בעת פרידת בני זוג עולה לדיון שאלת חלוקת המוניטין ו/או נכסי קריירה אשר צבר אחד מבני הזוג.
נכסי הקריירה, מוגדרים, בפסיקה הישראלית, ככושרו של האדם להשתכר, והם מורכבים, פרט לכישוריו של האדם, גם מיסודות נוספים כגון: השכלה, ניסיון ומוניטין שנרכשו לאורך תקופת הקשר הזוגי.
חלק מכושר ההשתכרות אינו בא לאדם מן הטבע. הוא אינו טבוע בצופן הגנטי שלו. הוא פרי שקידה ומאמץ, למידה והתנסות. רכישתם של חלק מאלה, בעיקר רכישתה של השכלה, מצריכה זמן וכסף. הללו, בדרך כלל, עומדים לבני הזוג באופן מוגבל, והקצאתם תלויה בשיקולים שונים, כך, שלא פעם, מוותר אחד מבני הזוג על לימודים ורכישת השכלה לטובת לימודים של בן זוגו או ויתור של בן זוג על התפתחותו המקצועית על-מנת לאפשר לשותפו-לחיים לקדם את כושר השתכרותו לרווחת המשפחה.
ההלכה המחייבת קובעת כי חזקת השיתוף חלה על נכסי קריירה, לרבות מוניטין אישי וכושר השתכרות עתידי.
הלכה זו מדגישה את חלקו של הקשר הזוגי, בדמות תמיכה ועזרה שהעניק אחד מבני הזוג, לשיפור כושר השתכרותו של בן הזוג האחר.
ההגיון העומד מאחורי הלכה זו הוא כי מסגרת הנישואין, על דרך הכלל, היא מסגרת שוויונית. בני הזוג פועלים יחד כשווים, במאמץ משותף. שוויון זה, לפחות בחלקו, צריך להישמר גם כאשר ניתק הקשר הזוגי.
בנסיבות מסוימות עשויים בני-זוג לעמול יחד, תוך מאמץ משותף, על הגברת כושר השתכרותו של אחד מהם. להשקעה זו פוטנציאל כלכלי ניכר. אם יפורק הקשר הזוגי מבלי שהיא תובא בחשבון, ייוצר פער בין שני בני-הזוג, ההולכים כל אחד לדרכו.
מתי יזדקק בית המשפט לחלוקת נכסי קריירה?
הצורך להיזקק לחלוקה של נכסי הקריירה יתעורר בעיקר במקרים מובהקים שבהם נוצר פער ממשי וברור בין בני הזוג מבחינת כושר ההשתכרות שלהם – פער שנובע מכך שאחד מבני הזוג נטל על עצמו ויתור משמעותי מבחינת ההתפתחות המקצועית והתמקד במרחב הביתי, ובכך אפשר לבן הזוג האחר להשיא את כושר השתכרותו.
בית המשפט יבחן את הפער שנוצר בין בני הזוג עקב הנישואין, ויאזן אותו בכסף או בשווה כסף. מדובר אך ורק בפער שנוצר במהלך הנישואין, עקב הנישואין.
אין להביא בחשבון, לעניין הפער בכושר ההשתכרות, את החלק המתייחס לכישרון האישי, ליכולת הטבועה באדם, לתקופה שלפני תחילת הקשר הזוגי ולתקופה שלאחר סיומו ולמרכיבים נוספים שאין להם תלות בקשר הזוגי.
החלק שנותר הוא התוצר של המאמץ המשותף, ואותו יש לחלק ברגיל בין בני-הזוג בחלקים שווים.
עם זאת, יתחשב בית המשפט גם בנתונים נוספים, כגון: משך תקופת הקשר הזוגי, גילם של בני-הזוג ואופק השתכרותם, הפרשי ההשתכרות של בני-הזוג – בין ראשית הקשר הזוגי לבין סופו – נתונים על רכישת השכלה ועל צבירת ניסיון ומוניטין, וכן מרכיב הוויתור שעשה כל אחד מבני-הזוג עבור העזר שכנגד – ככל שניתן לאתר מרכיב זה.
כיצד תתבצע החלוקה בפועל?
שאלת אופן התשלום הינה שאלת כבדת משקל ואין עליה תשובה חד משמעית.
יש שמעדיפים את שיטת התשלום החד פעמי ויש שמעדיפים את שיטת התשלום העיתי. (הנעשה מעת לעת).
יתרונות התשלום העיתי:
1. שיטה זו מקלה על בן הזוג המשלם את עול התשלום, שכן היא אינה כופה עליו תשלום אחד משמעותי ופורשת את התשלומים לאורך זמן.
2. בשיטה זו, ישנה האפשרות להתאים את התשלום לשינויים בחייו המקצועיים של בן הזוג המשלם. אם הוא מפסיק לעבוד או מעוניין בהסבה מקצועית, ניתן לתת לכך ביטוי בתשלומים. באופן זה , מתפוגג החשש מפני "כפיית" עבודה על בן-הזוג המשלם, להבדיל מן השיטה של תשלום חד-פעמי, שבה צריך היה לכאורה להמשיך ולעבוד כפי שנקבע מראש, כדי לעמוד בדיעבד בתשלום שנקבע.
יתרון התשלום החד פעמי:
1. בנסיבות של גירושין, קיימת חשיבות רבה להפרדה הסופית בין בני הזוג. התשלום החד-פעמי מקל על הפרוד.
2. בשיטה זו, אין צורך במערך ארגוני, שיעסוק בביצוע התשלומים, והצורך - או הכורח - בהתדיינויות חוזרות ונשנות לויסות גובה התשלום.
3. לצד היתרון הגלום בשיטת התשלום העיתי מבחינת האפשרות לווסת את סכום התשלום, מתעורר חשש שבן-הזוג המשלם ימצא עצמו בקשיים כלכליים, ויתקשה לעמוד בתשלומים העיתיים.
בתמ"ש 9881/07, הציע כבוד השופט ניצן סילמן, מבית המשפט לענייני משפחה בקריות כי כי להבדיל מהגישה הרווחת בפסיקה, לפיה התשלום מהווה מעין חלוקה של נכס שנצבר, ניתן גם לראות את התשלום כהשתתפות בנזק שנוצר מהלך הנישואין, עת צד אחד לא מימש את יכולותיו המקצועיות, וקידומו נעצר כתוצאה מההשקעה בתא המשפחתי או מסיבות הקשורות בנישואין ובהורות.
בכל מקרה, אין זה מדע מדויק, השאלה היא תחושת צדק במטרה לאזן את יכולת השיקום של בני הזוג הקונקרטיים.
עודכן ב: 24/07/2013
.jpg)
-min(2).jpg)
