החליק במקווה ונפצע, האם יפוצה?

לטענת התובע, העירייה הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית בכך שלא הציבה שלטים המזהירים מפני החלקה ובמקום אף לא היה מעקה, ועל כן עליה לפצותה בסכום של 40,000 ₪

 

מנגד טענה העירייה כי אמנם המקווה אכן הוקם על ידיה אך מתופעל בידי המועצה הדתית, ותמוהה בעיניה העובדה שתובע בחר לתבוע אותה ולא את מפעילת המקום. הנתבעת אף עמדה על הסתירות הרבות בעדותו של התובע. תחילה טען כי הנפילה הייתה ב10.6  אולם בעדות אחרת טען שהנפילה התרחשה אחד עשר יום מאוחר יותר. כמו כן טענה כי במקום מותקנים משטחים נגד החלקה וכן מחולקים כפכפים נגד החלקה.

 

כמו כן נטען ע"י העירייה שיש מחלוקת בין הרופאים לגבי הקשר בין התאונה לנכות שנגרמה לתובע וכי לא ניתן לקבוע כי הנפילה היא זאת שגרמה לנכות התובע. התובע אף לא הביא לבית המשפט עדים שיאשרו את גרסתו לאירוע.

התובע מנגד הציג תמונות המראות כי במקום יש כיום מעקים, אמנם במהלך התאונה לא ראה אותם. כך לדבריו. וכן הציג את מסמכים רפואיים המדגישים את הנזק שנגרם לו.

 

 

השופט שדן בתיק דחה את התביעה על הסף. השופט כתב בפסק הדין כי אמנם לנתבעת יש אחריות מסויימת כלפי התובע, למרות שהעבירה את זכויות הניהול למועצה הדתית אולם לא הוכח כי גוף זה אינו מקצועי ולא מסוגל לנהל את המקום.

 

מעבר לכך, השופט הבחין בין סיכון סביר, אשר נמצא באחריות האדם לבין סיכון בלתי סביר אשר בגינו יש לתבוע תביעת נזיקין. השופט קבע כי במקרה הזה הסיכון היה סביר, הנתבעת עשתה ככל שביכולתה על מנת לדאוג לשלומם של באי המקום. התקינה משטחים מונעי החלקה,, חילקה כפכפים מיוחדים נגד החלקה (אותם התובע לא נעל ואף לא הסביר מדוע). אשר למעקה, התובע לא הוכיח כי לא היה בזמנו מעקה. אולם גם אם לא היה מעקה, ספק אם 3 מדרגות בלבד מצדיקות את קיומו.

 

בנוסף, השופט  מתח ביקורת על התובע אשר לא הביא עדויות נוספות וטען שאפילו אם עדותו הייתה אמינה יש לייחס לו אשם תורם משמעותי בשיעור של 50% לפחות היות ולא נזהר בעצמו.

 אי לכך, התביעה נדחתה על הסף. השופט אף חייב את התובע לשאת בהוצאות המשפט של עיריית ירושלים על סך של 3,000 ש"ח