"על אישה החיה בנפרד מבעלה ותובעת את מזונותיה להראות לבית-המשפט שלא היא האשמה בכך שעזבה את בית בעלה, ולשם כך די בהוכחה קלה ביותר, "כמשקל נוצה." (עא 96 / 4316 ישי פלולי נ' שושנה פלולי נב (1) 394, עמוד 394)

 

על פי דין תורה בעל חייב במזונות אשתו כל עוד הם נשואים לפי מעמדה ולפי כבודה, ועם מתן הגט אין כל חובה על הגבר לשלם מזונות לגרושתו. במסגרת חיוב זה חייב הבעל לספק לאשתו את כל מחסורה ואת כל צרכיה,מזון, ביגוד והנעלה, צרכים נשיים, איפור, חוגים, הוצאות רכב, לימודים וכל שאר ההוצאות אותן הוציאה האישה בעת חייהם המשותפים של הצדדים, לרבות מדורה. עם זאת, התנהגויות מסוימות של האישה, שאין בצידן הצדקה, עלולות לשלול ממנה זכאותה, כגון: בגידה, מעשה כיעור, בריחה מהבית ללא סיבה מוצדקת, סירוב קיום יחסי אישות.

 

האישה זכאית להמשיך ולנהוג עפ"י רמת-חיים שלה הורגלה במערכת הנישואים, חובתו של הבעל לספק לה כל מחסורה הכולל את הצרכים הנדרשים לקיומה ורווחתה, הכלל המנחה את קביעת גובה מזונות האישה הוא ש "עולה עימו ואינה יורדת" (ע"א 130/83 פרייס נ' פרייס, וכן ע"א 172/62 אייזנברג נ' אייזנברג).

 

כמו כן, חייב הבעל במסגרת חבותו למזונות אשתו, לדאוג ולספק לה מדור ואף לשאת בהוצאות החזקת הבית, שכן המדור הוא חלק מן המסגרת הכוללת של המזונות אותם חייב בעל לאישה. (ע"א 328/72 לנגל נ' לנגל).

 

אולם, כאשר האישה עובדת ומשתכרת למחייתה, זכאי הבעל לטעון כי " מעשה ידיה תחתיה", כלומר הכנסתה של האישה מעבודה, מספיקים לה לכיסוי צרכיה, כי אז הבעל פטור מלזון אותה, לחילופין, יכול הבעל לטעון לקיזוז הכנסותיה מסך החיוב למזונותיה.

 

ומה הדין כאשר אישה כחלק מטקטיקת גירושין מפסיקה לעבוד?

 

כאשר מדובר במקרה של עזיבה מכוונת של מקום העבודה למטרת קבלת מזונות, ביהמ"ש עלול לקזז משיעור המזונות את שווי ההשתכרות לפני הפסקת העבודה.

 

אישה שעבדה באופן קבוע במהלך הנישואין, והפסיקה את עבודתה לקראת הגירושין, ניתן יהיה אף לשלול ממנה מזונותיה, משום שיש לה יכולת לעבוד. יחד עם זאת, יש לזכור, כי מדובר בחריג אשר מופעל רק במקרים בהם מתגלה חוסר תום לב, ומוכח כי האישה הפסיקה לעבוד במתכוון לצורך הליכי גירושין.

 

עד לפני מספר שנים ההלכה הפסוקה קבעה, כי אין מאומה בדין, המחייב אישה לצאת לעבוד מחוץ למשק ביתה. אולם, אם יצאה האישה לעבוד רשאי היה הבעל לומר לה: "צאי מעשה ידייך תחת מזונותייך" כלומר: הנני פטור מלזון אותך אם יש לך הכנסה מספקת לצרכייך.

הבעל אינו יכול לכפות על האישה לעבוד ולצאת לפרנס את עצמה ואפילו אם עבדה בעבר והפסיקה את עבודתה – היה הבעל מנוע מלטעון כי הינו פטור ממזונותיה בשל יכולתה הפוטנציאלית להשתכר.

 

חריגה מעקרון זה ניתן היה למצוא בשני פסקי דין שניתנו :

 

הן בע"א 61136/93 ביקל נ' ביקל והן בע"א 5930/93 פדן נ' פדן נקבע כי, אישה שעבדה כל השנים ואשר ילדיה בגרו יכולה להמשיך ולעבוד, על כן קבע בית המשפט כי, יש להתחשב בפוטנציאל השתכרותה של האישה לצורך הקביעה אם מגיעים לה מזונות, ואם כן – מהו הסכום.

 

בפסק דין ביקל נ' ביקל נאמר מפי כב' הנשיא דאז שמגר:

 

"אשר להשתכרות המערערת ממעשי ידיה, הרי אכן אין להבין מדוע אשה שעבדה כל השנים אינה עושה כן עתה. ילדיה בוגרים, עתותיה עימה וככל העולה מן החומר גם כושרה בכגון דא קיים, שהרי כבר התנסתה בכך במשך שנים. לא הייתי רואה, על כן, פסול בכך שבתוך מערכת החישובים של סכום המזונות (עליו מתווסף גם המדור בבית "הישן" המסופק על ידי המשיב) גם יביאו בחשבון שהמערערת יכולה לתרום על ידי עבודתה לכיסוי צרכיה המגיעים לכדי 6,000 ש"ח ומעלה)."ה.ש-ק.ב)

 

ובפסק דין פדן נ' פדן נאמר גם מפי הנשיא דאז שמגר:

 

"התובעת היא אשה צעירה המשלימה את תוכנית לימודיה ומסיימת תואר במדעי החברה… יש להניח כי תצא ותשתכר מחוץ למשק ביתה, כדרכן של נשים בימינו.

 

…. הצדדים ניהלו חיים משותפים תקופה קצרה בלבד, והקרע ביניהם אינו ניתן לאיחוי …. לית מאן דפליג כי לאחר סידור הגט שומה על כל אחד מהם לבנות מערכת משפחתית חדשה, הקשורה בהתחייבויות כלכליות ואישיות. בנסיבות אלה לא יהא זה צודק להעמיס על הנתבע את כלכלת התובעת מעבר לצרכיה הבסיסיים".(ה.ש-ק.ב)

 

חשוב לציין כי על אף הקביעה כי אין כל הצדקה שאישה שעבדה וילדיה בגרו לא תצא לעבוד - לא נשללו המזונות מהאישה בשני פסקי הדין דלעיל.

 

חזרה והסתייגות מהלכות אלו נקבעה בפסק דין מאוחר יותר בע"א 4316/96 פלולי נ' פלולי, שם נקבע כי, אישה איננה חייבת לעבוד, גם אם עבדה קודם לכן וכי המקרים בהם מדובר בפס"ד ביקל ופדן הינם מקרים חריגים לכלל, ויש צורך בנסיבות מיוחדות כדי שיחולו וייושמו.

אישה הבוחרת להישאר בביתה ולא לצאת לעבוד אינה מקפחת את זכותה למזונות, אם כי ייתכנו מקרים שנסיבותיהם המיוחדות יצדיקו התייחסות שונה.

 

מאוחר יותר, ניתן פסק דין בתמ"ש 65830/97, אשר מפרט את התפתחות ההלכה, חוזר וקובע כי יש להתחשב בפוטנציאל השתכרות האישה, מה גם שזו עבדה כל השנים וגם כשהילדים היו קטנים התמידה בעבודה מחוץ לבית.

 

יחד עם זאת, נקבע בפסק הדין, כי גם כאשר יש להתחשב ביכולת ההשתכרות של האישה ובעובדה שעבדה מרבית השנים – עדיין יש להטיל על הבעל את הוצאותיה המוגדרות כצרכים הכרחיים (כלכלה, ביגוד ומדור) .

 

ומה שמעבר לצרכים אלו – על האישה לספק את צרכיה מעבודתה ומההכנסות הצפויות לה כאשר תעבוד. ניתן לראות כי, פסק הדין מאזן בין דין תורה המחיל על הבעל את החובה לזון את אשתו, לבין ההתפתחות של החיים המודרניים שבהם מרבית הנשים עובדות ומסוגלות לכלכל את עצמן באופן עצמאי.


 


עודכן ב: 25/07/2013