החלת הלכת השיתוף מכח הדין הכללי במקביל לתחולת חוק יחסי ממון.

בני הזוג נישאו כשברשותם רכוש קודם ורכושו של בן הזוג גדול משמעותית מזה של בת הזוג. במהלך הנישואין בני הזוג לא עבדו ולא נצבר רכוש משמעותי נוסף, אך נקנו שתי דירות שבאחת מהן הם התגוררו עם ילדיהם המשותפים.

במסגרת הליכי הגרושין קבע בית הדין הרבני הגדול שנוכח הפחת ברכושו של בן הזוג הדירות שנרכשו במהלך הנישואין ונרשמו על שמו יישארו בבעלותו הבלעדית.

האישה עתרה לבג"צ וטענה כי ביה"ד הרבני פסק שלא ע"פ חוק יחסי ממון והלכת הדין הכללי הקיימת.

בגצ קבע כי בית הדין הרבני הכריע בשאלת חלוקת הרכוש בין הצדדים באופן שאינו עולה בקנה אחד עם חוק יחסי ממון ועם פסיקות קודמות של בית המשפט תוך התעלמות מההבחנה בין נכסים משותפים בני איזון לנכסים פרטיים שאינם בני איזון.

נקבע, כי הדירה שנרכשה ושימשה למגורי המשפחה נרכשה למטרת שיתוף ומהווה נכס משותף בר איזון ולכן זכאית העותרת למחצית שוויה. עוד קבע בגצ לגבי הכספים שהביא הבעל לנישואים ובאמצעותם רכש נכסים נוספים במהלך הנישואים כי נכסים שרוכש אחד מבני הזוג במהלך הנישואים באמצעות נכסים חיצוניים, נותרים- ככלל ובהעדר כוונת שיתוף- נכסים חיצוניים שאינם בני איזון.

כיוון שאין הסכם ממון, חל על הצדדים חוק יחסי ממון. סעיף 5 לחוק מבחין בין נכסים שנצברו מהלך הנישואין,אותם יש לחלק בשוויון, לבין אלו שהצדדים נכנסו איתם לנישואין ואותם אין לחלק.

מעבר לסעיף 5 לחוק יחסי ממון, ניתן לטעון לשיתוף מכוח הלכת הדין הכללי.

כדי להחליט בנוגע לנכס מסוים האם קיים בו שיתוף מכוח הלכת הדין הכללי יש לבחון:

א. את מקור המימון שלו )האם משותף?).

ב. את הכוונה של הצדדים בו.

נקבע כי במקרה זה בית הדין הרבני לא הכריע פוזיטיבית בשאלת מימון הדירות (וכאמור, גם לא דן בשאלת יצירת שיתוף מכוח הדין הכללי). אך יישום נכון של הוראות הדין המכוונות לבית הדין היה מביא לתוצאה לפיה, מכל מקום, מחצית הדירה בערד היתה מוכרת כרכושה של העותרת.

בגצ הותיר לעותרת מחצית אחת הדירות ששמשה דירת המגורים של הצדדים. עוד נקבע כי יתר הכרעות ביה"ד לגבי הרכוש נותרו על כנם ולפיהן נדחתה דרישת העותרת גם לקבלת מחצית הכספים של הבעל.

בג"צ 5416/09 (עו"ד יעקובוביץ-דראי ייצגה הבעל)