דחיית תביעת בנק כנגד ערבים עקב שיהוי ומחדלים / עו"ד אילן ציאון

תקציר: הנתבעים, אשר יוצגו על ידי עו"ד אילן ציאון, ערבו, ביחד עם 2 ערבים נוספים להלוואה אותה נטלו בשנת 1992 בנם וכלתם לשם רכישת דירה בטבריה. גובה הלוואת המשכנתא היה בשיעור של 95% משווי הנכס. בסמוך לאחר נטילת ההלוואה חדלו הבן וכלתו לשלם את החזרי המשכנתא. עקב כך מינה הבנק כונס נכסים לדירה ומכר אותה. ואולם מכירת הדירה לא כיסתה את מלוא ההלוואה ונותר חוב בסך של כ- 20,000 ₪. הבנק לא עשה דבר במשך קרוב לשש שנים ואז הגיש תביעה כנגד הערבים בהם הנתבע 1, אשר נפטר בינתיים ולפיכך הוגשה התביעה כנגד עזבונו וכנגד אלמנתו הנתבעת 2. עם הגשת התביעה התברר כי החוב תפח והגיע לסך של למעלה מ- 100,000 ₪.
הנתבעים, אשר יוצגו על ידי עוה"ד אילן ציאון טענו שורה של טענות כנגד תביעת הבנק בהן, התיישנות התביעה כנגד העיזבון, שיהוי חמור המונע את הגשת התביעה וחוסר תום לב בהתנהלות הבנק.
בית משפט השלום בקריות קיבל את טענות עו"ד ציאון במלואן וקבע כי בנסיבות הענין התביעה כנגד עיזבון המנוח התיישנה וכי התנהלות הבנק נגועה בשיהוי חמור המונע ממנו את הזכות לתבוע את הנתבעים. כמו כן מצא בית המשפט שורה של כשלים בהתנהלות הבנק כמו גם בניהול התביעה על ידו ודחה את התביעה תוך חיוב הבנק בהוצאות לטובת הנתבעים.
פסק דין זה חשוב במיוחד מאחר שהוא מטיל על הבנקים שורה של חיובים בכל הקשור לתביעות ערבות ומשכנתאות בהם: החובה לפעול במהירות ובשקידה סבירה בכדי לגבות חוב, החובה להסביר לערבים משמעותה של נטילת הלוואה בשיעור של 95% משווי הנכס, החובה לברר את מצבם של הערבים וכן חובות הקשורות בשיתוף הערבים ועדכונם בכל הקשור לחייבים ולהתקדמות פירעון החוב.


בתי המשפט
בית משפט השלום קריות א 001576/02
בפני: כב' השופטת קראי-גירון ישראלה תאריך: 27/04/2005


בעניין: טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ התובעת
ע"י ב"כ עו"ד תמר ברלינר ואח'
נ ג ד
1. עזבון המנוח ס. א. ד ז"ל
2. ד. ד הנתבעים
ע"י ב"כ עו"ד ציאון אילן


פסק דין
א. מבוא
בתביעה שבפני עותר התובע (להלן: "בנק טפחות") לחייב הנתבעים (להלן: "הנתבעים או גב' דרעי או עזבון דרעי בהתאמה") לשלם לבנק טפחות כספים בהיותם ערבים להלוואה שנתן בנק טפחות בתאריך 23.7.92 לה"ה דרעי משה ורות (להלן: "החייבים העיקריים") לצורך רכישת דירה. התביעה הוגשה ביום 6.8.02.

ב. העובדות

5129371
5129371העובדות הצריכות להכרעתי ואשר אינן שנויות במחלוקת הן כדלקמן:
1. הסכם ההלוואה עם החייבים העיקריים נחתם ביום 23.7.92.
2. סכום ההלוואה אותה נטלו החייבים העיקריים ולשם החזרתו מושכנה הדירה שנרכשה על ידם בטבריה היה 95% ממחיר הדירה הנרכשית במועד רכישתה.
3. בנוסף למשכון הדירה להבטחת החזר ההלוואה חתמו ארבעה אנשים כערבים דרעי דליה ובעלה המנוח דרעי אלברט וכן ה"ה תקיאר שלומי ומוטי מרדכי.נ
4. החייבים העיקריים לא עמדו בחיובם להחזיר ההלוואה בתשלומים חודשיים כבר מלכתחילה והטענה כי חיוב זה הופר לראשונה כבר ביום 1.9.92, לא נסתרה.
5. ביום 25.5.94 העמיד בנק טפחות ההלוואה לפרעון מידי לאחר שהחייבים העיקריים לא שילמו ברציפות ההחזרים החודשיים.
בהתאמה, מונתה ביום 2.7.94 עו"ד ברלינר ככונסת נכסים לדירה מטעם הבנק וביום 10.4.95 נמכרה הדירה בהליכי כינוס נכסים כאשר תמורת הדירה הועברה לבנק ביום 1.6.95 לאחר ניכוי שכ"ט הכונסת.
6. אין מחלוקת כי הדירה נמכרה בסכום השווה בשקלים לכ- 5,000$ ארה"ב פחות מן הסכום בו נרכשה וכי הנתבעים או הערבים האחרים, לא צורפו להליכי הכינוס והמכירה ואף לא הודע להם על הליכים אלו. עוד לא נסתרה טענת הנתבעים כי לו נמכרה הדירה במחיר רכישתה המקורי במסגרת הליכי הכינוס לא היה נותר לזכות בנק טפחות כל חוב מכוחו צריך היה הבנק לנהל ההליכים נשוא התביעה שבפני.
7. ביום 3.4.96 נפטר הערב מר סידני אלברט דרעי ז"ל אשר התביעה המקורית נגדו הוגשה ביום 6.8.02 ווהמתוקנת ביום 4.6.03.
8. מאחר ולאחר מכירת הדירה נותרה יתרת חוב, הגיש בנק טפחות נגד החייבים העיקריים ביום 24.4.01 כשש שנים לאחר מכירת הדירה, תביעה. הודעה על הגשת התביעה נשלחה לערבים ביום 2.5.01. ביום 11.7.01 ניתן פסק דין נגד החייבים העיקריים.
ביום 24.7.01 נפתחו הליכי הוצאה לפועל כנגד החייבים העיקריים וביום 26.11.01 ניתן אישור ראש ההוצאה לפועל כי מוצו ההליכים כנגד החייבים העיקריים וכי ניתן לתבוע את הערבים.
אין מחלוקת כי הנתבעים לא היו צד להליכי ההוצאה לפועל במסגרתם ניתן האישור הנ"ל.
9. ביום 12.12.01 נחתם בין בנק טפחות והערב מר טקיאר שלומי הסדר לפיו שילם הערב בשני תשלומים סך של 20,000 ₪ ובתמורה קיבל הפטר מערבותו להלוואה.


ג. טענות הצדדים
הנתבעים טוענים כי דין התביעה נגדם להדחות משום:
i. התביעה כנגד עזבון המנוח סידני אלברט התיישנה משום שלא הוגשה תוך שבע שנים ממועד פטירת הערב ודין הטענה להתקבל משלא הוגש בענין זה כתב תשובה מטעם הבנק.
ii. התביעה כנגד הערבים התיישנה משום שע"פ הוראות סעיף 7(ב) לחוק הערבות התיישנה במועד הגשת התביעה דנן, התביעה נגד החייבים העיקריים. נטען כי מאחר והחייבים העיקריים הפרו חבותם כלפי הבנק, כבר מחודש ספטמבר 1992, היה על הבנק להעמיד ההלוואה לפרעון בזמן סביר קרי, לא יאוחר משנה לאחר מכן, קרי חודש ספטמבר 1993. ובהתאמה, התיישנה תביעת הבנק נגד החייבים העיקריים בחודש אוגוסט 2000 ואילו הבנק היגישה רק ביום 22.4.01.
iii. התביעה נגועה בשיהוי תמוה ובלתי סביר אשר גרם לתובעים נזק. יובהר כי על טענה זו לא באה כל תשובה מטעם הבנק בסיכומיו.
iv. התביעה כנגד הערבים הוגשה מכח אישור פגום בפגם חמור אשר הוצא ע"י ראש ההוצאה לפועל כי הנתבעים לא היו צד להליכים אלו.
v. הבנק בהתנהלותו במועד כריתת הסכם ההלוואה ולאחריו, הפר חובות תם לב וחובות אמון ובצע עוולות נזקיות לרבות הפרת חובות חקוקות שגרמו לנתבעים נזק לרבות :
1. נמנע מלהסב תשומת לב הערבים כי מדובר בהלוואה כספית לרכישת דירה בגובה 95% משווי הדירה הטומנת בחובה סיכון כי לא יהיה ניתן לפרוע ההלוואה ממכירת הדירה בלבד.
2. השתהה בהעמדת ההלוואה לפרעון מיידי והביא לניפוח החוב עובר לנקיטת ההליכים נגד החייבים העיקריים.
3. נמנע מלדווח לערבים על הפרות החייבים העיקריים את התחייבותם ע"פ ההלואה עובר לנקיטת ההליכים נגד החייבים העיקריים ובכך מנע אפשרות מן הערבים להקטין נזקיהם תוך פניה עצמית לחייבים.
4. מכר הדירה מבלי להודיע לערבים או לשתפם בהליכים, במיוחד במקרה דנן, בו קיים צורך מיוחד לעשות כן משום ששווי הבטוחה קרוב מידי לסכום ההלוואה.
5. נקט שיהוי תמוה לאחר תום הליכי מכירת הדירה בנקיטת הליכים נגד החייבים ואף לא דווח על כך לערבים וגרם בכך לניפוח סכום החוב.

הבנק טוען מצידו כי:
1. לא היתה לו כל ידיעה על מותו של הערב המנוח מר סידני אלברט דרעי ז"ל ולא היתה לו יכולת לדעת על כך משום שגב' דרעי דליה לא הודיעה לבנק על כך ולכן חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות הקובע חריג לתחילת תקופת ההתיישנות בשל עובדות המהוות עילת תביעה אשר נעלמו מן התובע בנסיבות שאינן תלויות בו.
יצויין כי טענה זו הועלתה רק בסכומי בנק טפחות ולא הוגש בגינה כתב תשובה למרות שהנתבעים טענו טענת התיישנות בכתב הגנתם.
2. התביעה נגד החייבים העיקריים לא התיישנה משום שזו אינה מבוססת על חוב פיגורים של החייבים העיקריים בגין אי פרעון הלוואה משום שחוב זה סולק מכספי מכירת הדירה. לטענתו עילת התביעה הינה בגין היתרה שנוצרה ביום 1.6.95 לאחר מכירת הדירה וקבלת כספי התמורה. עוד נטען כי המועד הקובע למרוץ תקופת ההתיישנות כנגד החייבים העיקריים הינו המועד בו הועמדה ההלוואה לפרעון מידי בפועל קרי, 25.5.94.
3. נטל ההוכחה בתביעה דנן על הנתבעים מכח הודאה והדחה משום שהנתבעים מאשרים חתימתם על הסכם הערבות ונטל זה לא הורם.
4. כל חובות הגילוי כלפי הערבים אשר נטען כי הופרו במקרה דנן, מקורן בתיקון לחוק הערבות משנת 1997 אשר תחילתו הרבה אחרי חתימת הסכם ההלוואה הרלוונטי בשנת 92. כמו כן לא הוכח כי נגרם נזק לערבים משום שהם לא חוייבו בריבית מירבית על יתרת ההלוואה אלא ריבית ע"פ סעיף 17א' לחוק הערבות (סעיף 25 לאחר התקון 97).
5. הערבים ידעו על החלטת ראש ההוצאה לפועל המאשרת מיצוי הליכים נגד החייבים העיקריים ומתירה נקיטת הליכים נגד הערבים ומכל מקום, העובדה כי לא הגישו בקשה לבטל החלטה זו, או המערערת עליה, הופכת ההחלטה לחלוטה ובלתי ניתנת לתקיפה.
יצויין כי בנק טפחות לא הביא ראיה הסותרת טענת הנתבעים כי לא קיבלו כל הודעה על ההליכים אשר ננקטו בהוצאה לפועל בגינם נתנה החלטת ראש ההוצאה לפועל לענין מיצוי ההליכים וכי לא ידעו על כך.
6. הנתבעים לא הוכיחו כי נגרם להם נזק בגין חלוף המועדים עד לנקיטת ההליכים נגד החייבים העיקריים ונגדם.
7. הערבים אינם ערבים מוגנים, הפטרת הערב טקיאר שלומי אינה מעלה ואינה מורידה בענינם.
8. תנאי ההסכם אינם תנאים מקפחים.
9. הטענות העובדתיות של הנתבעים תמוהות במיוחד בהתחשב בעובדה כי אחד החייבים העיקריים הוא בנם של הנתבעים.

ד. הראיות
בנק טפחות הביא לעדות מטעמו את מר קויפמן חיים אשר נתן תצהיר עדות ראשית (ת/1). אין מחלוקת כי מר קויפמן לא היה מעורב אישית בהליכי חתימת הסכם ההלוואה וחתימת הערבים.
הנתבעים הסתמכו בראיותיהם על עדות נתבעת מס' 2 גב' דליה דרעי, אשר גם היא הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה (נ/1).
במהלך שמיעת הראיות הגיעו הצדדים להסכמה מבורכת לפיה טענות הקשורות לתחשיבים על פיהם חושב חוב הנתבעים, או צריך היה להיות מחושב, יטענו בסכומים מבלי שיהיה צורך בחקירת עדים על כך.ב

ה. המסקנה
לאחר שעיינתי בכל החומר המצוי בתיק והראיות שהובאו בפני לאחר שהאזנתי לדברי העדים והתרשמתי מהם ולאחר שעיינתי בסכום טענות הצדדים , נחה דעתי כי דין התביעה להדחות וכי יש ממש בטענות הנתבעים אשר לחלקן לא נתנה תשובה הולמת בסכומי בנק טפחות בכל הנוגע להתנהלות הבנק ובנוגע לנסיונותיו לקבל המגיע לו מכח הלוואה אשר נתנה לחייבים העיקריים מהם. לטעמי התנהלות זו יש בה כדי למנוע מן הבנק בנסיבות המקרה, שהובאו בפני, היכולת להצליח בתביעה דנן ולהצליח באמצעותה להפרע מן הנתבעים את הסכומיים הנתבעים מהם כערבים.

ו. דיון
i. ראשית, מצאתי ממש בטענות הנתבעים כי אכן התביעה כנגד הנתבע מס' 1 התיישנה. טענה זו מפורטת בפירוט רב ובבהירות בסעיף 11 לכתב ההגנה המתוקן ועוד קודם לכן בבקשה המפורטת לבטול פסק הדין אשר ניתן כנגד גב' דליה דרעי בהעדר הגנה ביום 29.7.02. בקשה זו הוגשה ביום 12.2.03 ביחד עם בקשות אחרות לרבות בקשה לדחיה על הסף אשר נדחתה בהחלטת כב' השופטת בית נר מיום 19.2.03.

למרות זאת לא זכתה טענה זו להתיחסות כלשהי מצד בנק טפחות עד להגשת הסכומים שבפני. אכן יש ממש בטענת ב"כ הערבים כי מחדל זה ראוי שיזקף לחובת הבנק ויש בו כדי למנוע האפשרות מהבנק לעורר כעת טענותיו לענין העדר התיישנות התביעה.
גם לגוף הענין, לא מצאתי ממש בטענות הבנק כי התביעה כנגד העזבון לא התיישנה משום שמדובר בעילת תביעה עליה חלות הוראות החריג המצוי בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. קשה לטעון וברצינות כי במצב היחסים בין הצדדים, בתביעה דנן, הבנק הינו במצב בו עובדות מות אחד הערבים הינה עובדה אותה הבנק לא יכול היה לדעת בזהירות סבירה. לא סביר בעינו לקבוע כי הדרך היחידה להביא עובדה כזו לידיעת הבנק, היא בהטלת חובה, כמו שמבקשת ב"כ הבנק מבית המשפט לקבוע, על שאר הערבים לדווח לבנק כי אחד מהם נפטר.
לטעמי, אכן צודק ב"כ הנתבעים בטיעוניו כי משנפטר ערב, אין תחולה להוראת הסכם ההלוואה המטילה חובה על כל ערב להודיע על שינוי במצבו. מאידך אין לפרש הוראות אלו כאילו יש בהם כדי להטיל חובה על ערב אחד להודיע על מצבו של ערב אחר.
זאת ועוד, לו היה נוקט הבנק בשקידה ראויה והיה מודיע לערבים על הגשת התביעה נגד החייבים העיקריים, על ההליכים בהוצאה לפועל הננקטים נגד החייבים, פעולות שלא עשה ובגינם טוענים הנתבעים כעת בפני כי דין התביעה להדחות, היה יכול הוא בשקידה ראויה ובזהירות סבירה, לדעת כי אחד הערבים נפטר.
כמו כן אין מחלוקת שהבנק ניהל משא ומתן ואף הגיע להסדר עם אחד הערבים. לא הוכח בפני כי הבנק ניסה לברר באמצעות ערב זה מה מצבם של הערבים האחרים, ונכשל וגם בכך אין כדי לתמוך בטענתו כי לא יכול היה לדעת בזהירות סבירה, עובדת מות הערב, שהיא מהותית לעילת התביעה.
טענות מסוג זה של הבנק מצטרפות ומחזקת דווקא טענות ב"כ הנתבעים באשר להתנהלות התמוהה של הבנק המתבססות בעיקר על ההמתנה התמוהה של שנים עד לנקיטת הליכים נגד החייבים העיקריים והערבים.ו

אציין כי ב"כ הנתבעים צודק בטענתו כי גם הסתמך על האמור בפסק הדין בת.א. 228/90 מלכה כרמל נ' בנק המזרחי המאוחד תק-מח 93 (2) סעיפים 26-27 לפסק הדין התביעה שבפניי התיישנה. משדחיתי הטענה לענין חלות הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות ת"שיח-1958 על נסיבות המקרה דנן, יש לקבל הטענה כי עילת התביעה נגד נתבע מס' 1 התגבשה ביום מותו של הערב המנוח ותפסה רק את החוב אשר היה קיים במועד הפטירה ותביעה נגד עזבונו ניתן היה להגיש רק עד יום 2.4.03.

עוד יש לדון בטענת ב"כ בנק טפחות לענין הסתירה בטענות הנתבעים לפיה מחד טוענים הם כי במועד מות הערב טרם השתכלל החוב ומנגד טוענים כי החוב (של החייבים העיקריים) התיישן בשנת 2001 מכח הטענה כי היה על הבנק לפעול תוך זמן סביר לאחר שהפסיקו החייבים העיקריים לפרוע חובם לבנק.

בטענה זו אין כל ממש. אין בטענת ב"כ הנתבעים כדי לקבוע כי במועד מות הערב, לא השתכלל חוב. כל שנטען הוא כי הערבות תפסה רק את החוב שהיה קיים במועד הפטירה, אם היה קיים והיכולת לגבות חוב זה קמה רק אם תביעה בגין כך מוגשת בתוך שבע שנים ממועד הפטירה.

זאת ועוד, טענה זו מפי ב"כ בנק טפחות תמוהה במיוחד לאור העובדה כי גם הבנק מצידו טוען בפני בסכומיו טענות סותרות בלתי אפשריות. כך נטען מחד כי תביעת הבנק נגד הערבים לא התיישנה משום שהתביעה אינה בגין חוב פיגורים עקב מחדל החייבים העיקריים לשלם המגיע מהם ע"פ הסכם ההלוואה משנת 92 אלא תביעה על יתרת חוב אשר נוצר לאחר סלוק חלק מחוב החייבים מתמורה שנתקבלה עקב מכירת הדירה בשנת 95.

מאידך עיון בכתב התביעה המקורי, או המתוקן, אינו מלמד כי התביעה הינה רק על סכום חוב שנוצר לאחר מכירת הדירה וקבלת הכספים ע"י הבנק, נהפוך הוא, בסעיף 4 לכתב התביעה אשר הוגש כנגד החייבים המקוריים ומכוחו (מכח פסק הדין שניתן בעקבותיו) הוגשו ההליכים שבפני נאמר:
"על אף דרישות הבנק הנתבעים לא פרעו סכומי כסף שהתחייבו לפרוע לבנק ושעבר מועד פרעונם ו/או פיגר בתשלום חובותיו לבנק ובעקבות כך הצטברו לחובתו ולזכות הבנק סך של 109,430 ₪ נכון ליום 27.3.01 (כולל ריבית פיגורים, להלן "סכום התביעה")".

אין בפנינו הסבר כיצד חושב סכום תביעה זה. האם כולל רק פיגורים וריביות לאחר ניכוי הכספים שהתקבלו עקב מכירת הדירה. מחדל זה ראוי שיזקף לחובת בנק טפחות ויתמוך בטענה כי גם הבנק מעלה כעת טענות סותרות כדי להתמודד עם טענות הנתבעים לפיהם גם התביעה נגד החייבים העיקריים התיישנה במועד הגשתה ובהתאמה, התיישנה זכות הבנק לתבוע ולפעול כנגד הערבים.

ii. שנית, מצאתי ממש בטענה כי דין תביעת בנק טפחות להדחות בשל טענת שיהוי ולחלופין ומבלי שיהיה צורך להכריע בענין מצאתי גם ממש בטענת ב"כ הנתבעים לענין התיישנות התביעה כנגד החייבים העיקריים והערבים בשל מחדל הבנק להעמיד ההלוואה לפרעון מידי תוך זמן סביר. זאת בהתחשב באמור לעיל כי הבנק לא מלא אחר חובתו להוכיח כי התביעה דנן הינה תביעה בגין חוב שנוצר לאחר מכירת הדירה וקבלת כספי התמורה, ולא תביעה לחוב בגין אי פרעון הלוואה ע"פ הסכם משנת 1992, כפי שנכתב בברור ע"י בנק טפחות בכתבי טענות מטעמו.
העובדה כי בכתב הטענות נטען דבר אחד וצויין סכום אחר, אין בה לכשעצמה די כדי להוכיח הטענה כי עילת התביעה הינה חוב אשר נוצר לאחר מכירת הדירה. היה על הבנק להסביר ענין זה בתביעתו ולא להסתפק בציון סכום החוב בלבד. דלות כתבי טענות הבנק ראוי שתעמוד בעוכריו במיוחד משבחר הבנק להגיש תביעתו כנגד החייבים העיקריים רק כשש שנים לאחר מכירת הדירה ולמרות זאת, שב וטען כפי שצוטט לעיל כי התביעה מתבססת על כשלון החייבים לפרוע חובם ולא צויין דבר לענין השתלשלות הארועים ומכירת הדירה.

לטעמי, במצב ענינים זה, הטענה לפיה התביעה נגד החייבים העיקריים ובהתאמה נגד הנתבעים שבפני (הערבים) לא התיישנה משום שהיא מבוססת רק על יתרת חוב מ-95 (לאחר מכירת הדירה) הינה טענה משפטית מפולפלת שהועלתה וגם היא באיחור, רק משנודע לבנק שיהיה עליו להתמודדד עם טענת ההתיישנות שהועלתה ע"י ב"כ הנתבעים ואין היא נתמכת בעובדות.

משהוגש ת/2 תצהיר עדות ראשית מטעם נציג בנק טפחות, לא רופאו הפגמים ולא הוסבר מדוע אם הוגשה תביעת חוב נגד החייבים העיקריים רק בגין יתרת חוב שנותרה לאחר מכירת הדירה לא צויין הדבר במפורש בכתב התביעה. כל שצויין בת/1 סעיף 3 הינו ציון לקוני, ללא הסבר, של העובדות הנטענות.

עוד יצויין כי לא מצאתי כלל התמודדות בסיכומי בנק טפחות עם טענות הנתבעים לענין החובה להעמיד ההלוואה לפרעון מיידי תוך זמן סביר ממועד בו נודע כי החייבים העיקריים אינם פורעים את חובם.
העדר התיחסות שכזה, מותיר את הבנק "בטענה עירומה" כי לבנק שיקול דעת מוחלט אשר לא ניתן לעוררין מתי להעמיד הלוואה לפרעון מידי והחלטתו זו היא הקובעת בהתאמה מתי נוצרה עילת תביעתו.
כך לדעת הבנק אם החליט הבנק להמתין שנים, מאינטרסיו הוא, עד שיביא חייבים לדין אפילו אלו כשלו מלמלא חובותיהם כלפיו מיד לאחר מתן ההלוואה נותרים הערבים להלוואה בני ערובה בידיו ונדונים ל"הכלא" בסכון כי התקופה בה יוכלו הם להתבע ע"י הבנק תוארך ללא קץ ע"פ שקול דעתו של הבנק בלבד.
דבר זה אינו סביר בעיני ואינו תואם ההלכה הפסוקה אשר הובאה בפני ע"י ב"כ הנתבעים ופסיקה נוספת.נ
ראה לענין זה:
ד"נ 32/84 עזבון ולטר נתן ווילאמס ז"ל נ' ISRAEL BRITISH BANKׂ(LONDON) ואח' פד מד (2) 265.
ת.א. (חי) 4762/92 בנק כרמל למשכנתאות והשקעות בע"מ נ' כהן פורטונה ואח' פס"ד כב' השופטת רזי מיום 1.12.99, דינים שלום יח 874.

נדמה כי במקרה דנן קביעה כי למרות שהחייבים חדלו מלפרוע חובם בסמוך מאד למועד מתן ההלוואה בשנת 1992 פעל הבנק באופן סביר משהעמיד ההלוואה לפרעון מידי רק בחודש מאי 1994 ובהתאמה, יש לראות מועד זה כקובע מועד המתחיל מרוץ ההתיישנות אינה סבירה ויש מקום לקבל הטענה כי מועד סביר כזה היה בתום שנה ממועד הראשון בו חדלו החייבים העיקריים לקיים התחייבותם.

ואולם גם אם שגיתי באמור לעיל, נחה דעתי כי בנסיבות המקרה דנן השתהה בנק טפחות שיהוי בלתי סביר בנקטית ההליכים, שיהוי אשר גם ע"פ המבחנים החמורים שנקבעו בפסיקה לקיומו, הינו בלתי סביר וגרם נזק לנתבעים נזק ודי בכך כדי להביא לדחיית התביעה.

אציין כי אין ממש בטענות הבנק לענין זה כי לא הוכח קיומו של נזק לנתבעים משאלו לא חוייבו על ידו בריבית מירבית.
אציין כי כל טענות הנתבעת גב' דליה דרעי לענין ההתדרדרות במצבה עם חלוף השנים מאז חתימתה על הסכם ההלוואה כערבה, במיוחד לאור מות בעלה, נתוק הקשר עם בנה והעדר מידע בזמן אמת כי בנה וכלתה אינם פורעים את חובם עוד בטרם תפח החוב והורע מצבה , לא נסתרו. טענות אלו המפורטות מאד בתצהיר עדותה הראשית (סעיפים 14 ואילך), לא נסתרו וגם עדותה בחקירה נגדית עמ' 45 לפרוטוקול התומכת בטענות אלו אשר לא נסתרה.

עוד אציין כי נזק לנתבעים לא יכול להגרם רק מחיובים בשיעורי ריבית גבוהים. הוא נוצר גם מקיומו של חוב אשר הולך ותופח במשך כשש שנים בהם הבנק לא נוקט פעולה כלשהי מבלי שהוא נותן הסבר כלשהו למחדליו.

לו באמת עילת תביעתו הינה חוב אשר נותר לאחר מכירת דירה בשנת 1995, מדוע לא נעשה דבר עד שנת 2001?
ומדוע קודם לכן לא ננקטים הליכים נגד החייבים במשך שנתיים ממועד כשלון פרעון החוב מדוע מועמד החוב לפרעון מידי רק לאחר שנתיים?
לטעמי, גם בחינת התנאים המחמירים לקיומו של שיהוי בדין אזרחי המפורטים בפסק הדין המנחה של כב' השופטת פרוקציה בע.א. 6805/99 תלמוד תורה הכללי (הישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים פ"ד נז (5) 433, מביאה אותי למסקנה כי העובדות שפורטו בראשית פסק דין זה יש בהם די כדי לקבוע כי בנק טפחות זנח זכות התביעה העומדת לו. זאת במיוחד לאחר שנמכרה הדירה ובמשך הזמן, שינו הנתבעים מצבם לרעה. לטעמי יש רגלים לסברה כי התנהגות הבנק במקרה דנן, אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב ותואמת יותר ההנחה כי זנח תביעתו, במיוחד לאור העדר כל ידוע בזמן אמת את הערבים בדבר מחדלי החייבים, קיומו של חוב והסיכון כי עתידים הם להתבע בגינו בחלוף כשש שנים ממועד מכירת הדירה.

במיוחד נכון הדבר בזוכרני כי שלוב העובדות של מכירת דירה לצורך החזר חובות בצרוף העדר פעולה נוספת לזמן ארוך מצד הבנק, יש בו די אצל האדם הסביר כדי לבסס ההנחה כי הבנק קיבל המגיע לו וזנח האפשרות להוסיף ולתבוע המגיע לו, אם מגיע.

זאת ועוד, במקרה דנן משלא עשה הבנק דבר נגד הנתבעים, ולא הודיע להם דבר ומנגד משהגיע להסדר עם ערב אחר ומכר הדירה, גם בכך יש יצירת ציפיה סבירה כי הבנק ויתר על רצונו לנקוט הליכים נגד האחרים.

עוד אציין כי במקרה דנן משעסקינן בבנק, יש מקום גם להבהיר הצורך לפעול בשקידה סבירה וראויה ולהמריץ פעולה מצד הבנק ולהמנע ממדיניות של שב ואל תעשה אשר מגדילה ע"י פעילות חד צדדית את סכום הכסף לו זכאי הבנק מהערבים. יש מקום לקבוע כי אם בוחר הבנק משקוליו שלו שלא לעשות דבר תקופה ארוכה ללא הסבר סביר, דבר זה יפעל לרעתו וימנע ממנו היכולת במקרים מתאימים לפעול כנגד ערבים אפילו טרם חלפה תקופת ההתיישנות.

המקרה דנן לטעמי, מצדיק קביעה שכזו.

לטעמי, במקרה דנן ע"פ קביעת כב' השופטת פרוקציה בפסה"ד שתואר לעיל, השימוש באמצעי של שיהוי במקרה דנן מוצדק ומתחייב מטעמי צדק והגינות כלפי הנתבעים, מתחייב משקולים של אינטרס הציבור ומתוך דאגה להליך שיפוטי תקין. זאת גם בהתחשב בכל טענותיהם האחרות של הנתבעים שלא נסתרו לרבות לענין העדר מתן הודעה על מכירת הדירה, נקיטת הליכים נגד החייבים העיקריים בהוצאה לפועל טרם נתנה ההחלטה לענין מיצוי ההליכים ולאחר מכן מבלי לידעם, העדר מתן הסברים מספיקים והודעות על מחדלי החייבים העיקריים לפרוע חובם, ואפילו עוד קודם לכן מחדל מלהודיע לערבים הסכון הטמון במתן ערבות להלוואה שהינה לסכום המהווה 95% מערך הדירה הנרכשת.

יובהר עוד לענין אופן התנהלות הבנק במקרה דנן, כי גם אם יטען כי הכונסת אשר מונתה ע"י הבנק פעלה ע"פ אינטרסי הבנק ובמסגרת אותן שבע השנים העומדות לרשותו למימוש זכויותו, ולפיכך אין בהתנהלותה או בהתנהלות הבנק אשר המתינו כשש שנים ממועד מכירת הדירה עד להגשת ההליכים נגד החייבים בשום פגם, אין בכך ממש. הלכה פסוקה היא כי מינוי כונס הגם שהוא נעשה לבקשת בנק וזהות הכונס נקבעת על ידו עדין אין בכך להפוך הכונס לסוכנו או שלוחו של הנושה אשר הציע מינויו.
ראה לענין זה :
ע.א. 1034/92 רמת זכרון בע"מ (בכינוס) נ' דר אליעזר וולף תקדין עליון 93 1) 84.

עוד אבהיר כי כאמור לעיל גם טענות אחרות אשר נטענו ע"י הנתבעים והמלמדת על התנהלות בעיתית של הבנק בכל הקשור לגבית חובם של החייבים העיקריים ובהתאמה של הערבים לא נסתרו ואם כך הדבר, אין לי אלא לקבל טענות הנתבעים כי אכן הפר הבנק חובותיו כלפי הערבים הן אלו המוטלות מכח חובת תום הלב והן אלו החוקיות. זאת משכשל הבנק להודיע לערבים על כשלון החייבים לפרוע חובם במועד, כך משכשל להודיע דבר מכירת הדירה וכך משכשל לצרפם כמשיבים בהליכי ההוצאה לפועל.

יובהר כי הפסיקה הכירה בחובות הבנק גם כנגד מי שאינה לקוחותיו כדוגמת הערבים.
ראה לענין זה:
ע.א. 1570/92 בנק המזרחי המאוחד נ' דרור צבי ציגר פ"ד מט (1) 369.ב
וראה גם
ע.א. 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד ואח' תקדיון עליון 2003 (2) 4564.

עוד אציין כי בנסיבות המקרה דנן בהם מדובר על לווים פשוטים וערבים פשוטים קשיי יום ועל הלוואה רבת סיכון לצורך רכישת דירה כאשר אין מחלוקת כי שווי ההלוואה הינו כ-95% מערך הדירה הנרכשת וקיים סיכון כי במקרה כשלון החיביים לפרעה לא יהיה ניתן להסתפק בפרעון ההלוואה ממוש המשכנתא, יש מקום להרחיב הקף חובת הגילוי המוטלת על הבנק וחובה כזו לא מולאה בנסיבות המקרה דנן.

אם חובת זהירות כזו הינה מצומצמת כאשר עסקינן ביהלומן מנוסה (פס"ד יולזרי שאוזכר לעיל) אין כך הדבר לגבי אשה קשת יום כדוגמת הנתבעת גב' דרעי אשר אין מחלוקת כי מאז התאלמנותה אינה מתפקדת (עדות הנתבעת גב' דרעי עמ' 5 לפרוטוקול).

על אחת כמה וכמה נכונים הדברים כאשר נדונה חובת הבנק במקרה משכנתא.

כך קבע כב' הנשיא מ' שמגר: בפסק דינו בע"א 5853/95 טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ נ' דבאח ואח' פד מח (2) 573.ו
"מערכת היחסים שבין לקוח (ולדידי אף מי שאינו לקוח) לבין בנק היא מערכת יחסים מיוחדת הנובעת מהאמון שרוחש הציבור הרחב כלפי מוסד זה.נ
הבנק ופקידי הבנק נתפסים בעיני הציבור כסמכות מקצועית, בין היתר בשל כך שברשות הבנק לא אחת מידע אשר אינו נגיש לציבור הרחב; הבנק כמוסד כספי הוא גם בעל כשורים מיוחדים ואמצעים טכניים שאינם נחלתו של הפרט. כל אלה עשויים לאפשר לבנק למנוע נזקים מלקוחותיו, בעוד שלנפגע הפוטנציאלי אין יכולת דומה. מאחר שהפרט רוחש במקרים רבים אמון מיוחד לבנק מאמין בכשוריו ובאמצעיו הטכניים ורואה בו גוף מעין ציבורי נוטה הוא לעיתים שלא לנקוט אמצעי זהירות מצידו להקדים פני נזק אפשרי, אפילו יש בכוחו לעשות כן (ראה להלן א. .. אחריותם של בנק בגין רשלנות; התפתחות אחרונות) מכח מערכות יחסים מיוחדת זו מוטלים על הבנק חובות מיוחדים שאינן מוטלות על צדדים לחוזה רגיל".

ובהמשך בסעיף 26 לפסק הדין אומר כב' הנשיא שמגר כי בהלוואה מסוג משכנתא גוברת חובת הגילוי המוטלת על הבנק לאור מיהות הצדדים המעורבים, אפילו על חובת הסודיות של הבנק כלפי לקוחו. אם כך הדברים בוודאי שחובת הגילוי במקרה דנן מצד הבנק היתה מחייבת התנהגות שונה מצד הבנק כאן כלפי הנתבעים הערבים והפרת חובה זו מאיינת יכולתו לזכות בתביעתו זו.

עיננו הרואות גם לו היה ממש בטענת הבנק לענין אי חלותו של התיקון הספציפי לחוק הערבות משנת 1997 על ההלוואה דנן, הרי חובת גילוי כזו קיימת במקרה דנן לבנק מכח הוראות אחרות.

לעניין נטל ההוכחה אשר לטענת הבנק צריך להיות מוטל על הנתבעים. אבהיר כי אפילו היה מוטל על הנתבעים במקרה דנן, נטל כלשהו במקרה זה הורם. זאת ועוד טענות הבנק לעניין הנטל אינן עולות בקנה אחד עם הפסיקה הקיימת בנושא.ב
כך נאמר בע.א. (ב"ש) 5/95 פביאן ואח' נ' בנק הפועלים תק' מח (96 (2) 614 ע"י כב' השופט בנאי כי:
"טענתם של המערערים אינה טענה של הודאה והדחה שהרי כופרים מעיקרא בתוקפו המחייב של כתב הערבות שבגינו הוגשה התביעה".

ובמקרה דנן טוענים הנתבעים טענות דומות.
עוד יש להבהיר כי גם הטענה לפיה אין הנתבעים רשאים לטעון כנגד החלטת ראש ההוצאה לפועל בענין מיצוי הליכים משום שלא הגישו בקשה לבטלה או בחרו שלא לערער עליה, אין לה, על מה שתסמוך.

פסק הדין אליו הופניתי הדן בענין זה בר"ע (חיפה) 264/00 בנק הפועלים בע"מ נ' חיים נאה תק' מח' 2001 (1) 1847 אכן מורה כי הלכה היא שאי צרוף ערבים להליכים בהם מתבקשת החלטה בענין מיצוי הליכים נגד החייבים הינה פגם בהליך, דבר המזכה את ראש ההוצאה לפועל בזכות לשנות החלטה זו מעצמו.

אין בכך כדי למנוע מערב אשר לא היה צד להליכים כאלו מלתקוף ההליכים המנוהלים נגדו לאחר אותה החלטת מיצוי הליכים נגד החייב אפילו בחר שלא לבטל ההחלטה של ראש ההוצאה לפועל או לערער עליה. שהרי רשאי ערב לחשוב או להאמין כי בסופו של יום יבחר הבנק שלא לנקוט הליכים כנגדו אפילו קיימת החלטה על מיצוי הליכים נגד החייב במיוחד כאשר מדובר בבנק אשר שקט על שמריו שש שנים.

לאור כל האמור לעיל, אין לי עוד צורך לדון בשאר טענות הצדדים לרבות אלו הנוגעות לאופן חשובי החוב, טענות בדבר קיומם של תנאים מקפחים בהסכם ההלוואה וכיוצא באלה.

אשר על כן נחה דעתי כי אין מנוס מדחיית התובענה.

התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 7,500 ₪ בצרוף מע"מ בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין שאם לא כן, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

זכות בקשת רשות ערעור לבימ"ש מחוזי תוך 45 יום.

ניתן היום י"ח בניסן, תשס"ה (27 באפריל 2005) בהעדר הצדדים.ו


קראי-גירון ישראלה
שופטת


קלדנית: דליה