העותר, יהודי יליד אוקראינה, עלה לישראל ב-1990 וקיבל אזרחות ישראלית מכוח חוק השבות, הוא עזב את אשתו וילדיו וחי בארץ כשנה אחת. לאחר שנה, חזר העותר לאוקראינה, התגרש מאשתו, ולאחר כחמש שנים ביקש לבטל את אזרחותו מכיוון שהחליט לקבוע את מקום מגוריו בארץ הולדתו.


ויתר על האזרחות הישראלית והתחרט


לפי עתירתו, בשנת 1996 ולפני ביטול אזרחותו הישראלית, נישא העותר לאישה אזרחית אוקראינה, שאינה יהודייה, כאשר כארבע שנים אח"כ אימץ את ילדיה הקטינים. במאי 2002, על פי טענתו, החל להתקרב שוב אל היהדות וביקש לעלות לישראל עם משפחתו החדשה. כאשר ביקש לקבל מחדש את אזרחותו, התבקש העותר על ידי משרד הפנים להגיע לישראל ולערוך את כל הבקשות מכאן. העותר עזב את אשתו וילדיו המאומצים והגיע לארץ כתייר, כאשר הוא מבקש לחדש אזרחותו מכוח חוק השבות, ולצרף אליו את אשתו וילדיו בהתאם להוראות משרד הפנים.


אולם, לאחר שהגיש את הבקשה, משרד הפנים התעכב בנתינת האשרה למשפחתו. העותר שלח שוב בקשה כאשר הפעם הוא מדגיש את העובדה כי עזב את משפחתו ועלה לבדו על פי הוראות שניתנו לו ובמחשבה כי יתאחד עימם תוך זמן קצר. עוד ציין במכתבו כי הוא רק מבקש להביא את משפחתו לארץ והוא אינו דורש סל קליטה.


ביוני 2003 הגיש העותר שוב בקשה לקבלת מעמד עולה, וצירף לבקשתו את אשתו וילדיו המאומצים. בקשתו אושרה וכן אושרה כניסתה של משפחתו לישראל, כאשר הם מופנים להליך התאזרחות בהליך המדורג. לטענתו, אשתו וילדיו היו אמורים לקבל אזרחות מתוקף חוק השבות וכי הם הופנו על ידי משרד הפנים להליך הלא נכון.


משרד הפנים גילה: העותר חי בנפרד מאשתו


כל אותו הזמן, אשת העותר וילדיו חיו בישראל תחת אישורים זמניים שהוארכו מפעם לפעם ופעלו על מנת להשיג אזרחות לפי ההליך המדורג. באפריל 2009, לפני סיום ההליך, ערך משרד הפנים מבדק פתע הבודק את כנות הקשר בין העותר לבין אשתו. במבדק התברר כי השניים חיים בנפרד מחודש מרץ 2008. לפיכך, הפסיק משרד הפנים את ההליך בעניינם וביקש מאשת העותר ומילדיו המאומצים לעזוב את המדינה תוך 14 יום.


לטענת משרד הפנים, העותרים אינם זכאים לאזרחות מכמה סיבות. האחת, העותרת, אינה יהודייה ונישאה לעותר כשהיה עוד אזרח ישראלי, כאשר לאחר כמה שנים ביקש לבטל אזרחותו. העותר זכאי לבקש שוב ושוב אזרחות ישראלית מתוקף היותו יהודי ומתוקף חוק השבות, אך העותרת אינה זכאית לכך, ובעצם מיצתה, כך לטענתם, את הזכות לשיבה מטעם נישואיה ליהודי.

 

הסיבה השנייה שטען משרד הפנים כנגד העותרים הייתה העובדה כי לטענתם האימוץ לא נעשה בתום לב אלא רק כדי לנסות להשיג אזרחות לילדים. טענה זו ביססו על העובדה כי כאשר ביקשה אחת מילדי העותרת להוציא דרכון אוקראיני ציינה את שמו של אביה הביולוגי ולא השתמשה בשמו של העותר, הוא אביה המאמץ. עוד טענו במשרד הפנים כי העותר הסתיר מפניהם את העובדה כי נישואיו עלו על שרטון וכי הוא חי בנפרד מאשתו, וכל זאת על מנת להשיג אזרחות שלא בתום לב.


בית המשפט: העותרים פעלו בתום לב ומתוך רצון אמיתי לחיות בארץ


בבואם לדון בבקשה, ציינו שופטי בית המשפט העליון כי על פניו, זכאים העותרים כולם לאזרחות מתוקף חוק השבות, אך בעקבות ויתורו של העותר על אזרחותו בעבר יש לבדוק את העניין שנית, ובעצם מדובר בפרשנות לחוק. לאחר בדיקת העדויות ובהתייחסם לטענות משרד הפנים בדבר חוסר תום ליבם של העותרים, קבעו השופטים כי אין ממש בטענה, וכי נראה כי אין כאן ניצול לרעה של החוק וכי העותר ויתר באמת על האזרחות הישראלית וביקש לעלות מחדש עקב התקרבות ליהדות ובלב תמים.

 

כמו כן, אימץ את ילדיו כחוק ולפי כל הראיות כאשר עלה לארץ והקים את הבקשה, משפחתו הייתה מאוחדת. לפי בית המשפט, לא עשה נכון משרד הפנים בכך שביסס טענתו על מעשיה של אחת הבנות.

 

לפיהם, אין בקשתה בדבר שם משפחתה, להעיד על חוסר תום לב בהליך האימוץ או על אי כנותו של העותר לגבי ילדיו ומשפחתו. כמו כן, קבע בית המשפט כי העובדה שבני הזוג נפרדו לא מעידה על תקופת עלייתם, שכן אז, לפי כל העדויות, חיו יחד מתוך ניסיון כן לחיי משפחה תקינים.

 

יש לך שאלה? 

פורום משפט מנהלי, עתירות, בג"צ ורשויות מקומיות
פורום בג"צ
פורום ויזה לישראל | אזרחות ישראלית


בסיום דבריה, הביעה המשנה לנשיא בית המשפט העליון את מורת רוחה מהתנהלות משרד הפנים בתיק, והצביעה על פגמים נוספים בטענותיהם כלפי העותר. לפיה, הם לא עמדו בחובת ההנמקה ולא עלה בידיהם להביא סיבה לסירובם השרירותי לקבל בקשת העותר.


לפי כל אלה, קבעו שופטי בית המשפט העליון כי על משרד הפנים לקבל בקשות העותרים ולהעניק להם אזרחות ישראלית לפי חוק השבות. כמו כן, חייב בית המשפט את המשרד בתשלום שכר טרחת עו"ד בסך 30,000 שקלים.