מאת: עו"ד קמילה בן ארוש

 

הדת היהודית רואה בחיוב קשר בין איש לאישה כשהכוונה לקשר יציב. ראיה לכך ניתן למצוא גם בברכת הבעל את האישה בטקס החופה "הרי את מקודשת לי". זו הבטחת הנאמנות אחד כלפי השני, בכדי שלא יתחייבו עוד כלפי אחרים.

 

משניתנה התורה לעם היהודי, הקשר בין איש ואישה הוסדר באמצעות מערכת כללים כאשר התפיסה ההלכתית גורסת, כי הקשר בין איש ואישה הינו "קניין" בנישואין.

 

המתח הקיים בין התפיסה ההלכתית של "קניין" וכפייתן של נורמות דתיות בתחום הנישואין והגירושין לבין התפיסה המודרנית הרואה את האישה כדמות עצמאית ובעלת חירות יוצרת את הקושי כאשר מגיעים בני הזוג להתגרש.

 

בהתאם להלכה היהודית דתית, רק אירוע מסירת הגט מן הבעל לידי האישה, ברצונו ובהסכמה חופשית מנתק את הקשר ביניהם.

 

ההתפתחות החברתית, הביאה לשינויים בתחומי המשפט השונים המתחולל בעשורים האחרונים במובן של "מהפכה חוקתית" (כגון הביקורת השיפוטית על חוקי הכנסת, פרשנות תכליתית). לעומת זאת בדיני משפחה וירושה קיים פער בין הנורמות הדתיות לבין המציאות החברתית הקיימת.

 

שהרי, סירובו של הבעל להעניק לאשתו גט, עולה בגדר עוולת הרשלנות, ובהתאם למבחן "האדם הסביר", מפר הבעל את חובת הזהירות המוטלת עליו כלפי אשתו וסוטה באופן ניכר מסטנדרט ההתנהגות הראוי, זאת, בשל סירוב במשך שנים ארוכות לבקשת האישה להתגרש.

החוק במדינת ישראל קובע, כי נישואין וגירושין של יהודים בישראל יערכו על פי דין תורה (סעיף 2 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג- 1953).

 

מכאן, לבית הדין הרבני סמכות ייחודית ובלעדית בענייני נישואין וגירושין. והדין, דין אישי.

 

הנה, כי בהתאם להלכה היהודית, האיש הוא זה הכורת את קשר הנישואין ובכך למעשה גם מסיים את קשר הנישואין בכתיבת הגט מרצונו ונותן לה בידה. ואולם עולה השאלה מהו הדין כאשר הבעל מסרב ליתן גט? ומה הדין כאשר הבעל נעדר?

 

לבית הדין הרבני אין סמכות להכריז על סיומם של נישואין יהודים תקפים, מקום בו הבעל מסרב ליתן גט. שיטת המשפט העברי הדתי דוגלת במציאת אָשָם. אם אדם התנהג כראוי ואינו מוכן להתגרש - זכותו לעמוד על שלו ולא להתגרש - כי על פי ההלכה שני בני הזוג חייבים לרצות להתגרש.

 

מכאן, גט שניתן על ידי הבעל בעקבות הפעלת לחץ שפגמה ברצונו אינו תקף אלא אם כן בית הדין הפעיל את הלחץ מבלי לחרוג מן העילות המוכרות בהתאם להלכה. יצוין כי לפי החוק, בית-הדין הרבני מוסמך להפעיל סנקציות נגד בעל המסרב לעשות כן. הסנקציות אותן מטיל החוק על המסרב/ת, בין היתר, הינן עיכוב יציאה מן הארץ, שלילת קבלה או החזקה של דרכון, רישיון נהיגה, הגבלה על פתיחת חשבון בנק, צווי מאסר ובמקרים חריגים אף בידוד בכלא(חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995 [תיקון: תשנ"ח]).

 

תנאי לתוקף הגירושין הינו רצון הבעל ליתן גט, הרי מקום בו הגט יינתן שלא מרצון יקרא הוא"גט מעושה" (גט שלא מרצון). אולם, ההלכה והחוק מתירים הפעלת לחץ על סרבן גט לצורכי כפיית גט. היות וקיים חשש רב מטעם הדיינים לגט מעושה, ממעטים הם להוציא פסקי דין המחייבים את הבעל ליתן גט.

 

יודגש, כי במקום בו קיימת עילה הלכתית לכפיית גט, ובית הדין הרבני נתן פסק דין, אזי, כל האמצעים כשרים לאכוף אותו. אך, בתי הדין הרבנים אינם ממהרים לפסוק כפיית גט ולבצע את הסנקציות הראויות במסגרת סמכותם משום חשש "גט מעושה". התוצאה היא שנשים נשארותעגונות.

 

יוצא אם כן שבעיית המסורבות בעינה קיימת גם כאשר בית הדין כופה את הבעל ליתן גט.

 

בעיית מסורבות הגט הינה בעיה קשה ומכאיבה, המותירה נשים רבות מול שוקת שבורה, חסרות אונים, הנתונות לשרירות ליבם של בעליהן בבואן לדרוש ממנו גט.

 

מדובר בנושא סבוך ורגיש כאשר תחושת הצדק הטבעית מתקוממת אל מול סבלן הרב של הנשים. תחושה זו מתעצמת בפרט כאשר פתרון אמיתי לא נראה באופק. אולם, יחד עם זאת, לאחרונה קיימת התעוררות מחודשת של עיסוק בָּנושא באופן פרטני על ידי ארגוני נשים שונים שנרתמו למאבק אך לא רק על ידם. ישנם גם גורמים דתיים המנסים למצוא פתרונות הלכתיים כלליים.

 

הנתונים מצביעים על היקף התופעה הן לגבי נשים והן לגבי גברים ומחדד את הצורך בכל הפעולות והפתרונות לאלתר על מנת לעקור ולהוקיע את התופעה ובכך לשים קץ לסבלם הרב של הנוגעים בדבר. יש להוסיף ולציין, כי משום מה קולם של מסורבי הגט אינו נשמע בציבור. אולם, ככל שתופעה זו קיימת, הרי מן הדין ומן הצדק לשים את ליבנו גם אל צערם וסבלם של הגברים שהרי לא מדובר רק בבעיית נשים.

 

יחד עם זאת, מצב זה של אי שחרור מכבלי בן זוג שאינו רצוי, אינו סימטרי. האישה אינה יכולה לפנות לדרך חדשה, להינשא שוב ולהקים משפחה, מאחר שילדיה מגבר אחר ייחשבו ממזרים על פי ההלכה ולדבר יש השלכה על חייהם; גבר יהודי אינו יכול לשאת שתי נשים בשל איסור ביגמיה על פי חוק העונשין האוסר ריבוי נישואין (סעיף 176 לחוק העונשין, התשל"ז-1977). אך, ישנם מצבים קיצוניים בהם בית הדין מתיר לאיש להינשא שוב כאשר הוא מסורב גט בהליך הקרוי "היתר מאה רבנים", המתירים לו לשאת אישה שנייה. כאן יש הבדל בין מעמדו של הבעל לבין מעמדה של האישה. נדבך נוסף באי הסימטריה ובחוסר השוויון המובהק, הוא שאישה הממתינה לקבלת גט נמצאת בתחרות מול השעון הביולוגי שלה, שכן גיל הפריון של האישה מוגבל וייתכן כי לא תוכל ללדת שוב.

 

מכאן יובן, מדוע נשים רבות נאלצות לוותר על דמי מזונות, על נכסים במובן של "אונס ממון", קרי לחץ כספי, ולעתים אפילו על אחזקת הילדים על מנת להשיג את הגט המיוחל ובכך נשללות מהן גם הזכות לחופש הבחירה לחיות את חייהן כפי שהן רוצות, הפוגע בכבודן ובמובן מסוים ואף בזכות הקניין שלהן.

 

נסכם כי, בעיות היסוד, נובעות מפני הכפייה להחיל דין דתי ולכפות שיפוט דתי על חברה שרוב הנמנים עליה מגדירים עצמם כחילוניים. ישנו פער בין התפיסות הבסיסיות המונחות ביסוד עקרון שלום הבית בדין הדתי לבין השקפת עולמה של החברה, שברובה היא חילונית. קושי רב נוסף הינו, הקושי לשנות ולתקן את ההלכה הדתית בהתאם לדינאמיקה החברתית, והשופטים, מקבלים את הדין כנתון. כתוצאה מהקושי לסיים מערכת יחסים של נישואין, ניתן לראות את מגמת ריבוי התופעה בחברה המודרנית של זוגות החיים יחד ללא נישואין.

 

אם כך, אפשר שייעשה במקרים חריגים שימוש בדיני היושר במשפט העברי, שמקורם בהוראת "ועשית הישר והטוב" (דברים ו, יח) בכדי לסלול דרך מאזנת בין הוראת הדין הדווקנית לבין תוצאה משפטית (אריאל רוזן צבי "על כוח המשפט ועוצמתו מול מגבלותיו וגבולותיו", עיוני משפט י"ז 5,13 ) אמנם, דיני היושר אינם בגדר נורמות משפטיות מחייבות ולא ניתן, לפיכך, לעשות בהם שימוש לצורך אכיפת חיוב. אך, דרך זו יש בה כדי ליישב ולצמצם את החיכוך שבין זכויות האדם לדין העברי.


 


עודכן ב: 30/01/2011