במקרה שנידון בבית המשפט לתעבורה בחיפה, לפני השופט שלמה בנגו, הואשם נהג קטנוע בעבירה של נהיגה, כשהוא שיכור מעתם נהיגתו תחת השפעת סמים, לאחר שבדגימת שתן שניטלה ממנו נמצאו שרידי סם מסוג קנבוס.
באותו מקרה, שוטרים שהיו רכובים על אופנוע משטרתי הבחינו בקטנוע של הנאשם נכנס בנסיעה לתחנת הדלק, כשהוא רכוב לבדו על הקטנוע. השוטרים נכנסו מיד אחריו לתחנת הדלק, הנאשם ירד מהקטנוע, אחד השוטרים ניגש אליו, הזדהה, וביקש שיציג בפניו רישיון נהיגה ורישיון רכב. לדברי השוטר, הנאשם פתח את התא מתחת למושב הקטנוע על מנת להוציא את הרישיונות ואז הבחין השוטר בנייר מקופל.
השוטר הרים את הנייר, בחן אותו ומצא, כי מקופל בו חומר החשוד כסם מסוכן, מסוג חשיש, במצב מפורק. הנייר יחד עם החומר הקשור נתפס על ידי השוטרים, הוכנס למעטפה משטרתית, הנאשם עוכב לתחנת המשטרה בחשד לנהיגה תחת השפעת סמים.
לא היה ספק כי לא הייתה התנהגות מחשידה או עבריינית מצידו, טרם עצירתו, וטרם עריכת החיפוש שבוצע בכליו.
בתחנת המשטרה נדרש הנאשם ליתן בדיקת שתן לצורך ביצוע בדיקת סמים. הנאשם הסכים ומסר דגימת שתן ששוגרה למעבדה.
בחוות דעת המעבדה צויין כי נתגלתה חומצת חשיש, שהינה תוצר חילוף חומרים, של החומר הפעיל בסם הקנבוס, ולכן מסקנתו של עורך חוות הדעת, שדגימת השתן מעידה על שימוש בקנבוס.
הסוגייה שנידונה הינה האם בנסיבותיו העובדתיות של תיק זה ניתן לקבוע כי הדרישה מהנאשם למסור דגימת שתן וממצאי בדיקתה, פסולים מלשמש כראיה?
שאלת החיפוש בכליו של אדם, בביתו וברשות היחיד בכלל, מעוררת מעצם טיבה וטבעה, מתח בין שני עניינים כבדי משקל. מחד, האינטרס הציבורי בהגנה על הציבור, ומכח אינטרס זה, הצורך לצייד את המשטרה בסמכויות ובכוחות, לבצע חיפושים ברשות היחיד, על מנת להגיע לכל מקום, בו יש חשש, כי מוחזקות ראיות, הדרושות לצורך חקירה ומיגור הפשע. מאידך, הצורך להגן על זכויות הפרט והאוטונומיה הפרטית של כל אדם בהיות הזכות לפרטיות זכות יסוד במדינתנו לאור הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
ההסדר החקיקתי הקיים כיום, הנוגע להוראות החיפוש ברשות היחיד, הינו ההסדר הקבוע בפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) משנת 1969, כפי שזו פורשה בפסיקה. מנגד, ניצבות הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו כאשר בסעיף 7 (ג) לחוק, קיבלה הזכות לפרטיות מעמד חוקתי על חוקי, וכן קיימות הוראות חוק הגנת פרטיות התשמ"ב 1982 המסדיר את ההגנה על פרטיותו וצנעתו של הפרט ואף מתייחס לראיות שהתקבלו אגב הפרת הוראותיו.
בעניינו, התעוררו השאלות הבאות:
א) האם התקיימו התנאים הקבועים בחוק ובפסיקה לביצוע חיפוש בכליו של הנאשם.
ב) האם התקיים יסוד סביר לחשד שהנאשם עשה שימוש בסמים ועל כן היה מקום לדרוש ממנו דגימת שתן לצורך איתור סמים בגופו.
סמכות החיפוש קבוע בסעיף 25 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש- נוסח חדש), תשכ"ט-1969 וכך נאמר:
"שוטר רשאי, בלא צו חיפוש, להיכנס ולחפש בכל בית או מקום אם:
1. יש לשוטר יסוד להניח שמבצעים שם פשע, או שפשע בוצע שם זה מקרוב.
2. תופס הבית או המקום פונה לעזרת המשטרה.
3. אדם המצוי שם פונה לעזרת המשטרה ויש יסוד להניח שמבוצעת שם עבירה.
4. השוטר רודף אחרי אדם המתחמק ממעצר או נמלט ממשמורת חוקית."
דרישת הסף הראייתית בכל הוראות החיפוש, המקנות לשוטר לערוך חיפוש ללא צו שיפוטי, לרבות חיפוש בגופו של חשוד, הינה דרישה לקיומו של – "יסוד להניח" שהוא בפועל קיומו של "חשד סביר".
נפסק לא אחת, כי התנאים שבהם יתקיים חשד סביר המצדיק עריכת חיפוש ללא צו שיפוטי אינם ניתנים להגדרה ממצה וחד-משמעית והם מבוססים על נסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה. כך למשל, יכול שהתנהגותו המחשידה של החשוד תקים בסיס לכך, מידע מודיעיני בדבר ביצוע עבירה במקום בו נמצא אותו אדם או בקרבתו, וזאת בצירוף השעה שבה הוא נמצא באותו מקום, או כאשר המשטרה מקבלת מידע אודות תיאורו של אדם החשוד בביצוע עבירה מסוימת או בדבר האזור שבו עשוי להימצא החשוד.
במקרה זה, השוטרים אשרו, כי לא היה שום דבר 'מוזר' בנהיגתו של הנאשם, הוא לא ביצע כל עבירה, אך טען כי הוא נראה לו "לחוץ", וכך העיד אחד השוטרים בבית המשפט:
"ניגשתי אליו, דיברתי איתו, הוא היה נראה לי לחוץ. עצם הלחץ שלו גרם לנו לחשוב שיש משהו שאלתי אותו אם יש משהו אסור, המושב היה מורם [מושב הקטנוע- ש.ב.]. כמו שרשום בדו"ח- היה נייר מקופל שם. אנחנו מכירים את צורת הקיפול, זה עוזר לנו מבחינת איתור סם."
ביחס הסכמת הנאשם לחיפוש אמר השוטר: "אני מאמין שכן. אני מציין דברים כאלה בדו"ח". בהמשך דבריו ולבקשת הבהרה נוספת מצד בית המשפט, ביחס לעניין ההסכמה של הנאשם, אמר: "[ה]אם ההסכמה היתה מפורשת? אני עונה שכן. זה לא מצוין בדו"ח, אבל עצם העובדה שלא מצוינת התנגדות זה אומר שהיתה הסכמה".
שותפו של השוטר למשמרת, מסר בעדותו כי הפניה לנאשם לפני החיפוש, לא לוותה בחשד מוקדם כלשהו, אלא היתה במסגרת ביקורת שגרתית, וכך אמר:
"נסענו ברחוב זבולון, הבחנו בקטנוע לבן נכנס לתחנת דלק, נכנסו אחריו. הנהג התבקש להציג רישיונות, סוג של ביקורת שגרתית. כשהוא פתח את המושב מתחת לכיסא, השותף שלי ואני הבחנו בנייר מקופל. השותף שלי הרים את הנייר ופתח, והתגלה חומר החשוד כסם מסוג חשיש. הנאשם עוכב לתחנה. הנהג פתח את המושב, היה נייר מקופל. בדרך כלל אנחנו תמיד חושדים במקרה כזה בסמים, כשיש נייר מקופל. שותפי הרים, פתח ונתפס חומר החשוד כסם. הודענו לו שהוא מעוכב. כנראה שלשותפי זה היה נראה חשוד ישר, אז הוא הרים מבלי לבקש את הסכמתו של החשוד. שותפי ראה שזה סמים ואז הודענו לו על עיכוב."
ביחס לשאלה האם בוצע חיפוש בתא במטען של הקטנוע, קבע השופט כי העובדה שתא המטען של הקטנוע היה פתוח, אין בה כדי לגרוע מהמסקנה כי פעולות השוטרים היוו חיפוש במובן המשפטי.
השוטרים אומנם טענו כי מיד כשתא המטען היה פתוח, זיהו את הנייר המגולגל ובו החומר החשוד כסם. הנאשם העיד כי השוטר חיטט בתא המטען בעוד שני השוטרים מדברים איתו. בית המשפט ציין כי הוא נוטה להאמין לנאשם כי בוצע בתא המטען חיפוש היות וידוע לבית משפט, מתוקף עבודתו וניסיונו, כי תא מטען של קטנוע, אינו משטח מישורי רחב ידיים, שכל המתבונן בו יזהה על אתר, נייר מגולגל. מדובר בתא צר ועמוק, ועל כן, מטבע הדברים, הוצרכה בדיקה וחיפוש מדוקדק, על מנת לאתר נייר מגולגל לכדור. לכן ציין השופט כי קשה עליו עדותו של השוטר, כאילו במבט חטוף ניתן היה להבחין בפיסת נייר מגולגלת.
מכאן, הכריע השופט, כי לא היה כל 'יסוד להניח' או חשד סביר, שהנאשם ביצע איזושהי עבירה לפני לחיפוש בתא המטען של הקטנוע אשר הצדיקה את החיפוש בכליו.
עוד ציין השופט, כי לא ניתן לבסס חשד סביר במקרה זה, לנוכח טענת השוטרים כי הנאשם נראה לחוץ בעת שנבדק על ידם.
השופט הפנה לדברי בית המשפט העליון בהקשר זה וכך נאמר שם:
"ניתן להניח כי פעמים רבות, ובמיוחד אצל אזרחים נורמטיביים ושומרי חוק, עצם המפגש עם השוטר המבקש לערוך חיפוש בכליו, על גופו או בביתו של אדם, גורם לתחושות של מתח נפשי וחשש..."
השופט בחן גם את יסוד ההסכמה לביצוע החיפוש, והשאלה האם הנאשם הסכים לעריכת החיפוש, שכן נפסק כי הסכמתו של חשוד יכול שתחליף את "היסוד להניח" הנדרש לצורך ביצוע חיפוש בכליו או בגופו.
עם זאת, נקבע ע"י בית המשפט העליון, כי נוכח פערי הכוחות במפגש שבין שוטר לאזרח, ככל שאין לשוטר חשד סביר ביחס לביצוע עבירה ועדין השוטר מעוניין לבצע חיפוש, השוטר נדרש לא רק לבקש את הסכמת האזרח לעריכת חיפוש, אלא חלה החובה על השוטר להבהיר לחשוד את זכותו לסרב לחיפוש ולהבהיר לו כי סירובו לא ייזקף לחובתו. (פרשת בן חיים).
במקרה דנן, השוטר ציין כי החיפוש בוצע בהסכמה, אולם, כאשר נשאל אם הסכמת הנאשם היתה מפורשת, השיב תחילה בחיוב, אך דבר זה לא מצא ביטוי כלשהו בדו"ח שערך. לאחר מכן, הוסיף וטען בעדותו, כי עצם העובדה שהנאשם לא התנגד - הדבר מעיד על הסכמה ובלשונו: "[ה]אם ההסכמה היתה מפורשת? אני עונה שכן. זה לא מצוין בדו"ח, אבל עצם העובדה שלא מצוינת התנגדות זה אומר שהיתה הסכמה".
בית המשפט דחה לחלוטין את גישתו של השוטר וקבע כי אין המדובר בהסכמה באשר הם נוגדים לחלוטין את הוראות הדין.
השופט קבע כי השוטר היה חייב להבהיר לנאשם במפורש את בקשתו לערוך חיפוש, בטרם עריכתו, לבקש את הסכמתו של הנאשם מתוך הבהרה כי זכותו להתנגד לחיפוש, ולערוך חיפוש רק בכפוף לקבלת הסכמה זו. משלא ניתנה לו הסכמה מפורשת, לא היתה לשוטר שום סמכות חוקית לערוך חיפוש בכליו של הנאשם.
באשר להעדר ההתנגדות מצד הנאשם לחיפוש ולהסכמה משתמעת מצידו, הנרמזת מדברי השוטר, ציין בית המשפט, כי בשל המפגש הלא נעים של שוטר-אזרח בסיטואציה כזאת והחשש הטבעי המתלווה אליה מצד האזרח, החושש שמא סירבו יקים עליו את זעם השוטרים, ויביא להסלמת האירוע, ולעיכובו או מעצרו, לא ניתן להקיש משתיקתו או מהעדר התנגדותו, להסכמה לעריכת חיפוש בכליו. בעניין זה הפנה לדבריי בית המשפט העליון בפרשת בן חיים:
"אכן, ניתן לומר שככלל בנסיבות בהן אדם נפגש עם שוטר המבקש לערוך חיפוש על גופו, בכליו או בביתו רצונו העיקרי של האדם מושא החיפוש הוא להביא לסיום המפגש מהר ככל הניתן. בנסיבות אלה אותו אדם עשוי לסבור כי סירוב להסכים לביצוע החיפוש עלול להביא לעיכובו או למעצרו ולמצער לעורר חשד נגדו. הסכמה שניתנת בנסיבות אלה, שמשמעותה היא ויתור על הזכות החוקתית לפרטיות כלפי השוטר המבקש לערוך את החיפוש, איננה הסכמה מדעת; שכן היא אינה מבטאת בחירה אמיתית ואוטונומית של האזרח לוותר על זכויותיו" (פיסקה 27 לפסק הדין).
לפיכך, השופט קבע כי החיפוש שבוצע בתא המטען של הקטנוע, ואשר הניב את הראיה המחשידה כנגדו, קרי, הסם מסוג 'חשיש' המגולגל בנייר, היה חיפוש שלא כחוק.
כאמור, לאחר שנתפס החומר החשוד כסם, הנאשם נחקר, נבדק בדיקת מאפיינים וניטלה ממנו דגימת שתן. לאור ממצאי דגימת השתן שניטלה ממנו לאחר שעוכב ע"י השוטרים לתחנת המשטרה, אשר העידו על שימוש בסם מסוג חשיש, על כן, יוחסה לנאשם עבירה של נהיגה תחת השפעת סמים שמשמעותה נהיגה בשכרות.
בית המשפט הדגיש כי גם הדרישה לקבלת דגימת שתן או דם מצריכה קיומו של 'חשד סביר' ועל כן נבחן האם היתה לשוטרים עילה לבקש מן הנאשם דגימת שתן ומהי תרומתה של הראיה (הסם) שהושגה באופן לא חוקי לגיבוש חשד זה.
סעיף 64ב(ב) לפקודת התעבורה, קובע כדלקמן:
"שוטר רשאי לדרוש מנוהג רכב, או ממונה על הרכב, שהיה מעורב בתאונת דרכים, או שיש לשוטר חשד סביר כי הוא שיכור, לתת לו דגימת שתן או דגימת דם לשם בדיקה אם מצוי בגופו אלכוהול ובאיזה ריכוז, או אם מצוי בגופו סם מסוכן או תוצרי חילוף חומרים של סם מסוכן..."
בית המשפט קבע, כי לא היה לשוטרים כל חשד סביר להניח כי הנאשם נוהג תחת השפעת סמים. הנאשם רכב על הקטנוע, לא ביצע כל עבירה, השוטרים ניגשו אליו באקראי בעת שנכנס לתחנת הדלק על מנת לתדלק את הקטנוע. לא נטען, שהיה מידע מודיעיני מוקדם כלשהו שהצדיק את הפניה אליו או החיפוש בכליו.
החיפוש, נעשה בניגוד מוחלט לכל הוראות הדין ולכן לא היה חוקי. העילה והבסיס לדרישה לקבלת דגימת שתן מן הנאשם היתה ממצאי החיפוש הלא חוקי שנערך בכליו, במסגרתו נמצא הנייר ובו הסם החשוד כחשיש. מכאן, אלמלא היו מוצאים השוטרים את הנייר המגולגל בחיפוש הלא חוקי שערכו בכליו של הנאשם, לא היו דורשים מן הנאשם להתלוות אליהם לתחנת המשטרה, ממילא הוא לא היה נחקר ולא היה נדרש ליתן דגימת שתן. לכן, יש זיקה הדוקה וברורה בין החיפוש הלא חוקי והסם שנמצא בעקבותיו, לבין החשד הסביר שהקים את הדרישה לנטילת הדגימה מהנאשם. בנסיבות אלה, קבע השופט, כי מאחר והזיקה בין החיפוש הלא חוקי וממצאיו, לבין הדרישה ליתן דגימת שתן הוא כה הדוק, דבק, כתם אי חוקיות בראיה שהושגה בעקבות החשד הזה, קרי, דגימת השתן שניטלה מן הנאשם.
השופט קבע כי המקרה מלמד על ליקוי מהותי בהוגנות ההליך והחקירה כלפי הנאשם, אשר ניצב חסר אונים בתחנת הדלק, שוטרים ניגשו אליו מבלי שביצע כל עבירה, חיפשו בתא המטען שלו, ללא הסכמתו, ומבלי שהם מסבירים לו שזכותו להתנגד לחיפוש, לא אמרו לו שאם תימצא ראיה מפלילה הדבר עלול לפעול לחובתו, וכך איתרו את הנייר המקופל ובו הסם, אשר הוביל לדרישת השתן ממנו ולביסוסו של כתב האישום נגדו.
בית המשפט קבע כי החריגה הברורה מנוהלי החיפוש ומדיני החיפוש, היא מהותית, וכאשר ישנה חריגה כה מהותית בביצוע חיפוש ברשות היחיד, שהנו צנעת הפרט, כך ביחס ישר, מופגנת רמה גבוהה של חוסר הוגנות כלפי האזרח, וממילא כל 'פירותיה' של אותה חקירה נגועים ומוכתמים בחוסר הוגנות זה ודין הראיות שהושגו כתוצאה מכך להפסל.
לבסוף, לנוכח התנהלות השוטרים כאמור לעיל, בית המשפט פסל את הראייה שנבעה כתוצאה מהחיפוש הבלתי חוקי, היינו הסם. סם זה הוא היה הבסיס לקיומו של החשד הסביר אשר ביסס את חוקיות הדרישה לבדיקת דגימת השתן ועקב פסילת ראיית הסם, פסל בית המשפט גם את ראיית תוצאת בדיקת השתן ובכל הביא בית המשפט לזכוי הנאשם מעבירת נהיגה בשכרות בשל נהיגתו לכאורה תחת השפעת סמים.
עודכן ב: 06/12/2016
.jpg)
.jpg)
.jpg)
