העובדה כי הינה סובלת ממוגבלות נפשית, ועל כן הנתבעת פעלה כלפיה תוך הפלייתה לרעה ובניגוד גמור לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות.


בתביעתה, טענה התובעת כי היא זכאית לפיצויים בסך 50 אלף שקלים בגין אפליה זו, מכח חוק שוויון ההזדמנויות או מכוח עוולת הרשלנות.


הנתבעת: התובעת שרה וצועקת בקולי קולות ומנבלת את פיה


מנגד, טענה הנתבעת כי לא מדובר כלל באפליה, וכי עובדה היא שהתובעת ביקרה באופן קבוע בבריכה במשך 6 שנים תמימות. לטענתם, התנהגותה החמירה מאוד, והיא הפריעה למבקרי המקום, למרות שמאז ומעולם התנהגה באופן חריג לאחרונה החלה התובעת לשיר ולצעוק בקולי קולות, ואף לקלל את המשתתפים בחוג ההתעמלות במים.


בעקבות ההחמרה בהתנהגותה, פנה אליה מנהל המקום וביקש ממנה שלא להפריע למתרחצים, אולם התובעת לא עמדה בהבטחותיה והמשיכה בשלה. הנתבעת החליטה להפסיק את המינוי לאחר שתי התראות בכתב ואזהרה על פה, ולאחר שהבינה כי לא ניתן לרסן את התנהגותה האגרסיבית.


מטעם הנתבעת העיד מדריך הספורט והמציל במקום, אשר טען כי התובעת לא אפשרה לו לנהל שיעור, עמדה מולו והניפה ידיה כדי למשוך תשומת לב, קיללה את המתעמלים, שרה וצעקה בקולי קולות והפריעה מאוד למתרחצים במקום.


לא מדובר באפליה כי אם התחשבות בבאי המקום


לבסוף, טענה הנתבעת כי לא היה ניתן עוד להתעלם מההחמרה במצב התובעת. היא הפריעה למתרחצים והעליבה אותם עד כי לא נותרה לבעלי המקום ברירה אלא להפסיק את הגעתה למען רווחתם של ציבור המינויים ולאור תלונות רבות שהצטברו במהלך השנים.


לפיה, אין מקום לטענת אפליה, מאחר שלפי חוק כאשר היחס השונה נעשה בעקבות שמירה על אופיו או מהותו של מקום ציבורי טענת האפליה נשמטת. הנתבעת צריכה לגלות אחריות גם על המינויים האחרים, והיא צריכה לדאוג כי הם יקבלו תמורה טובה לכספם, ולא יסבלו מהפרעות ומטרדים.


התובעת: לא שמעה תלונות לגבי התנהגותה


התובעת הגיבה לטענות אלו, וטענה כי למעשה היו לה קשרים טובים עם באי המקום, וכי היא לא שמעה תלונה מאיש. כמו כן, הביאה התובעת שני עדים מטעמה, המאבטח במקום ואחד מהמתרחצים הקבועים. שניהם העידו כי התנהגותה של התובעת לא הפריעה להם, וכי הם לא שמו לב להחמרה במצבה.


ביהמ"ש: לא הוכחה המוגבלות ואף לא הוכחה אפליה


שופט בימ"ש השלום, קיבל את גרסת הנתבעת וקבע כי למעשה לא הוכחה אפליה. בנימוקיו להחלטתו טען השופט כי ראשית לא עלה בידי התובעת להוכיח שהיא אכן נכללת בהגדרה של "אדם בעל מוגבלות" כפי שהוא משתמע בחוק. שנית, גם אם אכן היתה מוכיחה התובעת את מוגבלותה, גם אז לא היתה מתקיימת טענת האפליה, מאחר שעלה בידי הנתבעת להוכיח כי התנהגותה של התובעת גרמה להפרעות בהתנהלות התקינה של הבריכה, והנהלת הנתבעת פעלה כלפיה רק לאחר 6 שנים ארוכות, כאשר הגיעו מים עד נפש.

 

יש לך שאלה?

פורום ייצוג משפטי בכתב תביעה וכתב הגנה
פורום תביעה אזרחית | תביעה משפטית


לפיכך, קבע השופט כי אין מקום לפצות את התובעת, וכי הפסקת המינוי תישאר על כנה.