מהו מונח זה שבכותרת? ובכן המדובר בדוקטרינה שהתבססה במשפט הפלילי, שמשמעותה, כי מטעמים שבצדק, לבית המשפט היושב בדין, קמה סמכות לבטל ההליך הפלילי המתנהל נגד נאשם.

 

המדובר במונח שחדר אל תחום המשפט הפלילי, באמצעות החלטות בתי המשפט, ולא מכח החוק. רק בהמשך, ובעקבות אותה פסיקה, סמך המחוקק ידו ועיגן ה"הגנה מן הצדק" ברשימת הטענות המקדמיות שיכול נאשם לטעון.

 

למעשה המדובר במונח סל, שיכול לכלול בחובו מגוון של מקרים, ובלבד שנפגעה לגבי נאשם, במקרה המסוים, תחושת הצדק, מאופן ניהול ההליך נגדו.

 

יחד עם זאת, יש לומר, כי על אף אימוץ דוקטרינה זו על ידי בית המשפט העליון, נקבעו בפסיקה עמדות קיצוניות ביותר, להגדרת איזהו המקרה שיכנס בגדרי דוקטרינה זו.

כך, עפ"י אותם מבחנים, כמעט אף מקרה לא נכנס לגדר הגנה זו – לא די היה בהתנהגות לא ראויה של הרשות, אלא אך התנהגות שכזו המגיעה לרמת חומרה גבוהה ביותר.

 

בהמשך חל תהליך מעניין, לפיו, על אף אותם מבחנים מחמירים שקבע בית המשפט העליון, החלו בתי המשפט שלמטה, להחיל ההגנה מן הצדק, על יותר ויותר מקרים, שלאו דווקא עמדו באותם קריטריונים נוקשים. תהליך זה הוביל, בסופו של דבר, אף להגמשת המבחנים ע"י בית המשפט העליון.

 

החידוש והחשיבות באימוץ דוקטרינה זו ע"י בתי המשפט בארץ, הוא במתן הסמכות להתערב ולהורות על ביטול אישום נגד נאשם – דבר שבעבר לא הייתה קיימת כל סמכות לעשותו, מלבד סמכות מצומצמת שהייתה לבית המשפט העליון לבדו בשבתו כבג"צ.

 

בין הטענות היכולות להיטען במסגרת ה"הגנה מן הצדק", טענות בדבר אפליה בהגשת כתב האישום להבדיל מאחרים שביצעו אותו מעשה ולא הוגש כתב אישום בעניינם, טענות בדבר שיהוי בהגשת כתב האישום, טענות בדבר פגמים בחקירה, טענות בדבר התחייבות הרשות שלא להעמיד לדין ועוד.

 

הנטל להוכחת הטענה מוטל על הנאשם, אף שקיימת פסיקה לפיה ברגע שהרים הנאשם הנטל הראשוני עוברת החובה לסתור את הטענה אל רשויות התביעה.

 

תפקיד הסנגור המייצג, הוא לזהות הפוטנציאל לטענה זו, במקרים המתאימים, ובהמשך לפעול ככל הניתן למימוש קבלתה ע"י בית המשפט, דבר שלמעשה יכול להוריד נטל התיק כולו מעל כתפי הנאשם.

 

מידע זה אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ושימוש בו ו/או יישומו לגבי מקרה ספציפי הינו באחריות הקורא בלבד.