הסכמים בין בני זוג נשואים

פעמים רבות אני נשאלת ע"י זוג נשוי האם יש תוקף משפטי להסכם ממון שהם חתמו ביניהם במהלך הנישואין, אך לא אושר כדין ע"י בית משפט לענייני משפחה או בית דין רבני.

אז ככה: חוק יחסי ממון בין בני זוג קובע, שלא מספיק שהסכם ייחתם ע"י בני הזוג כדי שיהיה בר – תוקף. ההסכם חייב לעבור דרך עיני השופט כדי שישוכנע שההסכם נעשה מתוך רצון חופשי, ללא לחץ וכי בני הזוג הבינובדיוק במה מדובר ומהן תוצאותיו.

הוראות אלו בחוק יחסי ממון נועדו לשמור שזכויות אף אחד מהצדדים לא יקופחו, ואם קיים איזשהו חוסר איזון לטובת צד אחד, אז בית המשפט מוודא שהצד השני מבין את משמעות הויתור שלו ומסכים עדיין לחתום מרצון חופשי ולא מתוך בורות.

לאחרונה, בעקבות מספר פסקי דין מובילים בנושא, קבע בית המשפט העליון הלכה, שבמקרים חריגים, ישנו צורך לסטות מהכלל הנ"ל, כאשר בית המשפט משוכנע שהצדדים פעלו על פי ההסכם ומימשו אותו כאילו אושר כדין בבית המשפט.

התשובה אם כן היא, שאם בני זוג חותמים על הסכם, לא מאשרים אותו בבית משפט כנדרש, אך נוהגים על פי ההסכם ומקיימים אותו כבעלתוקף מחייב לכל דבר ועניין, ההסכם יהא תקף ומחייב, גם אם פתאום "מתעורר" אחד הצדדים אחרי כמה שנים, ומבקש להתנער ממנו בדיעבד בטענה שלא אושר כדין.

ההסבר לקביעת ההלכה החריגה הזו (המנוגדת לחוק יחסי ממון) הינו הסתמכות על עקרון תום הלב של בני הזוג, על עקרון ההשתק ועל עיקרון המניעות. מי שפעל מרצונו על פי הסכם במשך שנים, וגרם לצד השני להסתמך על ההסכם ולמלא את חלקו בו, לא יכול לבוא בדיעבד בחוסר הגינות ולטעון שההסכם אינו תקף מבחינתו, ולא משנה מה הסיבה. חזרה מקיום הסכם, מעידה כשלעצמה על חוסר תום לב, ובית משפט לא יקבלה.

המסקנה: כדי להיות בטוחים לחלוטין שהסכם תקף, רצוי לפעול עפ"י החוק ולהגישו לאישור בבית המשפט לענייני משפחה ו/או בבית הדין הרבני. אם לא עושים זאת, אך פועלים על פי ההסכם ומכבדים אותו במשך תקופת זמן לא מבוטלת, בית המשפט עשוי, לכשיידרש ע"י אחד הצדדים, להעניק להסכם תוקף משפטי ולחייב את הצדדים לפעול על פיו.

כתבה זו הינה אינפורמטיבית בלבד ואין לראות בנאמר בה תחליף לייעוץ מקצועי אישי כלשהו