הסמכות המקומית באינטרנט / עו"ד ספיר בן צוק

ככלל, היסטורית סמכות השיפוט המקומית נקבעה עקב סיבה אחת עיקרית והיא הקשורה לנוחיות הדיון ואפשרויות התנועה, צריך לזכור כי בעבר היה קשה מאוד ולעיתים אף בלתי אפשרי לנוע ממחוז למחוז ואפילו בתוך ישראל, במצב דברים שכזה, ברור שהיה צורך שתביעה תוגש בבית דין ששני הצדדים יכולים להגיע אליו.

שני סוגי סמכות עיקריים נדרשים מכל בית משפט על מנת לדון בתביעה, האחת היא הסמכות העניינית, העוסקת במהותה וסכומה של התביעה והיא מופיעה בחוק בתי המשפט, והשנייה הינה הסמכות המקומית המגדירה את האזור הגיאוגרפי הפיסי של סמכות בית המשפט, והיא מופיעה בתקנות סדר הדין האזרחי.

כל יישוב בישראל נכלל במחוז שיפוט היוצר את מקום הגשת התביעה וזאת לפי פרק מקום השיפוט בתקנות סדר הדין האזרחי.

הנורמה המשפטית הקובעת את עניין הסמכות המקומית הינה תקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, הנמצאת בפרק "מקום השיפוט". התקנה כלשונה קובעת את החלופות האפשריות לעניין הגשת תובענה, וכדלקמן:

3(א) תובענה שאינה כולה במקרקעין, תוגש לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אחד מאלה:
(1) מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע;
(2) מקום יצירת ההתחייבות;
(3) המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות;
(4) מקום המסירה של הנכס;
(5) מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים. (הדגש ס.ב.צ)

די בקיום אחת החלופות על מנת שבית המשפט יקנה סמכות מקומית.

בשנים האחרונות חל פיחות משמעותי במעמדו של עקרון נוחיות הדיון. לא משום שהעיקרון איננו חשוב, אלא משום שהנסיעה ממקום למקום הפכה להיות פחות ופחות רלוונטית. עמד על כך המשנה לנשיא (כתוארו דאז) ש' לוין (רע"א 6920/94 - יאיר לוי נ' צבי פולג ואח' . פ"ד מט(2) 731 ,עמ' 734-735).7

"במדינה קטנה כמדינתנו ממילא אין לייחס משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה פלונית מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית משפט זה או אחר".

יותר מכך, הנטייה כיום הינה שלא להעביר תובענות לבית משפט במחוז אחר, או לבית משפט שווה דרגה בתחום אותו מחוז, בנימוק של "מירב הזיקות" או "מאזן נוחות" הצדדים. עמד על כך המשנה לנשיא כב' השופט ש. לוין בבש"א 1307/00, תק-על 2000(1)585 בקובעו:

"המרחק בין תל אביב לחיפה אינו רב, ובנסיבות רגילות אין שיקולי נוחיות כלליים יפים להוציא ענין מגדר הסמכות המקומית שיוחדה לו לפי אחת מהחלופות המנויות בתקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984".

כב' השופט לוין מוסיף כי אינו מוצא פסול בכך שתביעה מוגשת במחוז פחות עמוס במשפטים מאשר משנהו:

"בנסיבות אלו אין גם לבוא בטרוניה על המשיב אם בחר להגיש את התובענה דווקא בבית המשפט המחוזי בחיפה, שלפי הערכתו (השנויה במחלוקת) היא תתברר שם יותר מהר מאשר בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו".

וראו גם הפחתה במעמד שאלת הסמכות המקומית בתי המשפט הכללים – עלי המשפט כרך ג/1 עמ' 292 בעמ' 299.

מפס"ד לעייל עולה שאף אם נניח הסמכות נתונה לחיפה והמשפט הוגש בנצרת, אין לייחס לשאלת הסמכות המקומית משמעות יתר אשר תסרבל את הדיון והפרוצדורה המשפטית, ובפרט "וקל וחומר" כאשר מקום מגורי הצדדים הוא נניח באזור הצפון והמרחק הפיסי בין מקום המגורים לחיפה או לנצרת אינני משמעותי.

הנורמה לעניין הסמכות המקומית באינטרנט:

הסמכות המקומית כאשר העוולה נעשתה באמצעות האינטרנט נרכשת משתי סיבות מרכזיות:

א. כל צג מחשב שמימנו ניתן לצפות בהפרה הינו מקום המעשה או המחדל ולכן מקנה סמכות מקומית.
ב. כל צג מחשב שמימנו ניתן לצפות בהפרה מהווה סניף של המפר ולכן מקנה סמכות מקומית.

ככלל האינטרנט הוא חסר מקום וגבול טריטוריאלי הן לעניין הסמכות המקומית והן לעניין הסמכות המקומית הבינלאומית וזאת כאשר מעשה העוולה בוצע באמצעות רשת האינטרנט.
כך הוא באם מדובר במעשה של הפרת זכויות יוצרים, לשון הרע, מעשי מרמה והונאה ועוד כיוב' והתפתחה מכך פסיקה ענפה מקומית ובינלאומית אשר אימצה את הכלל כי הסמכות המקומית במקרים אלו נתונה לכל בית משפט.

בבש"א (מחוזי ירושלים) 2841/03 רעות אלקטרוניקה ורכיבים בע"מ נ' מראות אימג' בע"מ החלטה מיום 14/12/03, קבע בית המשפט, כדלקמן:

תביעות בנושאי אינטרנט, ניתן להגיש בכל מקום בישראל. את הסמכות הזו, קבע בית המשפט, ניתן להסיק מתוך סעיף (5) בתקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי: "מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים" . מעשה או מחדל ברשת האינטרנט שבגינו תובעים, ניתן לתבוע בכל בית משפט בישראל. ביהמ"ש אף חזר על פסיקה זו גם בבש"א 1314/04.

וכן ראו גם בבש"א (שלום קרית גת) 884/02 גיל לנדאו נ' בני חסון מיום 01/05/02 נאמר כי:

" ניתן להשליך על כך שהפרסום באינטרנט כמוהו כפירסום בעיתון. התפוצה באינטרנט מגיעה לכל רחבי הארץ ואף מעבר לגבולות מדינת ישראל והפירסום יכול להגיע לכל משתמש באתרי האינטרנט.
לכן, גם אם משרדי אתרי האינטרנט או מרכזי המחשבים המרכזים את מעבר התקשורת ממוקמים במרכז הארץ, הרי שהפירסום באתרים מגיע לכל משתמש בארץ, ובוודאי, בין השאר, גם לתושבי מחוז הדרום."

וכן ראו גם בבש"א 6659/05 ובבש"א ( ת.ק ירושלים) 4137/05 חקיקאן אסף נ' הדקה ה- 90 בע"מ החלטה מיום 10/01/2006 מאמץ ביהמ"ש את פסיקת המחוזי וקובע כי :

" הואיל וכאמור הנתבעת מנהלת את עסקיה באמצעות האינטרנט בכל הארץ, מכאן ניתן לטעון, כדברי כב' השופט לוין ברע"א 39/89 הנ"ל, שהנתבעת עשויה להיתפס לשיפוטו של כל בית משפט בישראל, לפי הענין.

וכן ראו גם בבש"א (לתביעות קטנות ת"א) 005331/06 לחמי סער נ' אלקטרו שופ בע"מ החלטה מיום 23/11/2006. ביהמ"ש מקבל את הטענה כי אינטרנט נמצא בכל מקום ולכן ישנה סמכות מקומית בכל בימ"ש.

" לדעתי ספק המציע למכירה סחורה באינטרנט צריך להיות ער לכך שסחורתו עשויה להגיע למעשה לכל מקום, ובוודאי לכל מקום בארץ ולפיכך הוא עשוי להידרש להתדיין במקומות בהם אמורה להתבצע ההתחייבות או אמור להיות מסופק הנכס.

סקירה מאלפת בנושא זה ניתן לראות בהחלטה בבש"א 8033/06 אלון שטיינברג נ' חיים לוי 07 (10) 228 עמוד 5, של השופט ד"ר א, טננבאום מבית משפט השלום בירושלים שקבע כי הפסיקה בארץ אימצה בדרך כלל את העמדה כי האינטרנט הוא חסר מקום, וכי הסמכות היא כלל מדינתית.

לעניין כי האינטרנט מהווה סניף של המפר: אין עדיין פסיקה ממשית בישראל, אך יש התייחסות לכך בפס"ד שטיינברג לעייל, אך לדעתי, הרי יש לראות בכל צג מחשב שמימנו ניתן לצפות בהפרה כסניף של המפר המהווה נקודת מכירה למרכולתו בין אם היא תמונה, דבר דפוס, מאמר או כתבה שעליהן חלים זכויות יוצרים ובין אם היא הפרה של כל אחד מדיני הקניין הרוחני כגון סימן מסחר, מדגם או פטנט.
מן המפורסמות הוא כי חנויות רבות בישראל הממוקמות גיאוגרפית במחוז שיפוט אחד מפעילות חנות לממכר מוצריהן דרך רשת האינטרנט ובכך כל צג מחשב מהווה סניף לאותה חנות גם אם היא וירטואלית אלא שתוצאותיה הן כמכירה בסניף פיסי לכל דבר ועניין.

בשולי הדברים יאמר, כי אם בית המשפט קנה לו סמכות מקומית מאחת העילות המופיעות לעייל ועדיין רוצה בעל דין להעביר את מקום הדיון למחוז שיפוט אחר ובדרך כלל הדבר נובע משתי סיבות מרכזיות, "מאזן הנוחות" ו/או "מירב הזיקות", עומדת לו הזכות לפנות לנשיא בית המשפט העליון או למשנה לנשיא בבקשות מסוג זה וזאת לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984‏ .
"ענין שהובא או שיש להביאו לפני בית משפט מחוזי או בית משפט במקום אחד, רשאי נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא להורות שיהיה נידון בבית משפט של אותה דרגה במקום אחר...."
לסיכום, בתביעות כאשר העוולות לסוגיהן בוצעו ברשת האינטרנט הסמכות המקומית לדון בהן יכול שתהא בכל בית משפט בישראל בהתאם למהותה של התביעה והיא חוצה את הגבולות הגיאוגרפיים המסורתיים כפי שהיה נהוג בעבר, מה גם שכיום אין לייחס לעניין הסמכות המקומית חשיבות יתר ויכול תובע אף משיקולי יעילות ועומס על בתי משפט לבחור לעצמו מקום שיפוט מהיר ונוח יותר ובתנאי שלא נפגעים אינטרסים ממשיים של הצדדים.אם קנה בית משפט סמכות מקומית, העברת מקום הדיון צריכה להיעשות על ידי פנייה לבית המשפט העליון.

בברכה
ספיר בן צוק, עו"ד
משפט מסחרי, קניין רוחני ואינטרנט.