הדרך המשפטית לחלוקת הרכוש והחובות בעת גירושין

מאת: עו"ד קמילה בן ארוש

אופן חלוקת הרכוש בין בני זוג בהליך גירושין, אשר נישאו לאחר 1974, מעוגן בחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג 1973.

סעיף 5 לחוק קובע : "(א) עם פקיעת הנישואין עקב גירושין או עקב מותו של בן זוג (להלן - פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט - (1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;

(2) גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות.

(3) נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם".

סטייה מהכלל של איזון משאבים בשיעור אחר מ- 50% לכל אחד מבני הזוג יכול שיהיה על פי סעיף 8 לחוק יחסי ממון, המעניק שיקול דעת לבית המשפט במקרים מיוחדים לסטות מחלוקה שוויונית, וקובע כי:

"ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין – לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:

(1) לקבוע נכסים נוספים על המפורטים בסעיף 5 ששוויים לא יאוזן בין בני הזוג;

(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע...".

כידוע הכירה הפסיקה בקיומה של אחריות משותפת בין בני זוג, לחובות שנוצרו מהרכוש המשותף, בין מנכסים "אישיים" ובין מנכסים "עסקיים", שנעשו בדרך הרגילה על ידי אחד מבני הזוג בתקופת קיומם של החיים המשותפים (רע"א אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ).

יחד עם זאת, גובשו בפסיקה כמה חריגים המקהים מעוקצה של השיתוף בחובות, ובכלל זה חובות בעלי אופי אישי מובהק, חובות שנוצרו מהוצאות על רכוש נפרד, ו/או הוצאות שנעשו תוך כדי הפרת נאמנות, למשל לשם החזקת מאהב או מאהבת, ו/או חובות שנוצרו כתוצאה מהימורים, ו/או הברחת רכוש, כל אלה וכדומה להן, הינן "פעולות חריגות".

הפסיקה אכן ראתה כי ניתן לקבוע במקרה של יצירת חובות בעלי אופי אישי, שלא לצורך קיום התא המשפחתי וצרכי ניהול משק הבית המשותף, החרגה לכלל הקובע שותפות בנכסים אשר צברו בני הזוג, ולכן כאשר בן זוג מבצע "מניפולציה כספית" בעבור הוצאותיו "המיוחדות", ההוצאה החריגה תיזקף לחובתו בלבד ולא תאוזן במסגרת איזון המשאבים בין בני הזוג המתגרשים.

בתי המשפט נוהגים אם בכלל, להשתמש בסעיף 8 לחוק יחסי ממון, במשורה ובמקרים מיוחדים וחריגים ביותר, שכן, עצם יישומו של סעיף זה, פוגע בוודאות המשפטית ובציפיות הצדדים.

שימוש בסעיף 8 (א) באופן גורף, ירוקן את סעיף 5 (א) לחוק יחסי ממון מתוכנו ויפגע תוך כדי כך, גם בזכות הקניין, המוגנת גם עפ"י חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

בהפעלת סעיף 8 (א) לחוק יחסי ממון, יש לנקוט בזהירות הנדרשת והמתבקשת, באשר, אין להפוך את היוצא מן הכלל לכלל (נא ראה בר"ע 754/00 רוזנטל נ' רוזנטל).

אולם, בית הדין הרבני הגדול הרחיב את היריעה לשימוש בסעיף 8 וקבע בדעת רוב בפסק דינו, כי בית הדין רשאי לפעול על פי סעיף 8 לחוק יחסי ממון ולפגוע בבסיס השוויון בחלוקת הרכוש, בין בני זוג, גם כאשר המדובר בגירושין בגין בגידה. וכך קבע:

"מקרה של בגידה שאנו רואים אותו כנסיבות מיוחדות שלא לדון בו שויון של איזון נכסים אינו מדין קנס על חטא. לא מדובר כאן בחוק דתי וענישה דתית. גם לא משום האשמה של פירוק נישואין גרידא. אלא משום התוצאות הכלכליות הנרחבות של פירוק נישואין ע"י בגידה, כלומר הצד הנבגד יאלץ כתוצאה מההתנהגות החד צדדית הבוגדנית והמפתיעה לבנות לו בית אחר: להינשא מחדש וגם לקנות בית אחר כפשוטו.

מה שאין כן בנישואין שלא צלחו ששם שני הצדדים יש להם חלק בפירוק הנישואין ובאחריות להכרח של בנית בית חדש. האחריות הכלכלית שהוטלה על הצד הנבגד ב"מכה אחת" מזכה אותו להקלות באיזון המשאבים לטובתו בין אם הן מזכויות שנצברו לפני הבגידה או אחריה".

בג"צ 8928/06 פלונית נ' בית הדין, בחן את הסוגיה - האם בגידתו של אחד מבני הזוג בתקופת הנישואין היא בבחינת "נסיבות מיוחדות" המצדיקות סטייה מכלל איזון הנכסים מחצה על מחצה, הקבוע בחוק יחסי ממון? וקבע כי, אין נענשים על בגידה למפרע על ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף, לפיכך, בגידה של בן זוג אינה "נסיבה מיוחדת" ואינה מצדיקה סטייה מכלל השוויון באיזון המשאבים.

כב' השופט רבלין הוסיף וקבע כי "במקרים מסוימים ניתן לראות באחד מבני הזוג כנושא באחריות גדולה יותר לפירוק היחסים מזו שנושא בה בן הזוג השני. אולם, אין להתמודד עם הקושי שבפירוק, ועם אשמתו של מי מהצדדים, בדרך של פגיעה כלכלית במסגרת חלוקת הרכוש של בני הזוג. יתרה מכך, תכופות יש קושי לדבר בהקשר זה במונחים של 'אשמה'. פירוק הנישואין הוא תוצאה של נסיבות מורכבות ובגידה כשלעצמה אינה הופכת את אחד מבני הזוג לאשם הבלעדי".

יוצא, שהפסיקה יכולה להיות שונה הגם שמסתמכת על אותו חוק. כאשר בית המשפט לענייני משפחה דן בענייני הרכוש, בן הזוג הבוגד אינו מפסיד אף חלק מהרכוש המגיע לו. אולם, כאשר בית הדין הרבני פוסק יש בפסיקתו שימוש באמות מידה של הדין הדתי, גם כשהדין, דין אזרחי.