מאת: עו"ד קמילה בן ארוש

 

 

 

בתחום דיני המשפחה יש שתי ערכאות שיפוט אשר להן סמכות לדון בענייני המשפחה, בית הדין הרבני ובית המשפט לענייני משפחה.

 

סמכות שיפוטית נועדה לקבוע למי מהערכאות השיפוט, סמכות לדון בעניין המובא לפניה.

 

 

חוק שיפוט בתי דין הרבניים (נישואין וגירושין) 1953, סעיף 1 קובע, סמכות ייחודית ובלעדית לבתי הדין הרבניים בענייני נישואין וגירושין (כולל הכתובה) וסעיף 2 קובע כי הדין, הינו לפי דין תורה.

 

כאשר אחד מבני הזוג אינו יהודי ואפילו ספק יהודי, סמכות בית הדין הרבני פוקעת, כי בעטיו של ספק לא ניתן לקרוא לבני זוג "נישואין של יהודים", שבו תלויה סמכות בית הדין על פי סעיף 1 לחוק, כאמור לעיל.

 

כאשר קיים מצב כזה, אזי יש לפנות לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה להתרת נישואין.

 

באשר לתחומים האחרים בעניין המעמד האישי, כגון: תביעת רכוש, מזונות אישה, משמורת והסדרי ראיה, קיימת סמכות מקבילה לבית הדין הרבני או לבית המשפט לענייני משפחה.

 

 

סעיף 3 לחוק קובע את סמכות הכריכה אשר לפיה, כל עניין הכרוך לתביעת הגירושין ידון יחדיו בסמכותו של בית הדין הרבני.

 

 

נוצר מצב בו, בן הזוג המעדיף להתדיין בערכאה שיפוטית מסוימת בעניינים הנתונים לסמכות מקבילה, מזדרז ומקדים להגיש תביעתו ראשון, על מנת לתפוס סמכות באותה ערכאה.

 

ברוב המקרים הבעלים מעדיפים את בית הדין הרבני והנשים מעדיפות את בית המשפט לענייני משפחה. ההבדל העיקרי הבולט הינו תפיסת העולם השונה בין הדיינים בבית הדין הרבני לבין השופטים היושבים בבית המשפט, הבאה לידי ביטוי בפסקי דינם.

 

כך לדוגמה: שיעור המזונות הנפסק בבית הדין נמוך יותר מהנפסק בבית המשפט. בנוסף, בית הדין הרבני ממעט להוציא פסק דין למזונות זמניים של אישה, מאחר ואינו מוציא ממון מידי החייב ללא ראיות מספיקות על זכותה של האישה למזונות ועל היקפם. בית הדין הרבני גם אינו פוסק מזונות לפי פוטנציאל השתכרות, אלא, לפי ההשתכרות בפועל, לעומת, בית המשפט הקשוב יותר גם להשתכרות פוטנציאלית.

 

בבית הדין הרבני בניגוד לבית המשפט נטל ההוכחה הרובץ על האישה בעניין השתכרותו של הבעל, גדול יותר מאחר ואין חובה לצרף לתביעת הגירושין הרצאת פרטים בדבר גובה ההשתכרות ומסת הנכסים. בית הדין, גם יתן העדפה להורה דתי שיעניק חינוך דתי לילדיו.

 

ההבדלים המפורטים לעיל, גוררים לעתים תוצאות קשות, הפוגעות באישה ויוצרות לחץ ממוני בלתי הוגן, תוך שמפסידה את כוח המיקוח שלה במסגרת משא ומתן לגירושין.

 

יחד עם זאת, יתכנו מצבים בהם האישה היא זו שתעדיף התדיינות בבית הדין הרבני ואילו אינטרס הבעל יוביל אותו לבית המשפט. כך, כאשר התנהגות הבעל (מורד, בוגד) בעיני בית הדין עלולה להשפיע על התוצאות לחובתו בעניין גובה המזונות, חיוב הכתובה, הרכוש והחזקת הילדים. כאשר הבעל מורד ו/או בוגד, והאישה עובדת ומשתכרת, לא תעמוד לו הטענה בעניין מזונותיה כי "מעשי ידיה תחתיה", כלומר בשל התנהגות זו של הבעל אין מפחיתים לו את שכרה של האישה מדמי מזונותיה.

 

 

המחוקק למעשה הרחיב את סמכות בית הדין הרבני ע"י האפשרות לכרוך לתביעת הגירושין את שאר העניינים, כשמטרת המחוקק הינה הדיינות במקום אחד תוך "חיסול יעיל" של כל הסכסוך.

 

אולם, מסתמן כי מטרת המחוקק לא עלתה בידו, מפני שהפסיקה הציבה מבחנים הבודקים האם הכריכה כנה וכדין, האם התביעה כנה ולא רק על מנת לתפוס סמכות, דבר אשר מכרסם בסמכותו של בית הדין הרבני.

 

הרחבת הסמכות באמצעות הכריכה לתביעת הגירושין, הביאה את מרוץ הסמכויות, הגורם להסלמה, חשדנות והלך רוח של הדיינות משפטית היוצרת נטל פסיכולוגי כבד בין שני בני הזוג.

 

מרוץ הסמכויות בעצם מעודד אי מיצוי ניסיון פיוס במקום שעדין ניתן להציל את התא המשפחתי. בנוסף, נותן יתרון לזריז וחוסם את דרכה של האישה לבחור היכן לתבוע את מזונותיה לפי סעיף 4 לחוק בתי הדין הרבניים.

 

 

הידיעה שפנייה בתביעה לכאן או לכאן יהיו השלכות כלכליות והבדלים מהותיים בפסיקות בין שתי הערכאות, גורם למרוץ הסמכויות להיות קריטי.