האם חולה בניוון שרירים תקבל ילד מפונדקאית?

מדובר באישה הסובלת מניוון שרירים קשה אשר ביקשה להגשים את חלומה ולהפוך לאמא. האישה פתחה בהליכים לקבלת תרומת זרע ותרומת ביצית וחתמה על הסכם פונדקאות עם אזרחית ישראלית, בו הוסכם כי הליך ההפריה יבוצע בהודו היות ובישראל תהליך זה לא אושר ע"י הרשויות.

יש לך שאלה?
פורום פונדקאות
פורום בית משפט לענייני משפחה

טיפולים בוצעו בהצלחה והאם הפונדקאית נכנסה להריון. עם חזרתה ארצה ביקשה האישה שהרשויות יכירו באימהותה על הרך שטרם נולד, אולם הרשויות סירבו לכך בתוקף והמקרה הגיע לבית המשפט לענייני משפחה. זאת על אף שהאם הפונדקאית הצהירה בפניהם כי היא מקבלת את תביעתה של האישה להורות על היילוד. גם תורם הזרע ביקש מבית המשפט להכיר בתובעת כאמה של הקטינה. במהלך התביעה נולדה הילדה, אולם לפי חוק המדינה נשארה בבית החולים תחת פיקוח עובדת סוציאלית, זאת על פי חוק האימוץ

התובעת הגישה לבית המשפט חוות דעת משפטית של מומחה בדין ההודי אשר קובע, כי לפי הדין ההודי היא האמא של התינוקת וכן הצהרה מבית החולים בו נעשתה ההפריה בה נכתב כי היא האם המיועדת של התינוק.

עוד הדגישה התובעת את זכות היסוד להורות, אותה המדינה שוללת ממנה ללא כל סיבה נראית לעין היות ואיו חוק בנושא הרי ש"מה שלא אסור- מותר" ולכן פוגעת המדינה בזכות הבסיסית לשוויון.

המדינה טענה מנגד כי בסיס להורות בישראל צריך להיות גנטי, ביולוגי, או לפי חוק האימוץ. והמקרה שלפנינו אינו עומד באף אחד מהתנאים הנ"ל. המדינה מוסיפה וטוענת כי החוק ההודי אינו תקף כאן היות והתורמים ישראלים, ההסכם נחתם בישראל ולכן החוק הישראלי הוא הרלוונטי כאן.

על פי חוק המדינה, כשמדובר בפונדקאות חו"ל יש להוכיח כי להורה המאמץ יש זיקה גנטית או ביולוגית ליילוד. משאין זיקה כזאת, לא ניתן להכיר בהסכמים שנחתמו עם התורמים שכן ילד אינו "מוצר העובר לסוחר", לשון כתב ההגנה. הזכות להורות מושתת על יכולת האדם להביא ילדים עם מטען גנטי או ביולוגי דומה, במקרה שלפנינו לא כך הוא הדבר ולכן אין כאן פגיעה בזכות לשיוויון.

השופטת: על אף הסימפטיה לתובעת, אין ברירה אלא לדחות את התביעה

השופטת שדנה בתיק כתבה בפסק הדין כי אכן מדובר בסוגיה מורכבת ומסובכת. שכן ההתקדמות הטכנולוגית בעולם הרפואה מאפשרת הולדת צאצאים דרך צדדים שלישיים, כמו במקרה שלפנינו. השופטת כתבה אין ספק בכך שהתובעת היא זו שיזמה את המהלכים, וגרמה למעשה להולדת התינוקת.

אולם, כפי שטען היועמ"ש החוק הרלוונטי לענייננו הוא החוק הישראלי ולא החוק ההודי, ולכן על התובעת להוכיח זיקה גנטית או ביולוגית לתינוקת, על מנת להיות מוכרת כאימה.

אי לכך, כתבה השופטת על פי המצב המשפטי הקיים, לא ניתן להכיר בתובעת כאם התינוקת ודין התביעה להידחות, על אף האהדה והאמפטיה כלפי התובעת. היא הוסיפה כי על המחוקק להסדיר את הפסיקה במקרים כגון אלה, עקב ההתפתחות הטכנולוגית בעולמנו.