מתן גט והסדרי ממון (חלוקת רכוש)- מה קודם למה?
ראשי פרקים
א- באלו מקרים אפשר לגבות כתובה ולחלק את הרכוש גם קודם מתן הגט.
ב- כיצד הדין אם האשה רוצה להתגרש, והבעל מסרב לתת גט אלא אם כן יוסדרו ענייני הממון תחילה, כמו גבית כתובה, חלוקת רכוש והסדר חובות או שהבעל דורש מן האשה סכום כסף תמורת הסכמתו לתת גט.
ג- כיצד הדין אם הבעל רוצה לגרש, והאשה מסרבת לקבל גט אלא אם כן יוסדרו ענייני הממון תחילה, כמו גבית כתובה, חלוקת רכוש והסדר חובות או שהאשה דורשת מן הבעל סכום כסף תמורת הסכמתה לקבל גט.
ד- האם צריך שענייני הממון יוסדרו דווקא קודם מתן הגט או שמותר להשאיר את ענייני הממון לאחר מתן הגט?
ה- האם תביעות ממוניות לאחר מתן הגט עשויות לבטל את הגט?
* * *
א- באלו מקרים אפשר לגבות כתובה ולחלק את הרכוש גם קודם מתן הגט.
כתב הרמב"ם הלכות אישות פרק טז' ה"ג: כבר הודענו שחכמים תקנו כתובה לאשה, ודין התוספת כדין העיקר, ולא תקנוה לגבותה כל זמן שתרצה, אלא הרי היא כחוב שיש לו זמן ואין הכתובה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל או אם גירשה. וכתב שם המגיד משנה: זה פשוט בהרבה מקומות דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים.
וכן פסקו הטור והשו"ע אב"ע סימן צג' סעיף א': הכתובה הרי היא כחוב שיש לו זמן ואינה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל או אם גירשה, וכתב הגר"א שמקורו מגמרא כתובות דף פא',ע"ב דלא נתנה כתובה לגבות מחיים. ולעניות דעתי יש לומר שהטעם שתקנו חז"ל כתובה לאשה שלא תהא קלה בעניו להוציאה (כתובות יא',ע"א), וכל זמן שלא הוציאה לא נתחייב הבעל בכתובתה.
ומדברי הרמב"ם מבואר שהן עיקר כתובה והן תוספת כתובה לא ניתן לגבות מחיים, וכן יש ללמוד מדברי המרדכי כתובות סימן שט' שכתב בשם הר"י מיגאש היכא דלא נקטה כתובה גביא מאתן משום דטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום (ב"מ דף יז',ע"א), ותוספת נמי כיוון דקי"ל דלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים כמאן דנקיט כתובה בידה דמיא וגביא נמי תוספת [ ולפ"ז הרמב"ם בשיטת רבו אמרה, ועיין בגמרא ב"מ דף יז',ע"ב ובשו"ע אב"ע סימן ק' סעיף יב' בדין זה], וכן מבואר מתשובת הרשב"א ח"ו סימן ד' שאביא בהמשך, וכ"כ הכנה"ג אב"ע סימן צג' הגב"י אות א' בשם שו"ת הרלב"ח סימן לו' דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, פירושו כל הכתוב בשטר כתובה, עיקר והתוספת והנדונייא, ושכן מבואר מדברי יתר האחרונים.
עוד כתב הכנה"ג שם אות ד': התנה הבעל שתגבה כתובתה מחיים תנאו בטל, כיוון שהתנה בדבר דרבנן שתקנו שלא תגבה כתובה מחיים, וזהו לדעת הרמב"ם הלכות אישות פרק יב' דבדרבנן אפילו הדבר שבממון תנאו בטל, אבל לדעת הר"ן בפרק אע"פ דבדרבנן תנאו קיים, הכי נמי תנאו קיים.
אבל המרדכי כתובות סימן שט' הביא את לשון בעל העיטור (ח"א אות ש' ערך שובר עמוד מ'): ובתשובת הגאון נמצא, וזה לשונו: שדרו רבנן ממתיבתא כי אמרינן לא ניתנה כתובה ליגבות מחיים, הני מילי בעיקר כתובה וקבעי למשקל למיפק, אבל האי טענתא הב לי מה דכתבת לי בכתובתאי דאיתעביד בהו תכשיטין ואותיב תחותך ואשמשך דינא הוא דיהיב לה כל מה דכתיב לה, והכי מסתברא, והכי שדרי רב שרירא ורב האי גאון.ע"כ. ומבואר שלדעת העיטור תוספת כתובה ונדונייתא (נכסי צאן וברזל ונכסי מלוג), ניתנים לגבות מחיים אם האשה ממשיכה לחיות עם בעלה ומשמשתו אם האשה צריכה כסף זה לצרכיה האישיים, כגון תכשיטים, אלא שמדברי יתר הפוסקים מבואר שהן עיקר כתובה והן תוספת לא ניתנים בשום אופן לגביה קודם פקיעת הנישואין על ידי גירושין או מיתת הבעל.
וביחס לדין גבית הנדונייא קודם פקיעת הנישואים, הנה מצאנו דעת בעל העיטור שניתנה נדוניא לגבות מחיים, אלא שאין כן דעת שאר הראשונים, אלא אף הנדוניא כמו הכתובה לא ניתנה לגבות מחיים, דהנה בשו"ת הרשב"א ח"ו סימן ד' כתב: האמת היא שאותה גוביינא שגבתה אשת ראובן מראובן כתובתה, שלא כדין נעשית, לפי שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, ומה שגבתה לא גבתה, כבעל חוב שגבה קודם זמנו מה שגבה לא גבה, וכ"ש כתובה דשמא לא תבוא לידי גוביינא לעולם אם תמות היא בחיי בעלה, ומה שאמרת בשם בעל העיטור דנדוניא ניתנה לגבות מחיים, אין דעתי נוטה לכך, שכולם מכניסות לבעל שלא תפרע ממנו אלא או באלמנות או בגירושין, ועוד מספר כתובה נלמד שכוללין נדונייא ותוספת ביחד ואין מחלקים בזמן פרעונם.
וכן הובאה תשובה זו בבית יוסף אב"ע ריש סימן צג' בשם רבינו ירוחם (מישרים נתיב כג' חלק י'). וכן המגיד משנה הלכות אישות פרק טז' ה"ג כתב ופשוט הוא שכל נכסי צאן וברזל ונכסי מלוג כן דלא ניתנו לגבות מחיים, וכן ביאר הב"י אב"ע סימן סו' בדעת הטור שנדוניא דינה ככתובה שלא ניתנו לגבות מחיים, וכן ביאר הב"ח ריש סימן צג' בדעת הטור, וכן בשו"ת הריב"ש סימן צא' כתב דמי שיש לו אשה ובנים, והוא רוצה לקחת אשה שנייה על אשתו, ואפשר ליה למיקם בסיפוקייהו, הדבר ברור שאין האשה הראשונה יכולה לומר תן לי כתובתי או תייחד לי מטלטלין לאחריות כתובה ונדונייא שאין כתובה נגבית אלא במיתת הבעל או בגירושין.
וכן הובאו דברי הריב"ש בקיצור בכנה"ג אב"ע סימן צג' הגב"י אות ו', ובבאר היטב שם ס"ק ב'. וכ"כ המהריק"ש בערך לחם אב"ע סימן צג' דלא ניתנה נדונייא לגבות מחיים. וכן פסק הרמ"א אב"ע סימן סו' סעיף יא': ומה שהאשה מכניסה לבעלה הן מעות הן בגדים ומקבלן עליו והן באחריותו נקרא נדונייא בכל מקום, ואינה נגבית אלא עם הכתובה, אבל לשאר הדברים אין דינו ככתובה. וביאר שם באר הגולה שכתובה ונדונייא לא ניתנו לגבות אלא לאחר מיתה או גירושין ולא קודם לכן, וכן הגר"א בס"ק לט' כתב: ואינה נגבית אלא עם הכתובה, כמו שכתוב בכתובות דף פא',ע"א [דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים], ולפירוש רבינו תם היינו נדונייתא, ועיין תוס' שם ד"ה "ולימא". וחזר הרמ"א וכתב שנית בסימן צג' סעיף א' דלא ניתנה נדונייא לגבות מחיים.
וכ"פ עוד הרמ"א ח"מ סימן צז' סעיף כד': היה חייב חוב לגויים ותבעוהו בדיני הגויים ובאתה האשה עם כתובתה וסלקה הגויים בעלי חובות, כי כן הוא בדיניהם להגבות לאשה נדונייתא תחילה, ובא אח"כ מלווה ישראל לתבוע חובו ולהוציא מיד האשה מה שגבתה בדיני הגויים, הדין עם המלווה שהרי הכתובה והנדונייא לא ניתנו לגבות מחיים. ומקורו מתשובת הרשב"א הנ"ל [ א"ה: ומוכח מלשון הרשב"א והרמ"א הנ"ל דלא אמרינו דינא דמלכותא דינא נגד דין תורה, והדברים ארוכים בדברי הפוסקים ואין זה מקומו ]. וכן בשו"ת הרמ"א סימן צג' האריך בדין זה, והביא את לשונות הרמב"ם ומגיד משנה דלא ניתנה כתובה ונדונייא לגבות מחיים, והוא מוכרח דאם לא כן מה הועילו חכמים בתקנתם, וכן אין בכוחה של האשה לתבוע מן הבעל שיעשה לה ביטחון בעד כתובתה ונדונייתא ותגבה אותם מחיים, דאם כן בטלה תקנת חכמים בעניין נכסי צאן וברזל ונכסי מלוג, דאין כל אדם יכול להבטיח את אשתו, והאריך להביא ראיות מן הגמרות והפוסקים לדין זה, ומה שכתב המרדכי בשם העיטור שניתנה נדונייא לגבות מחיים ותעשה בהם תכשיטים וכו', לאו ראיה היא דהתם בכותב לה מתנה עסקינן שאין הבעל אוכל פירות כדאיתא בפרק חזקת הבתים דף נא'ע"ב, ולא מיירי בנדונייא שהבעל אוכל פירות, ובלאו הכי הרשב"א דחה את דברי העיטור וליתא לדברי בעל העיטור, וכן דעת כל הפוסקים, וכ"ש בזה"ז שכותבים הנדונייא עם הכתובה וכותבים הכל ביחד שודאי אינם נגבים אלא עם הכתובה, ואין לאשה תביעה על הבעל כל ימי חייו, ולזה לא שמענו מעולם אשה שתפסה בנכסי בעלה עד שיבטיחם בנדונייא.עכת"ד.
המבואר מכל האמור לעיל שאין האשה יכולה לדרוש כתובתה ונדונייתא קודם פקיעת הנישואין על ידי גירושין או מיתת הבעל, ולפ"ז מסתבר שאין האשה לדרוש את חלוקת הרכוש או החסכונות קודם פקיעת הנישואין [אמנם הדבר ברור שאם יש הסכם ממוני- כל דבר שבממון תנאו קיים, ועיין בדברי הכנה"ג שהבאתי לעיל]. ברם מצאנו בפוסקים מקרים רבים יוצאי דופן בהם ניתנה אפשרות לאשה לגבות כתובתה ונדונייתא קודם פקיעת הנישואין, כדלקמן:
כתב הרמב"ם בתשובותיו (מהדורת בלאו סימן שעה'): על דין האשה שנשתמד בעלה בארץ אחרת והיא תובעת כתובתה בבית הדין מנכסי בעלה וכו', דרך הדין שלא תטול כתובתה עד שיגרשנה או עד שימות שעדיין היא אשת איש. אבל גאוני מזרח ומערב כולם הורו שתטול כתובתה אם רצתה [א"ה: ר"ל בבעל משומד], וכן מעשים בכל יום לפנינו בדבר זה, ודרך קנס הוא לדבר זה, לזה הרשע וסמכו על זה שאמרו הפקר בית דין הפקר, ומדרך זה באו להוראה זו.
כתב בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן אלף קצב): אבל כאן אין כופין להוציא בשוטי אלא בגביית כתובתה, כלומר שכופין אותו ליתן לה כתובתה עכשיו, ואם לא רצה והוא מורד, מוסיף והולך. וכן הר"ן בסוף פרק המדיר כתב: אין בלשון הזה כפייה לגט, אלא שהיו כופין אותו לתת כתובה ומבקשין ממנו שיתן גט, וכ"כ בשו"ת התשב"ץ ח"א סימן א'. וכך כתב המרדכי כתובות סימן קצד': כתב הר"ם כל היכא דקתני יוציא ויתן כתובה, נהי שאין כופין אותו אלא בראיה ברורה.
מ"מ נפיק ממונא מיניה דכיוון שחייבוהו חכמים להוציא ולתת כתובה, אם לא הורשינו לכוף להוציא דאם היינו כופים הווה ליה מעושה שלא כדין, מ"מ כתובה מאי טעמא לא נפיק מיניה כיוון שחייבוהו חכמים בממון זה לתת לה, הלכך מפקינן מיניה כתובה ויהבינן לה מנה ומאתיים ונדונייא דהנעלת ליה, אבל תוספת איכא פלוגתא דרבותא [ א"ה: כנראה שכוונת המרדכי למחלוקת ר"ח ור"ת שהובאה בתוס' יבמות דף סה',ע"ב ד"ה "כי" ] וכו', ומספיקא לא מפקינן מינה תוספת כיוון דפליגי בה רבוותא.ע"כ. וכן הובא לשון המרדכי הנ"ל בב"י סו"ס קנד', וכך פסק הרמ"א אב"ע סימן קנד' סעיף כא': ובכל מקום דאיכא פלוגתא אם כופין אם לאו, אע"ג שאין כופין לגרש מ"מ כופין אותו ליתן כתובתה מיד וכן הנדונייא דאנעלת ליה. וכתב הגר"א ס"ק סט' הטעם דכיוון שחייב להוציא וליתן כתובתה, נהי דאין יכולים לכופו על הגט, כתובה מ"מ חייב לה.ע"כ. אלא שבמקור הדין במרדכי מבואר דמספק אין כופין את הבעל ליתן תוספת כתובה, ואילו הרמ"א לא כתב חילוק זה, ומשמע לכאורה מדבריו דאם כופים את הבעל להוציא, אפשר לכפותו גם על תשלום תוספת כתובה יחד עם תשלום עיקר כתובה והנדונייה, ואפשר שהכל תלוי בנסיבות במי האשמה בגירושין בבעל או באשה, ולפי יכולתו הכלכלית של הבעל ולפי ראות עיני בית הדין, יש להחליט האם יש לכפותו גם על ידי תשלום תוספת כתובה קודם הגט, וכידוע לאו כל המקרים שווים, וצ"ע.
וכן בשו"ת המהרי"ט ח"א סימן קיג' נשאל במי שנישאה לאיש, ואח"כ נודע לה שיש לו חולי הנופל וכו', אם יכולה לבא לקחת כל הנכסים הנמצאים אתה מנדונייתא ותכשיטין שנתן לה בעלה וללכת אל עיר מקום שדר אביה שם, מילתא דפשיטא היא דלכולי עלמא דינא הכי הוא דיוציא ויתן כתובה, ואפילו אם לא תפסה מפקינן מיניה, ואחרי שהביא את לשון המרדכי הנ"ל כתב: ומזונות נמי נראה שיש לה כל זמן שאינו מוציאה בגט, שהרי גדולה מזו אמרו במסכת ב"מ דף יב',ע"ב כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה, אע"פ שנתן לה כתובתה כל זמן שהיא מעוכבת מחמתו להנשא. וכן בשו"ת הרדב"ז ח"א סימן אלף רכח' כתב: מי שרגיל להכות את אשתו ולבזותה תמיד בפני רבים מה דינו? והשיב שאין לומר שיעשוהו על ידי גויים, כיוון שהגט מעושה וכו', בשלמא כפייה בדברים או על ידי פרעון כתובה או קנס ניחא, אבל כפייה בשוטים ע"י גויים לא תהא כזאת וכו', ועד שנכוף אותו להוציא נכוף אותו על ידי כתובה דמצינו כפייה כזאת בגמרא (כתובות עז',ע"א), אלא כיצד יעשו מנדין אותו שלא יכה אותה, אם חזר מוטב ואם לאו קונסין אותו בכתובה, אם חזר מוטב ואם לאו עונשין אותו על ידי עכו"ם וכו'.
כ"כ. ומסתבר שכוונת הרדב"ז לגמרא כתובות דף עז', ע"א: אמר רב: האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובתה, ושמואל אמר עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון, והרדב"ז הבין את כוונת הגמרא שאפשר לכפות עליו להוציא על ידי כך שבית הדין יכפו אותו לשלם מזונות ועל ידי כך יוציא. ומכל מקום מכל המקורות הנ"ל מבואר דאם הבעל הוא מאותם שכופים אותם להוציא, אפשר לכפותו על תשלום הכתובה וחלוקת רכוש גם קודם הנישואין, וכן אפשר לכפותו להוציא גט על ידי תשלום מזונות לאישה, שבלאו הכי הוא מחוייב בהם כל זמן שהוא נשוי עמה, וכן מבואר בשו"ת אג"מ אב"ע ח"א סימן קלז'.
כתב הטורי זהב אב"ע סימן צג' ס"ק א': הכתובה הרי היא כחוב שיש לו זמן וכו', נראה מזה שאם רואים שאם רואים שהבעל מבזבז נכסיו תוכל האשה למחות בידו [ ולעכב מנכסיו כדי כתובתה ונדונייתא], כמו שמצינו בשו"ע ח"מ סימן עג' סעיף י': וכן הדין בלווה לזמן ובתוך הזמן רואה המלווה שהלווה מבזבז נכסיו ואין לו קרקע או שהלווה רוצה לילך למדינת הים ותובע המלווה את שלו או שיתן לו ערב שומעין לו, והוסיף שם הרמ"א וה"ה בכל מקום שנראה לבית הדין לעכב מעות הנתבע, ומזה נשתרבב המנהג לעקל המעות אע"פ שאין בו צורך כולי האי. וסיים הט"ז: אלא שיש לחלק דשאני בכתובה דאפשר שלא תבוא לידי לעולם לידי גביה דשמא תמות היא בחייו, וצ"ע למעשה.
ע"כ. ובבית מאיר ריש סימן צג' כתב: נהי דקי"ל דלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים, ואפילו נשתטה הבעל איתא בתשובות הרמב"ן סימן צט' דאין לה תקנה ואינה יכולה לקחת נדונייתא, אלא בית הדין יורדים לנכסיו ומפרנסים לו ולאישתו ולבניו, מ"מ אם מבזבז נכסיו בשחוק וזנות ודומה לו דפסקינן לגבי לווה ומלווה דיכול לתבוע בתוך הזמן כמו שפסק השו"ע ח"מ סימן צג', אף דאפשר אשה גרועה דאולי לא תבוא כלל לידי גוביינא, מ"מ בכהאי גוונא יש לסמוך על העיטור שניתנה נדונייא ליגבות מחיים, ואפילו אינה מורדת ויושבת תחתיו, יכולה לתבוע להוציא הממון ולעשות מהן נכסי מלוג על ידי ביטוח והוא יאכל הפירות, דהא להרבה עניינים נדונייא לחוב לזמן דמי.
וכן הובאו דבריו בפת"ש צג' ס"ק א', ולפי זה בעל שמבזבז נכסיו הלוך וחסור עד כדי שרואים בית הדין שלא יוכל הבעל לשלם כתובתה ונדונייתא, רשאים בית הדין להטיל עיקול על נכסי הבעל כדי לתת לאשה ביטחון כלכלי, וכן להורות על חלוקת הרכוש אף בטרם הגירושין אם רואים בית הדין שהבעל מבזבז נכסיו.
כתב הכנה"ג אב"ע סימן צג' הגב"י אות ב' בשם שו"ת מהר"י הלוי סימן טז' דאם הדברים מוכיחים שסבת קטטות היא, שהם רואים כוונתו הרע לאכול לה כל הממון ואח"כ לקום וללכת חוץ מהעיר כדי שתצטרך על כורחה להתרצות ממנו בגט בלבד- ניתנה כתובה ליגבות מחיים, וכן הובא בבה"ט שם ס"ק א', וכן הובאו דברי מהר"י הלוי הנ"ל בחידושי רעק"א לשו"ע שם. וקרובים דברי מהר"י הלוי לדברי אחיו בעל הטורי זהב בחידושיו לאב"ע שם, וכמו שהבאתי לעיל את דברי הט"ז.
כתב השו"ע ח"מ סימן צז' סעיף כד' בדין בעל חוב שבא לגבות חובו מן הלווה, שאין אשת הלווה יכולה ליטול מנכסי בעלה לצורך מזונותיה להבא, ואפילו תפסה מנכסי בעלה כדי שתזון מהם מוציאין מידה ונותנים למלווה וכו', וכתב שם הרמ"א: מיהו אם מעות נדונייתא עדיין בידה או ברשות אביה יכולה לתפסן למזונותיה, וכתב שם הסמ"ע ס"ק נח' דבמקור הדין שו"ת מהרי"ו סימן עח' מפרש דאפילו למזונותיה דלהבא יכולה לתפוס נדונייתא, וכן הובא דין זה בחלקת מחוקק סימן צג' ס"ק ב' ובב"ש שם ס"ק ב'.
כתב המרדכי כתובות סימן שח': אטו אשה שנפל בעלה למים שאין להם סוף דאסורה להנשא, וכי לא תגבה כתובתה לעולם? וכי תימא הכי נמי וכו', ח"ו דבמים שאין להם סוף ודאי מגבין כתובה ומחלקים הנחלה ליורשים, וכך פסק השו"ע אב"ע סימן יז' סעיף לה': יש מי שאומר שאם נפל למים שאין להם סוף גובה כתובתה אע"פ שאסורה לינשא. וכתבו שם הח"מ והב"ש דדווקא כשיש שני עדים על זה שנפל למים שאין להם סוף ושהה בכדי שתצא נפשו, דבממון לא סמכינן על עד אחד.ע"כ. וטעם דין זה מבואר במרדכי שם ובגר"א ס"ק קטז' הטעם שגובה כתובתה בנפל בעלה למים שאין להם סוף משום דאזלינן בתר רובא, ואף דקי"ל כשמואל (ב"ק מו',ע"ב) שאין הולכים בממון אחר הרוב, ברובא דשכיח אף שמואל מודה.
ע"כ. ולפי זה ישנם מקרים של אשה עגונה שבעלה נעלם שאע"פ שאסורה להנשא משום חומרא דאשת איש, מ"מ נוטלת כתובתה אף שטרם ניתן לה היתר נישואין, ומסתבר שהוא הדין לעניין נטילת הנדונייא, וכן מבואר בחידושי רעק"א שם. ולפ"ז רשאי בית דין במקרה של עגונה להורות על חלוקת רכוש אף בטרם קבלה האשה היתר נישואין.
אבל הרמב"ם הלכות נחלות פ"ז ה"ג כתב: מי שטבע במים שאין להם סוף ובאו עדים שטבע בפניהם ואבד זכרו אע"פ שאין משיאין את אשתו לכתחילה הרי היורשים נוחלים על פיהם . וכתב שם הראב"ד: ויש מי שאומר שהיא אינה נוטלת כתובתה שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי. וכתב שם המגיד משנה שדברי הראב"ד נראים, ואף רבינו הרמב"ם מודה בזה שהאשה כל זמן שאינה נישאת אינה נוטלת כתובתה, אבל ניזונת מן הנכסים, ופעמים שהיורשים נכנסים לנחלה ואין האשה נוטלת כתובתה. ומרן השו"ע בחושן משפט סימן רפד' סעיף ד' העתיק את לשון הרמב"ם הנ"ל. וכתב שם באר הגולה באות ח': אבל אין האשה נוטלת כתובתה, שאין אני קורא לכתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, וכמו שכתבו הראב"ד ומגיד משנה.
ולפי זה פסקי השו"ע סותרים זה את זה, דבשו"ע אב"ע סימן יז' פסק דאשה שנפל בעלה למים שאין להם סוף גובה כתובתה אף שאסורה להנשא, ואילו בשו"ע ח"מ סימן רפד' פסק שאינה גובה כתובתה?! וכן רמזו לסתירה זו בבאר הגולה שם ובבית שמואל אב"ע סימן יז' ס"ק קז' ובבאר היטב אב"ע סימן צג' ס"ק א'. ולעניות דעתי י"ל שאף הרמב"ם מודה לדינו של המרדכי שאשה שנפל בעלה למים שאין להם סוף אף שאסורה להנשא נוטלת כתובתה, שעד כאן לא החמירו אלא חומרא דאשת איש דלא תנשא, אבל לגבי ממון הקלו שתגבה כתובתה, וכשכתב הרמב"ם הרי היורשים נוחלין על פיהם, כלול בדבר שאף האשה גובה את כתובתה, וכמו שכתב המרדכי יבמות סימן שח': אשה שנפל בעלה למים שאין להם סוף גובה כתובתה, דיותר קל להגבות כתובה מלהכנס אחים לנחלה. ולכאורה כן יש לפרש בדעת מרן הב"י ח"מ סימן רפד', אחרי שהביא את לשון הרמב"ם הלכות נחלות הנ"ל, ציין לעיין במרדכי הנ"ל, ודלא כביאור המגיד משנה לרמב"ם, ולפ"ז אין סתירה בפסקי השו"ע.
כתב הרמ"א אב"ע סימן קס' סעיף ג': ילדה ספק נפל שדינה לחלוץ ולא להתייבם כמו שנתבאר, נוטלת כתובתה מיד. ומקורו ממרדכי כתובות סימן שח', וכתב שם הב"ש ס"ק ו': אע"פ שאסורה להנשא מ"מ נוטלת כתובתה, כמו בטבע במים שאין להם סוף.
לסיכום: הכתובה והנדונייא אינם נגבים אלא לאחר מיתת הבעל או לאחר הגירושין, ולפי זה אין לבית הדין להורות על חלוקת הרכוש בין בני הזוג קודם פקיעת הנישואין. ומ"מ רשאי בית הדין לפי צורך העניין והשעה להורות על גביית הכתובה והנדונייא וחלוקת הרכוש אף קודם פקיעת הנישואין, במקרים הבאים: הבעל הוא מאותם שכופים אותם להוציא ולגרש כמבואר בשו"ע סימן קנד', עגונה שבעלה נעלם וטרם קבלה האשה היתר נישואין, בעל שמבזבז או מבריח נכסיו הלוך וחסור.
* * *
ב- כיצד הדין אם האשה רוצה להתגרש, והבעל מסרב לתת גט אלא אם כן יוסדרו ענייני הממון תחילה, כמו גבית כתובה, חלוקת רכוש והסדר חובות או שהבעל דורש מן האשה סכום כסף תמורת הסכמתו לתת גט.
במדה והבעל הוא מאותם שכופים אותם להוציא, דהיינו המקרים המבוארים בשו"ע אב"ע סימן קנד', כגון: מי שנולד לו ריח הפה או ריח החוטם, מוכה שחין, משומד, אינו מפרנס, אינו רוצה לשמש, בעל מכה, רועה זונות ושאר מקרים המבוארים בשו"ע שם. הנה פסק הרמ"א בסימן קנד' סעיף כא' שם שאפילו במקרה שיש מחלוקת הפוסקים אם כופים אותו להוציא אם לאו, מ"מ כופים אותו ליתן כתובתה מיד, וכן הנדונייא שהכניסה לו.
ומקור דינו של הרמ"א הוא במרדכי כתובות סימן קצד', וכבר התבארו הדברים בחלק א' של מאמר זה אימתי ניתן לגבות כתובה קודם הגט, [ ויעויין עוד בשלטי גיבורים בשם ריא"ז כתובות פרק שמיני (דף לט' ע"א מדפי הרי"ף אות ב') שכתב חילוק דומה, אך לא זהה]. ולפ"ז אם הבעל הוא מאותם שכופים אותם להוציא, רשאי בית הדין להורות על גבית הכתובה והנדונייא וחלוקת הרכוש אף בטרם נתגרשו. ברם באם הבעל הוא מאותם שאין כופים אותם לגרש, חזר הדין לשורשו דאין האיש מגרש אלא לרצונו, ויכול הוא לומר לאשה אני לא מוכן לתת גט עד שתמחל האשה על כתובתה ותגיע עמו להסדר גירושין על חלוקת הרכוש לשביעות רצונו, ובכהאי גוונא מצווה על בית הדין לפשר ולגשר ולהביאם לעמק השווה.
ויש לשאול כיצד הדין הדין אם הבעל דורש מן האשה כספים מרובים או חלק גדול יותר בחלוקת רכוש, מה שלא מגיע לו על פי דין? כיצד הדין אם כבר קבל הבעל את הכסף וגירש, האם הגט בטל או קיים?
ברור הדבר שמצווה על בית הדין לפשר ולגשר ולהסביר לבעל שאין לו לדרוש כספים שלא מגיעים לו על פי הדין, כי מצווה על בית הדין להציל עשוק מיד עושקו. אבל במקום שאין כח בית דין יפה, ובפרט אם הבעל הוא מאותם שאין כופים אותם להוציא, בלית ברירה מקבל הבעל יתר על חלקו תמורת הסכמתו לגרש, דאגב זוזי גמר ומגרש, אף שלכאורה גזל הוא ביד הבעל, וכן ידוע לי על כמה מקרים שהבעל "סוחט" את האשה בדמים מרובים תמורת הסכמתו לתת גט, וכן בשו"ת אגרות משה ח"ד אב"ע סימן קו' כתב שמעשים בכל יום שמשחדים לבעל לתת גט בכל תפוצות ישראל.
ברם מצינו מחלוקת בפוסקים האם בעל שנתרצה לגרש ברצי כסף לגרשה בגט, האם הגט כשר? דהנה המאירי ב"ב דף מח', ע"א כתב: נתינת המעות גוררת את הלב להיות גומר ומקנה, דווקא במקום שנתינת המעות ראויה בו אצל בני אדם וכו', אבל כל שאין נתינת המעות ראויה בו, אפילו חדש במנהג ונתן מעות אין זה כלום, ומעתה מתנה וגט שקבל עליהם מעות הואיל ונאנס, מ"מ אין אומרים מפני המעות גמר והקנה, ומעתה גט מעושה אין כסף מטהרו, וזה נראה לי ברור, ואף לגדולי הדורות שלפנינו מצאתיה כן.
וכ"כ עוד המאירי גיטין דף פח',ע"ב: וגט הואיל ואין סתמו ראוי לנתינת המעות אין נתינת המעות שבו כלום. וכן הריטב"א קידושין דף נ',ע"א כתב: במעושה שלא כדין שאע"פ שאמר רוצה אני, כיוון שהוא אנוס מתחילתו בגופו או בממונו או בנידוי וחרם ושבועה פסול, ואפילו נתנו לו ממון גדול עד שאמר רוצה אני, ולא אמרינן דאגב דארצי זוזי גמר ומגרש, ואפילו בטל כל מודעות שמסר לא מהני וכו', וכן קבלתי מפי מורי ורבי נר"ו. וכן בשו"ת הריב"ש סימן קכז' כתב: ליכא למימר בשום פנים שיהיה מן הדין לכוף האיש לקבל מעות ושיגרש את אשתו, וכיוון שאינו מן הדין, אם עשה כן הרי הוא גט מעושה שלא כדין וכו', אבל לכוף האיש לגרש אישתו בקבלת מעות לא נאמר אגב אונסא וזוזי גמר ומגרש ואפילו בכל ממון שבעולם, דאין דמים לאשה [ר"ל דשוויה של האשה הוא הרבה יותר מן הכסף שקבל, וכן הובאו דברי הריב"ש הנ"ל בבית מאיר סוף סימן קלד', ודלא כמו שכתב הכנה"ג סימן קלד' הגב"י אות לא' בשם הריב"ש]. וכן השלטי גיבורים בשם ריא"ז סוף גיטין כתב: עישוהו עובדי כוכבים לתת גט לאשתו אע"פ שכדין עשו ואע"פ שאמר רוצה אני הרי זה גט בטל מן התורה וכו', ואפילו אם נתנו מעות למגרש, שאין מתן מעות מועיל בעישוי הגט.
וכ"פ בעקבותיו הרמ"א אב"ע סימן קלד' סעיף ח': ואפילו אם קבל מעות על נתינת הגט לא אמרינן משום זה נתרצה. וכתב שם הב"ש ס"ק יד' דאם קבל מעות אפילו אם אנסוהו כדין, לא הוי גט. וכן הכנה"ג בסימן קלד' הגב"י אות לא' כתב בשם מהריב"ל דבגט מאן לימא לן דאפילו בתרקבא דדינרי מחיל אאונסיה וכיוון דהוי פלוגתא דרבוותא אזלינן לחומרא ולא עבדינן, וכ"כ מהר"ר בצלאל בשו"ת רבינו בצלאל אשכנזי בסימן טו', וכן בספר מקור ברוך סימן ט' וכו', גם בשו"ת הרא"ם ח"א סימן צג' כתב גט מעושה וקביל זוזי אינו גט עד שיסירו האונס מעל המגרש. וכן בבית מאיר סוף סימן קלד' מצדד להחמיר כדברי הריב"ש והרמ"א דלא אמרינן דאגב אונסא וזוזא גמר ומגרש. וכן הפת"ש שם כתב שבתשובת משכנות יעקב סימן לח' והתורת גיטין בחידושיו לשו"ע אב"ע שם, מצדדים להחמיר דבנתינת גט לבעל הוי גט מעושה שלא כדין.
ומסתברים הדברים שאין זה אלא בבעל שדורש כספים שאינם שלו על פי הדין, אבל בדורש הבעל כספים שלפי שיקול דעת בית הדין חייבת האישה לתת לו, רשאי הבעל להתנות כן, דאין זו סחיטה, אלא עומד הבעל על זכויותיו. הלכך אם דרש הבעל וקבל מן האשה את הכספים שמגיעים לו על פי הדין, הגט כשר לכולי עלמא, ולפלא שלא ראיתי חילוק זה באחרונים. ושוב אחרי כותבי כן ראיתי בכנה"ג סימן קלד' הגב"י אות לא' שכתב בשם המשפטי שמואל סימן פו' דהיינו דווקא שנותנים לו ממון שאינו שלו, אבל היכא דממונו הוא מבקש והלה רוצה לגוזלו פשיטא דלא הוי כתליוהו וזבין אלא כתליוהו ויהיב.ע"כ. וכנראה שכוונתו כמו שכתבתי.
אמנם יש מן הראשונים שפסקו דגט אף שנתן הבעל על ידי שקבל רצי כסף כשר, דהנה הרשב"ם ב"ב דף מ',ע"ב ד"ה "גילוי" כתב: כלומר הרבה בני אדם יוכלו לידע אונסו, דכיוון דאינו מקבל ממון במתנה ובגט זה שנותן וכו'.ע"כ. משמע דאם נתן הבעל גט על ידי שקבל רצי כסף שפיר דמי, וכן דייק הב"ש סימן קלד' ס"ק יד' בדברי רשב"ם, אלא שאח"כ כתב לפרש כוונה אחרת בדברי רשב"ם. ובשו"ת הרא"ש כלל לה' סימן ב' כתב שאם אדם פיתה את האשה בניכול ובתרמית וקדשה, נהי דקידושין לא נפקיע, מ"מ יש לסמוך בנידון זה על דברי קצת רבותינו שפסקו בדינא דמורדת דכופין אותו לגרשה, אמנם יש לנסות אם יוכלו לפייסו במנה כסף, ואם לא יאות אני נגרר אחריכם לכופו לגרשה.ע"כ. וכן הובאה תשובת הרא"ש הנ"ל בב"י בסימן קנד'.
[ והרמ"א בסימן עז' סעיף ג' הביא את תשובת הרא"ש הנ"ל: ואם עשה שלא כהוגן שקדשה ברמאות ובתחבולות כופין אותו לגרש, והשמיט מלכתוב שיש לפייסו במנה כסף, משום דאזיל הרמ"א לשיטתו בסימן קלד' דאם קבל מעות על נתינת הגט לא אמרינן משום זה נתרצה, ברם הטורי זהב שם ס"ק ז' הביא את לשון תשובת הרא"ש במילואה, ופלא בעניי שהאחרונים לא הזכירו את תשובת הרא"ש והרמ"א הנ"ל לנידון דידן בדין גט שניתן על ידי רצי כסף]. ובשו"ת הרשב"א ח"ד סימן מ' כתב: כל דידעינן באונסיה ותליוהו וגירש אינם גירושין דהא ליכא זוזי.ע"כ. וכן הובאה תשובת הרשב"א הנ"ל בשלימותה בב"י סימן קלד', וכתב הכנה"ג הגב"י אות לא' דמוכח מתשובת הרשב"א הנ"ל דכל דליכא זוזי מחילה ומתנה לאו כלום הוא, מוכח דגט מעושה וקיבל זוזי הרי גט, וכ"כ בשו"ת הר"י אדרבי בשו"ת דברי ריבות סימן קצא' וכו', ולעניין הלכה הרשד"ם חלק אב"ע סימן סג' הסכים דגט מעושה בין קבל זוזי בין לא מסר מודעא בין מסר מודעא וביטלה הוי גט, וכ"כ הר"ש חקאן הלוי בתשובה, וכ"כ בשו"ת המבי"ט ח"א סימן נב', וכן נראה מדברי הראנ"ח ח"א סימן סג'. וכן הפתחי תשובה שם ס"ק טז',יז' הביא תשובות הרשב"א (ח"ד סימן מ') והתשב"ץ (ח"א סימן א') והרשב"ש בסימן שלט' שהם צידדו להכשיר הגט בקבל הבעל מעות, דדמי לתליוהו וזבין דזביני זביני (ב"ב מח',ע"א).
ועלה בדעתי לומר שעד כאן לא החמירו המאירי, הריב"ש, הש"ג בשם ריא"ז והרמ"א ושאר האחרונים שאם נתנו לבעל כסף עד שיגרש הוי גט מעושה שלא כדין, דווקא בבעל שאכן רוצה שלום בית עם אישתו, והאשה אינה חפצה. אבל בנידון זוג שפרודים זמן רב זה מזה ואין סיכוי לשלום בית, ואינם חפצים זה בזה, ועמד הבעל ודרש רצי כסף וקבל וגירש, הגט כשר אף לדעתם, דאגב זוזי גמר ומגרש, אלא שרצה לסחוט כספים מן האישה אף שעל פי הדין לא מגיע לו, וכיוון שקבל את מבוקשו רצי כסף, הרי זה מגרש ברצונו, ולאו גט מעושה הוא, ודמי למה שכתב הרמב"ם הלכות גירושין פ"כ ה"ב: ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד גויים בין ביד ישראל וכו', אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצווה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו וכו', אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה וכו', וכיוון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גירש לרצונו.ע"כ.
והכי נמי כיוון שהוא פרוד מאשתו זמן רב ואינו חפץ בה, הרי מן הראוי שיגרש, ובפרט לאחר תקנת הגר"ח פלאג'י שאם שני בני הזוג חיים בנפרד במשך שנה וחצי לפחות מצווה להפריד בניהם, אלא שהבעל מנסה לסחוט מן האשה כספים שלא כדין, וכיוון שקבל את מבוקשו ברצי כסף ואמר רוצה אני וגירש הרי מגרש ברצונו שאף הוא אינו חפץ בה. ושוב ראיתי שכבר כתב כן הכנה"ג סימן קלד' הגב"י אות לא' בשם מהר"ר חיים רופא דדווקא היכא שהאנס בעודו מאנסו מרצהו בזוזי, דהא ריצוי לאו מילתא היא. אמנם המגרש אם קודם שאל זוזי כדי לגרש, וקרובי האשה לא רצו ליתן כלום ואנסוהו בחינם לגרש, ושוב רפתה ידם ממנו ובקשו ממנו על ידי ריצוי לגרש בזוזי וכו', ונתפשרו במעות ליתן גט אפילו הרא"ם יודה דגט מעלייא הוא ואין כאן אונס. וכ"כ מדנפשיה בשו"ת אבני נזר אב"ע ח"א סימן קסז', וזו לשונו: ונראה לי שאף לריטב"א (קידושין נ',ע"א) וריב"ש (סימן קכז') ורמ"א (סימן קלד' סעיף ח') דס"ל דבגט לא מהני מעות, היינו בשהוא רוצה לדור עמה ומחזיקה לאשתו, דבזה ודאי לא נאמר אגב אונסא וזוזי גמר ומגרש, שבודאי אף אם יתנו לאדם כל הון לא יגרש אשתו, אבל איש זה שבגד באשתו ועזבה מכמה שנים, ודאי סברא הוא דאגב אונסא וזוזי גמר ומגרש, מאחר שאינו רוצה בה כלל רק שהיה לו שיעבוד עליה שלא תוכל להנשא לאחר בלא רשותו, ויוכל להוציא ממנה ממון על ידי זה ובודאי נאמר שעבור זוזי גירשה, וזה מסתבר מאוד וכו', וא"כ בנ"ד כיוון שאינו ברור שדעתו לשוב לאשתו, ואדרבא סתמא אין דעתו לשוב, גמר ומקנה, א"כ אף באמת דעתו לשוב הוי דברים שבלב. אמנם בסוף התשובה אות כז' כתב האבני נזר: גם ביסוד ההיתר שכתבתי משום שבגד באישתו ואינו רוצה בה כלל שוב נאמר אגב אונסיה וזוזי גמר ומגרש וכו', הנה ראיתי בתשובת רבינו בצלאל אשכנזי סימן טז' בשם הריטב"א פרק המגרש סברא חדשה במה דלא מהני בגירושין, וזה לשונו: דבשלמא במוכר ובקידושין בהני זוזי מקני, אבל הכא בהני זוזי מגרש בתמיה, ולפי סברא זו אין לחלק כלל, הגם שאינני מבין בטוב סברא זו, עכ"פ הוי סניף לאסור.
ובתשובות רבני דורנו מבואר שנהגו להקל בזה, דבשו"ת אגרות משה אב"ע ח"א סימן קלז' כתב: כמו במגרש מחמת שנתנו לו כסף שהוא גט כשר, כיוון שבשביל להרוויח הכסף נותן הגט הוא רצון גמור, וכן בנותן הגט כדי להפטר מחיוביו, וכן בשו"ת אגרות משה ח"ד אב"ע סימן קו' כתב דדמי זה ממש לאחד שלא רצה ליתן גט, וכשנתנו לו איזה אלפי שקלים נתרצה ליתן גט דלא נחשב עישוי, מאחר דרצונו בהממון עדיף לו מרצונו שלא ליתן גט, ומעשים בכל יום בבית הדין שמשחדים לבעל ליתן גט בכל תפוצות ישראל, ועישוי שהוא פסול הוא כשמכין אותו או מחזיקין אותו בבית האסורים או עושים לו יסורים אחרים כדי שיתן גט נחשב מגרש באונס שפסול [א"ה: ומיהו קצת קשה שלא הזכיר את כל מחלוקת הפוסקים הנ"ל].ע"כ. וכן השו"ת יבי"א ח"ו אב"ע סימן י' אות יא' בדין כפית גט על הבעל יש לנהוג לאחר כפיה עד שיאמר רוצה אני, לפייסו ברצי כסף, כמו שאמרה האישה שמוכנה לשלם לו 500 ₪, בכדי שיהיה בגדר תליוהו וזבין זביניה זביני, ועוד בלא"ה יש כמה צדדים וצדי צדדים לכופו ליתן גט, והסתמך על הרשב"א, תשב"ץ ורשב"ש והאור זרוע ועוד פוסקים שצדדו להקל בזה [ א"ה: ומיהו גם עליו קשה שלא הביא את דברי הריטב"א, הריב"ש, ש"ג בשם ריא"ז ופסק הרמ"א ושאר אחרונים שמצדדים להחמיר בזה]. וכן הרה"ג חיים שלמה שאנן בכרך תחומין כרך יא' עמודים 203-211 הביא בדין זה את דברי הפוסקים הראשונים והאחרונים מערכה לקראת מערכה, ומסקנתו להקל שהגט כשר בצירוף עוד כמה טעמים, יעוין שם.
לסיכום: אשה שרוצה להתגרש, והבעל מסרב לתת גט אא"כ יוסדרו בניהם ענייני הממון תחילה, כגון כתובה, חלוקת רכוש, כיסוי חובות וכו', אם הבעל הוא מאותם שכופים אותם להוציא, אפשר לכופו לשלם את הכתובה והנדונייא ולחלק את הרכוש אף קודם פקיעת הנישואין על ידי גט. אבל אם הבעל אינו מאלו שכופים אותם להוציא, אי אפשר לכופו על גבית הכתובה וחלוקת הרכוש טרם נתינת הגט. לכן יש להשתדל לגשר ולפשר בניהם עד שיגיעו לעמק השווה.
במדה והבעל דורש סכום כסף גדול תמורת הסכמתו לגט, נחלקו הדעות בין הראשונים והאחרונים בדין זה, ומנהג בתי הדין להקל בדין זה שהגט כשר, בצירוף סניפים אחרים, ובפרט אם הכסף שהוא דורש מגיע לו על פי הדין.
* * *
ג- כיצד הדין אם הבעל רוצה לגרש, והאשה מסרבת לקבל גט אלא אם כן יוסדרו ענייני הממון תחילה, כמו גבית כתובה, חלוקת רכוש והסדר חובות או שהאשה דורשת מן הבעל סכום כסף תמורת הסכמתה לקבל גט.
כתב בשו"ת הרי"ף סימן קג': ואין לו רשות לגרשה לאחר הנישואין ללא כתובה משום שאמר המשנה: לקתה חייב ברפואתה, אמר הרי גיטה ורפואתה ותרפא את עצמה רשאי (כתובות דף נא',ע"א), נמצא שאינו רשאי לגרשה אלא אם אמר הרי גיטה וכתובתה, אבל שלא בכתובה לא, ואם לא קבל עליו את הדין מנדין אותו וכן הדין.ע"כ. וכן בשו"ת הגאונים החדשות סימן ב', שו"ת הגאונים מהדורת הרכבי סימנים שמה',תצ' ושו"ת הגאונים שערי צדק ח"ג שער ב' סימן כה' פסקו נמי שאין אדם יכול לגרש את אשתו אא"כ ישלם לה כתובתה תחילה.
וכן בתשובות הרמב"ם מהדורת בלאו סימן ר' נשאל הרמב"ם על אדם שיש לו סכום מן הנדוניא, ואין לו דבר ורוצה לגרש את אשתו, החייב הדיין שלא לגרשה ממנו מבלי שיביא מאוחרה (כתובה)? ואם הוא מחוסר כל מאין יפרע המאוחר? וביחוד אם קויים עליה שהיא מורדת לבעלה, מה יהיה הדין בה? והשיב הרמב"ם המורדת תתגרש בלא ספק, ותשאר הנדונייא עליו כחוב, כפי אלו המנהגות, לא בדין התלמוד. אבל מי שרוצה לגרש והוא מחוסר כל, כבר נקבע המנהג ברוב הארצות, שלא יוכל לגרש עד שיפרע לאשתו כל המגיע לה.ע"כ.
וכן בתשובות הרמב"ם סימן שסג' השיב הרמב"ם: אבל המנהג הידוע תמיד אצלנו בכל הארץ שיביא המאוחר ואז יגרש, אם לא שיהא שם דבר מחייב ההפרדה או שתרצה היא בזה.ע"כ. ולפלא בעיני שכל הפוסקים שהובאו במאמר זה לא הביאו ולא ראו את תשובות הרמב"ם הנ"ל, ואין ספק שאילו ראו את תשובות הרמב"ם הנ"ל היו שמחים לקראתו, אלא שיש הבדל בין שיטת הרמב"ם לשיטת הרי"ף, דלשיטת הרי"ף אין אדם יכול לגרש את אשתו אא"כ ישלם לה כתובה, הוא מדין המשנה והתלמוד, ואילו לשיטת הרמב"ם אין זה אלא מכח המנהג.
וכן בשו"ת הרשב"א ח"א סימן אלף רנד' כתב שמעתי בשם הגאון שאין אדם רשאי לגרש את אשתו אם אין לו לפרוע כתובתה, וכן מצאתי בשו"ת הרי"ף והביא ראיה מדתנן בכתובות דף נא',ע"א וכו'. וכן בשו"ת התשב"ץ ח"ג סימן רכג' כתב כלשון תשובת הרי"ף והרשב"א הנ"ל, והוסיף: ויש לי ראיה לזה מדאיתא ביבמות דף סג',ע"ב: זו אשה רעה וכתובתה מרובה וכו', וכן מגיטין דף נח',ע"א וכו', וכן משמע מעירובין דף מא',ע"ב וכו', וכן מירושלמי פרק אלמנה ניזונת ועוד. מכל הני משמע שאינו יכול לגרשה אא"כ פורע לה כתובתה. וכן בשו"ת הרשב"ש סימן עה' נשאל בדין אשה שרוצה בעלה לישא אשה אחרת עליה והיא מעכבת על ידו עד שיגרשנה ויפרענה כתובתה משלם, והשיב אילו היה רוצה הבעל לגרש הראשונה לא היה יכול לגרשה עד שיפרענה משלם, כמו שכתבו הגאונים והרי"ף בתשובותיהם ומצא אדוני אבי ז"ל התשב"ץ ראיה לדבריהם, על כן אם הוא יכול לזון שתיהם אין לעכב על ידו וכו'.
וליבי אומר לי שאותו גאון שמזכיר הרשב"א דאין לבעל לגרש אא"כ ישלם כתובתה הוא רבינו גרשום מאור הגולה שגזר שלא לגרש אשה בעל כורחה, וכמו שפסק הרמ"א אב"ע סימן קיט', דאם יגרשנה בעל כורחה- לא ישלם לה כתובתה, אלא אם ירצה הבעל לגרש ישלם כתובתה תחילה, וממילא תתרצה האשה לקבל גט מרצונה.ודו"ק.
אכן מרן הב"י באב"ע סימן קיט' אחרי שהביא את תשובת הרשב"א הנ"ל וציין לתשובת התשב"ץ הנ"ל, כתב: ואינם נראים דברי סמכא דלא לישתמיט חד מהפוסקים המפורסמים לכתוב כן אפילו ברמז, והראיה שהביא מידחיא בגילא דחיטתא כמבואר למבין, וכמה תשובות כתובות בשם גדולים ואינם שלהם וכו', ועיין בשו"ת הריב"ש סימן צא' ועיין בתשובות הרא"ש כלל מב' סימן א'.עכ"ל מרן הב"י. וזו לשונו של תשובת הריב"ש הנ"ל: מי שרוצה לקחת אשה על אשתו ויש ספוק בידו לזון ולפרנס את שתיהן, אין האשה יכולה למונעו מזה כל שלא התנתה עמו כן בשעת נישואין וכו', והיכא דאפשר ליה למיקם בסיפוקייהו ורוצה לישה אחרת הדבר ברור שאינה יכולה לומר תן לי כתובתי או תייחד לי מטלטלין לאחריות כתובה ונדונייא שאין כתובה נגבית אלא במיתת הבעל או בגירושין, וכן הדין היכא דלא אפשר ליה למיקם בסיפוקייהו והוא רוצה לגרשה כדי לישא אחרת והיא אינה רוצה להתגרש אינה יכולה לתבוע נדונייא וכתובה ולא מטלטלין לאחריותן אלא תקבל גיטה ואח"כ תתבע כתובתה.ע"כ. וכן הובאה תשובת הריב"ש הנ"ל בב"י סימן א'. והרמ"א בדרכי משה בסימן קיט' הביא את לשון תשובת הרא"ש הנ"ל דבמקום שמגרשה מן הדין צריכה לקבל גט ואע"פ שאין לו לפרוע הכתובה. ולענ"ד כן נראה מדברי המרדכי גיטין סימן תנב': וי"ל כשהגט ביד האשה חתום יכולה להנשא באותו גט או לגבות כתובתה בלא הבאת עדי מסירה לביה"ד וכו', משמע שאפשר לגרש ואח"כ לדון על גביית הכתובה, ויש לדחות דמיירי שהאשה הסכימה לדחות את גביית הכתובה לאחר הגט.
להלכה פסק השו"ע אב"ע סימן קיט' סעיף ו': יכול לגרשה בלא דעתה, וכתב שם הרמ"א: ואפילו אין לו לשלם הכתובה ונדונייתה אינה יכולה לעכב משום זה הגירושין, אלא תתגרש ותתבע אותו מה שחייב לה, וכל זה מדינא, אבל רבינו גרשום החרים שלא לגרש אשה שלא מדעתה וכו'.ע"כ. ולפי מה שביאר הרמ"א דבריו בדרכי משה דווקא במקום שמגרשה מן הדין, כגון שעוברת על דת וכיוצא בזה רשאי לגרשה בלא כתובה, אבל במקום שמגרשה ברצונו אינו יכול לגרש בלא כתובה, ועוד שכל דין זה אינו אלא לדין הש"ס והשו"ע שיכול לגרשה בלא דעתה, משא"כ בזה"ז דאיכא חדר"ג שאינו יכול לגרשה בעל כורחה, כ"ש שיכולה אשה לומר איני מוכנה לקבל גיטי עד שיתן לי כתובתי. והח"מ שם ס"ק ה' הביא תשובות הרא"ש והרשב"א הנ"ל, וכתב להשוות שיטת הרא"ש והרשב"א דלא כתב כן הרא"ש אלא במקום שחייבת לקבל גט [וכמו שכתב בד"מ], שבא בטענת מום גדול וכיוצא בזה, אבל במוציא לרצונו אפשר דמודה לרשב"א, ומיהו מדברי הריב"ש סימן צא' משמע קצת שתקבל גיטה ואח"כ תתבע כתובתה, ואינה יכולה לעכב גט עד שתהיה הכתובה מוכנת, כי קודם הגט אין לה דין ודברים על הכתובה.ע"כ. וכן הב"ש ס"ק ו' הביא נמי את דברי הרשב"א הנ"ל, וכתב די"ל דפסק הרמ"א איירי כשיכול לגרש על פי דין, היינו דשונא אותה וזיווג שני איירי, אז יכול לגרש אותה אפילו אין לה כתובה, ואף הרשב"א מודה בזה, דדווקא בלקתה דאין ראוי לגרש, בזה קאמר אם אין לו כתובה אין רשאי לגרש.ע"כ. נמצא לפי זה דמסקנת הד"מ, ח"מ וב"ש דדווקא בשיכול על פי הדין לגרשה, אז יוכל לגרש אותה אפילו אין לו הכתובה, אבל במקום דאין ראוי לגרש, בזה אם אין לו כתובה אינו רשאי לגרש, וכ"כ הבאר היטב ס"ק ו' על פי דברי הח"מ והב"ש הנ"ל. וכן ערוך השולחן בסעיף יג' כתב דודאי אם ביכולתו לחיות עמה אף שהיא אשה רעה וסובל ממנה והתורה נתנה לו רשות לגרשה או ששונאה ובזיווג שני, בלא הכתובה אין ביכולתו לגרשה. אבל כשהיא בעלת מום כנכפית וכיוצא בזה דטבע האדם אי אפשר לסבול, אין משגיחין על כתובתה, וכ"ש כשהיא פרוצה דאין משגיחין על הכתובה, וכן נראה מכמה גדולי האחרונים.
ובכנסת הגדולה אב"ע סימן קנד' הגה"ט אות נג' הביא את תשובת הרדב"ז ח"ב סימן קו' דכל אשה ששהתה שער שנים ולא ילדה והוא רוצה לקיים פריה ורביה, זורק לה גיטה וישאר הכתובה חוב עליו, וכגון זה לא תקנו הראשונים שלא יגרש אדם את אשתו אא"כ ישלם לה כתובתה.ע"כ. ומבואר מדבריו דבעלמא אין אדם יכול לגרש את אשתו אא"כ ישלם לה כתובתה. בהמשך הדברים הביא הכנה"ג את דברי הרשב"א והתשב"ץ והב"י שהבאתי לעיל, ומסקנת הכנה"ג היא: אם אין מצווה בגירושין אינו יכול לגרשה ויהיה כתובתה חוב עליו עד שתשיג ידו וכדמוכח מדברי הרדב"ז ומהר"ם די בוטון, ומ"מ ראוי לעשות שיתפשר עמה קודם למראה עיני הדיינים כפי השגת ידו, והשאר ישאר חוב עליו, ונראה דלכ"ע דינא הכי, דאי אין מצווה לגרשה בלא"ה אינו יכול לגרשה מטעם חדר"ג. ורבינו יונה נבון בספר גט מקושר אב"ע סימן קיט' ס"ק יח' כתב שהריב"ש איירי כשהיא רוצה להתגרש, ובזה לא נחלקו עליו הראשונים שקודם תתגרש ואח"כ תתבע כתובתה, ודלא כהב"י שעשה בניהם מחלוקת, הלכך יש לחוש לכל הגדולים הרי"ף והגאונים והרשב"א והתשב"ץ שכולם הסכימו שאינו רשאי לגרש אא"כ ישלם לה כתובתה, והכי נקטינן לחומרא כוותייהו, ומיהו אם שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה שחייב להוציאה מן הדין, והיא אינה רוצה להתגרש, ואין לו לפרוע כתובתה, י"ל דכ"ע מודים דרשאי לגרש וישאר הכתובה חוב עליו.
והישועות יעקב (אב"ע סימן קיט' פירוש הארוך ס"ק ד') הביא נמי את תשובת הרשב"א והרא"ש, ולכאורה ראיית הרשב"א היא ראיה עצומה ואף הוסיפו האחרונים להביא ראיה מגיטין דף נח',ע"א דמשמע משם דבאין לו לשלם כתובתה אינו יכול לגרשה, ומחלוקת הרשב"א והרא"ש תלויה במחלוקת הרי"ף והרא"ש פרק ראשון של מסכת ב"מ וכו', ובפירוש הקצר ס"ק ו' כתב: באין לו לשלם הנדונייא הדבר פשוט שאינה יכולה לעכב משום זה הגירושין, אלא תתגרש ותתבע אותו מה שחייב לה, שהרי הוא רק חוב עליו ואין הגירושין תלוי בזה. אבל באין לו לשלם הכתובה בזה י"ל כיוון שתיקנו חז"ל כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, אם כן אם יכול לגרשה והכתובה תהיה חוב עליו תהיה קלה בעיניו להוציאה, ובזה נחלקו הקדמונים, ולדינא באם הוא מוכרח לגרשה, כגון שהיא נכפית וכדומה ואין לו לשלם הכתובה אין הכתובה מעכבת הגירושין מדינא. אבל כשמגרשה מרצונו במקום שלא נהגו חדר"ג הכתובה מעכבת, ועל כן סתם הרמ"א את הדברים דלדידן בני אשכנז בלאו הכי יש חדר"ג, ובמקום שלא שייך חדר"ג אף עיכוב הכתובה אינו מעכב הגירושין והסכימו לזה כל האחרונים, וכן נכון לדינא.ע"כ. ולכאורה יש טעות בדבריו וכך צריך לומר בסיפא של דבריו: ובמקום שלא שייך חדר"ג עיכוב הכתובה מעכב הגירושין והסכימו לזה כל האחרונים.ודו"ק.
והמעיין בספרות האחרונים יראה שפסקו כשיטת הרי"ף, רשב"א ותשב"ץ דאינו יכול לגרשה אא"כ ישלם לה כתובתה תחילה, דהנה רבינו שלמה עדני במלאכת שלמה על מסכת כתובות פ"ד ה"ט כתב שמדוייק מן המשנה הנ"ל דאם אין לו מהיכן לפרוע כתובתה אינו רשאי, וכמו שכתב הב"י בשם הרשב"א, וכ"כ בתוספות רעק"א על המשניות שם. וכן הגט פשוט סימן קיט' ס"ק יח' אחרי שהביא את שיטות הראשונים והב"י והרמ"א, כתב: ויש לתמוה למה סתם הרמ"א נגד הגדולים הללו וכו', וי"ל דדווקא מי שאשתו נכפית דמן הדין חייבת לקבל גט אינה יכולה לעכב משום זה הגירושין, אבל באשה דעלמא כולי עלמא מודים דאינו יכול לגרשה אם אין לו לפרוע כתובתה, וכ"כ המהריק"ש דאין אדם רשאי לגרש אשתו אא"כ יש לה לפרוע כתובתה, ודווקא כשאינה חייבת מן הדין להתגרש, אלא כשמוציאה בלי טענה.
וכן הפרי חדש בסימן קיט' ס"ק ח' האריך נמי בנידון דידן, והביא סיוע מכמה גמרות ומדרשים על דרך האגדה שאין אדם יכול לגרש את אשתו אא"כ ישלם לה כתובתה, וסיים הפרי חדש: ואני תמה על הב"י והרמ"א דמאחר שהרי"ף והגאונים והרא"ש והתשב"ץ כתבו בפשיטות דאינו יכול לגרש אא"כ ישלם לה כתובתה, ויש קצת ראיות לזה מן הש"ס והמדרשים, ולא נמצא שום פוסק שחולק עליהם זולת משמעות הריב"ש, א"כ מנין לו לרב ב"י לחלוק עליהם. ולכן אני אומר שקבלת הגאונים תכריע, ודלא כהרמ"א שנמשך אחרי משמעות תשובת הריב"ש, וליתא, וכ"פ המהריק"ש בהגהותיו וכן עיקר. וכן בספר יד אהרון אב"ע סימן קיט' הגב"י אות ב' הביא את לשון הגט פשוט והפרי חדש והוסיף שכן כתב בספר פני משה בליקוטיו דף ב ע"ג ובספר זקן אהרון דף יט' ע"א ובספר בני יעקב בתשובה סימן ז'. והפתחי תשובה העיר על דעת הפרי חדש שכבר קדמו התשב"ץ בראיות הנ"ל מן הגמרות ומן המדרשים, ומה שהקשה הבאר היטב על הפרי חדש דאין למדים מן האגדות, לאו קושיא היא דדין שלא נמצא מפורש בש"ס מצינו כמה פעמים שלומדים מן המדרשים, ואם הוקבעה בש"ס דילן שפיר למדים, ושכן כתב הבאר יעקב.ע"ש. ומבואר שאף היד אהרון והפת"ש ס"ל כהפר"ח והגט פשוט ושאר אחרונים.
עוד כתב הפרי חדש שאין ראיה לדינו של הרשב"א והתשב"ץ ממשנה כתובות: לקתה חייב לרפאותה, ואם אמר הרי גיטה ורפואתה ותרפא את עצמה רשאי, דשאני התם דלקתה ואינו מדרך ארץ שיגרשנה בלי כתובה.ע"כ. ולעניות דעתי נראה שזוהי גם כוונת הב"י שכתב שיש לדחות את ראית הרשב"א ממשנה זו בגילא דחיטתא כמבואר למבין, ולפי זה אף מרן הב"י מודה דבמקום שמצבה הבריאותי או הכלכלי של האשה קשה, אינו יכול לגרשה אא"כ נותן לה כתובתה. ושוב מצאתי ראיה לחילוק זה מן התוספתא כתובות פ"ד ה"ה: היו שני בצורת ואמר לה טלי גיטיך וכתובתך צאי ופרנסי עצמך הרשות הידו.ע"כ.
הרי שבמצב כלכלי קשה לכ"ע אין הבעל יכול לגרש את אשתו אא"כ ישלם לה את כתובתה תחילה. ובספר נחל יצחק על שו"ע ח"מ סוף ח"א כתב קונטרס השייך לסימן עז' באבן העזר, וכתב שיש ללמוד מן התוספתא הנ"ל דודאי בזמן הש"ס היה מועיל השלשת כתובה וגט למיפטר ממזונות אף שלא קבלה עדיין גט, וכן מסקנתו בסוף הסימן דאף בזה"ז דאסור לגרשה בעל כורחה, מ"מ מהני השלשת גט וכתובה לפטור עצמו ממזונות. ודווקא בפני האשה, אבל שלא בפני האשה לא מהני, משום דבמקום פסידא ודאי לא מהני פירעון בעל כורחו שלא בפניו למיפטר נפשיה. ובגוף התשובה פלפל באריכות במחלוקת הרא"ש והרשב"א אי רשאי לגרשה מבלי לשלם לה כתובתה. וכן הובאו תורף דבריו בשו"ת יבי"א ח"ט אב"ע סימן כד' אות ה'.
ובבית מאיר ריש סימן ק' כתב שדעתו נוטה יותר לדעת הרי"ף והרשב"א דאינו יכול לגרשה אא"כ נותן לה כתובתה, דאז אינה קלה בעיניו להוציאה, והריב"ש והרמ"א שחלקים ס"ל כירושלמי (ב"מ פ"א ה"ב הובא ברי"ף פ"ק דב"מ וטור אב"ע סימן צג') שכל זמן שאינו מסלק הכתובה חייב במזונותיה, דאז אינה קלה בעיניו להוציאה.ע"ש. וכיוצא בזה כתב הישועות יעקב אב"ע בסימן קיט'.
וכן בחידושי החת"ס סוף גיטין ד"ה "רבי עקיבא" כתב: כבר הסכימו כל האחרונים דליכא דפליג דהיכי דמגרש מרצונו- אין לו לגרש מבלי כתובה, זולתי בשו"ת הריב"ש סימן צא' דמייתי הב"י סו"ס א', ולפענ"ד גם משם אין ראיה דהתם מיירי מי שרצה לישא אשה על אשתו ולא מצי למיקם בסיפוקה שכופין אותו לגרש הראשונה ולא תשב תחתיו במזונות מצומצמת וכו', אבל המגרש מרצון מוחלט משום הקדחת תבשיל וכ"ש משום אחרת נאה פשיטא שצריך לסלק כתובה, וה"ה אם טוען שראה דברי כיעור וחובה עליו לגרשה אך אין לו עדים לאו כל כמיניה לגרשה בלא כתובה וכו', אך הסברה נוטה דכל עצמו שנאמר דלא יגרש אא"כ מניח כתובתה משום דאם לא כן מה הועילו חכמים בתקנתם שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, והרי יהיה קל בעיניו אע"פ שתשאר עליו חוב מ"מ תהיה קלה בעיניו.ע"כ. ומלשון החת"ס והבית מאיר הנ"ל מוכח שחל איסור על בית הדין באם הבעל רוצה גירושין וליתן גט תחילה ורק אח"כ לדון על הכתובה, דאז תהא קלה בעיניו להוציאה, ובטלה תקנת שמעון בן שטח, וכן מבואר בישועות יעקב אב"ע סימן קיט' ס"ק ו' בפירוש הקצר.
ודווקא לעניין הכתובה, אבל אם טוענת האשה שבעלה חייב לה כסף מחמת נדונייתא או מחמת חוב אחר או לחלק את הרכוש קודם מתן הגט, אינה יכולה לעכב משום זה הגירושין אלא תתגרש ותתבע אותו מה שחייב לה. משום שעד כאן לא נחלקו הפוסקים על הרמ"א אלא לעניין כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, אבל לעניין הנדונייא ושאר העניינים הכספים כולם מודים שאינה יכולה לעכב מחמת הנדונייא את הגירושין, וכמו שכתבתי לעיל בפירוש בשם הישועות יעקב חילוק זה.
וכן רבינו שלמה קלוגר בחכמת שלמה אב"ע סימן קיט' כתב נמי דהגט אינה מחוייבת לקבל בלא כתובה, והרי יש מחלוקת בדבר וכו', וכיוון שזה יכול ליתן לה, לכן אינה מחוייבת לקבל גט רק שיתן לה חיוב לשלם לכשיהיה לו. גם בלא"ה אין ראיה מזמניהם לזה"ז, דבזמן הקדום שהיה דת התורה הקדושה בתוקף, והיה ביד ישראל לכפותו ולהחרימו אם לא יציית, לכך לא הוי צריכי ליתן קיומים, אבל בזה"ז דיד נוכרים תקיפה, ואין בידינו לכוף על שום דין תורה, ודאי צריך ליתן קיומים, וזה בראות עיני הבית דין תלוי, לפי ערך הזמן. ובספר ערוך השולחן ח"מ סימן ד' סעיף ה' כתב: שנים שרוצים לירד לדין, ואמר אחד לחבירו:
לא ארד עמך לדין עד שנשליש בטוחות על קיום הפסק כפי שיצא מבית הדין, והשני אינו רוצה בזה ואומר נרד לדין, ומסתמא נקיים כמו הפסק דין, הדין עם הראשון, כיוון שעתה אין לנו חיזוק על קיום הפסק דין, ומי שאינו רוצה לקיים אין מי שימחה בידו, יכול השני לומר איני מאמינך, וגם אתה לא תאמין לי, ונשלוש ביד שליש והשליש יקיים כפי הפסק דין, וכן אנו רגילים להורות.ע"כ. וקרובים דבריו לדברי רבינו שלמה קלוגר שהבאתי לעיל, ולפ"ז בזה"ז במדינת ישראל דאין כח בית דין רבני יפה, ולפעמים בתי משפט מבטלים את פסקי בתי הדין הרבנים, ועוד שאף כאשר פונים להוצאה לפועל לאכוף את פסק הדין, אין הגביה נעשית יפה כאשר הנסיון מורה, הלכך רשאית האשה לומר איני מסכימה לקבל גיטי אא"כ יתן לי כתובתי.
וכן בשו"ת משיבת נפש ח"ב אב"ע סו"ס יא' כתב שהסכמת האחרונים שאינו יכול לגרשה אא"כ יתן לה כתובתה. וכן בספר ברית כהונה חלק אב"ע (מערכת ג' אות יז') כתב: מנהגינו פה ג'רבא שכל המגרש אשתו מניח הכתובה בשלימות ביד הרב מסדר הגט, וכן היא תניח הכתובה ביד הרב מסדר הגט, ואח"כ יסודר הגט וינתן ואז תקח האשה דמי כתובתה והכתובה תקרע. וכן בשו"ת ישמח לבב אב"ע סימן כה' כתב שיש להורות כדעת הרשב"א והתשב"ץ בניגוד לדעת הב"י והרמ"א, וכן המנהג במרוקו שהמגרש אשתו בלא שום טענה דווקא לאחר שפורע לה כל כתובתה משלם יכול לגרשה.
וכן הובאו דברי הישמח לבב בשו"ת יבי"א ח"ט אב"ע סימן כד' אות ה', והוסיף מקורות נוספים שאם הבעל רוצה לגרש אינו רשאי עד שיפרע לה כתובתה, ושכן המנהג בבבל ובמרוקו. וכן בשו"ת יבי"א ח"ז אב"ע סימן ב' אות י' כתב נמי בנ"ד, והעלה שהעיקר כדברי הגאון מהר"י נבון בעל הגט מקושר שהבאתי לעיל, דאין אדם יכול לגרש את אשתו אא"כ יתן לה כתובתה, ודווקא בשהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה, ורוצה לישא אחרת לקיים פריה ורביה, ולא מצי למיקם בסיפוקייהו, רשאי לגרשה ולשלם לה על חשבון כתובתה כאשר יוכל שאת, והשאר ישלם לה אח"כ כאשר תשיג ידו על פי הוראת בית הדין.
ולפי זה כיוון שרוב הראשונים ורוב האחרונים נוקטים שאין יכולת לבעל לגרש את אשתו אא"כ ישלם לה כתובתה הכי נקטינן, ואף שכתב התומים (ח"מ סימן כה' בקיצור תקפו כהן) שאין לטעון קים לי נגד פסק השו"ע והרמ"א, מ"מ במקום שגדולי האחרונים חלקו על המחבר ורמ"א יכול לומר קים לי כוותייהו, וכמו שכתב בשו"ת חוות יאיר סימן קסה': מה שסתם לן הב"י בשו"ע, ולא חלקו עליו הבאים אחריו, אין לומר קים לי כנגד הכרעתו.ע"כ. וכך פסק נתיבות המשפט (סימן כה' קיצור דיני תפיסה ס"ק כ'). ובנידון שאלה זו כיוון שרוב בנין ורוב מנין מן האחרונים הכריעו שאין לאדם לגרש את אשתו אא"כ ישלם לה כתובתה, וכן המנהג בכל המקומות כאשר העידו האחרונים, הכי נקטינן. ובפרט דאיכא עיקולי ופשורי בדעת הב"י והרמ"א כאשר יראה המעיין במאמר זה, ובפרט שנהגו היום שלא לגרש אשה בעל כורחה.
לסיכום: הסכמת הפוסקים שאם הבעל רוצה לגרש והאשה מסרבת לקבל גט, שאין אדם רשאי לגרש את אשתו אם הוא תובע את הגירושין אא"כ ישלם לה כתובתה או שיתן לה לכל הפחות מקדמה מכובדת על חשבון כתובתה ובטחונות על השאר. אבל במקום שצריכה האשה לקבל גט מן הדין אפשר לגרש אע"פ שאין לו לשלם כתובתה, כגון: שהה עמו עשר שנים ולא ילדה, עוברת על דת, מורדת, הבעל בא בטענת מום גדול כגון שהיא נכפית וכיוצא בזה. ואם האשה רוצה מרצונה להתגרש, רשאי בית הדין להחליט שתתגרש תחילה ואח"כ תתבע ותגבה כתובה.
ודווקא לעניין הכתובה, אבל אם טוענת האשה שבעלה חייב לה כסף מחמת נדונייתה או מחמת חוב אחר או לחלק את הרכוש קודם מתן הגט, אינה יכולה לעכב משום זה הגירושין אלא תתגרש ותתבע אותו מה שחייב לה [ כמו שכתבתי לעיל בשם הישועות יעקב והבית מאיר והחת"ס].
ד- האם צריך שענייני הממון יוסדרו דווקא קודם מתן הגט או שמותר להשאיר את ענייני הממון לאחר מתן הגט?
כתב הרמ"א בסדר הגט סעיף פא': וישאל הרב אחר הכתובה ושתחזיר לבעל הכתובה או תמחול לו כדי שלא יבואו אח"כ לידי קטט מחמת הכתובה ושיאמר הבעל על מנת כן לא גירשה. ומקור דין זה מסדר הגט למהר"י מינץ סימן קכג', וזה לשונו: ואותן עדי מסירה יחקרו וידרשו שלא יהיו הבעל והאשה אגודים בשום קשר או תנאי בעולם מנתינת הגט ואילך, וגם הכתובה צריכה להחזיר אם ישנה בידה, ואם איננה בידה תפטור אותו בפני עדים ממנה או תמחול אותה לו קודם נתינת הגט וכו', וישאלו לבעל אם הוא נותן הגט מרצון נפשו ובהשלמת דעתו בלי שום אונס ובלי שום תנאי ולבטל כל מודעות וכו', ואח"כ כתוב שם הגהת ראבי"ה מינץ: זה הנמצא בסדר מהר"ר איסרלן, וגם הכתובה צריכה להחזיר וכו', יש לתמוה על זה מה לו למורה להתעסק בכתובה, הא תנן בפרק הכותב (כתובות פח',ע"ב): הוציאה גט ואין עמה כתובה וכו' גובה, אם כן הגט לא יפסל כלל במה שחוב הכתובה יעמוד על עומד חיובו וכו', ואולם יגעתי ומצאתי הא דתנן בפרק השולח (גיטין מו',ע"ב): נישאת האיילונית לאחר והיו לה בנים הימנו והיא תובעת כתובתה, אמר רב יהודה: אומר לה שתיקותיך יפה מדיבורך, וביאר רש"י: שיאמר אילו ידעתי בסופי ליתן לך כתובה לא גירשתיך.ע"כ. וכן הלכה, אמור מעתה מאלה חשש הגט ללא שום תנאי, ומסמיכים את בית הדין לדון בענייני הממון הן לדין הן לפשרה. וכן באומרו פן בבואה לגבות כתובתה יאמר הבעל אילו ידעתי לא גירשתיך ונמצא מוציא לעז וכו', ויש להבדיל בין כתובה דמנה ומאתיים לתוספת שלנו, כי בלי ספק לא הוסיף לה על דעת שתגבה בחייו סך עצום כזה.עכת"ד. וכן הגר"א בביאורו לסדר הגט ס"ק קטו' ציין כמקור לדברי הרמ"א את הגמרא גיטין הנ"ל.
וכן בסדר גט ראשון למהר"ם רבי יוזפש אותיות ריט',רכ',רמה' כתב: ישאל הרב אחר הכתובה או שתמחול לו אם אינה בידה אז שיוכל הרב לקורעה ותמחול לו בפני הרב והעדים, ויזהירם הרב שלא יהיו קשורים יחד בשום דבר, אך אם ישנם איזה חילוקים בניהם יתקשרו אוהביהם או קרוביהם על ככה, ואם המגרש מבקש שתחזיר לו הכתובה ושבאם לא תחזיר לו הכתובה יכתבו לו עכ"פ שובר כותבים לו, אבל אם אינו מבקש א"צ להזהיר אותה על זה.ע"כ. וכתב שם ברכת המים בביאורו שם: בזה"ז המנהג פשוט שקודם הנתינה היא מוחלת לו הכתובה בפני הרב והעדים, אם תרצה לגבות הכתובה ממנו לא ישמעו לה בית הדין, כי יסמכו בית הדין על המנהג. וכן ראיתי נוהגים שאין הרב מזהיר אותה אחר הנתינה להחזיר לו הכתובה או לכתוב לו שובר אם אינו מבקש.ע"כ. וכתב שם הפתחי תשובה: כתב בספר גט מקושר שיתפשרו קודם הגט על הכתובה, ונראה שבדיעבד אין קפידא בכך, ובספר זכור לאברהם כתב שמנהג איזמיר שנוטלה המסדר אבל אינו קורעה עד אחר הנתינה, והוא הנכון.ע"כ. וכן בספר "ברית כהונה" מנהגי ג'רבא בסדר הגט כתב: כתוב באיזה סדרים שישאל המסדר אחר הכתובה ויקרענה קודם נתינת הגט, אבל מנהג העיר זו שהמסדר לוקח את הכתובה אצלו קודם הכל ואינו קורעה עד אחר הנתינה, והוא הנכון דשמא יארע איזה קלקול בנתינה או חזרה וכיוצא ויחזור הדבר כמו שהיה.
ובשו"ת בנין ציון סימן קמד' נשאל אם מותר לסדר גט כזה כשהאשה אינה מוחלת על תביעתה, והביא את דברי סדר הגט למהר"ם מינץ והרמ"א וסדר גט ראשון הנ"ל ופלפל בדבריהם, וסיים: וצריך לומר דמהר"ם מינץ סובר כיוון דלאו כולי עלמא דינא גמירי לעולם יהיה לעז אם הבעל צווח גירשתי בטעות ושהגט בטל ובניה ממזרים, אף שהאמת אינו כן, כיוון שלא גירש על תנאי זה בתנאי כפול, מ"מ כיוון שלפי מחשבתו הוא כן יוציא לעז בדיבור הנ"ל. סוף דבר אני אומר אף שהראתי פנים להקל בדין זה, עם כל זה לא מלאני ליבי לחלוק על דין פשוט של סדר הגט המוסכם להלכה מכל ישראל. אמנם מ"מ מי שליבו רחבה ורואה קלקולים בחידול הגט ורוצה לסמוך על דעתו להקל לענ"ד ימצא סמיכה קצת.ע"כ. וכן בשו"ת אג"מ ח"ד אב"ע סימן קטו' נשאל אם יכולה האשה לתבוע איזה חיובים מהבעל אחר הגט, והביא את דברי את דברי מהר"ם מינץ והרמ"א והסג"ר הנ"ל, והוסיף: וממילא איכא החזקה שעשו כן הבי"ד, וכל בי"ד שבעולם לא ישמעו אף שיש בידה שטרות החיובים, מצד שידוע לכל בית דין שבעולם שכיוון שנתגרשה כבר אין שום תביעות.ע"כ. ויעויין עוד בפד"ר כרך יא' עמוד 232 מאמרו של הראש"ל הגר"מ אליהו זצ"ל שהביא את פסק הרמ"א וסג"ר הנ"ל שתמחל האשה על כתובתה קודם הגט וכו', אבל בזמנינו המנהג הוא אחרת, לפני סידור הגט שואלים האם כל העניינים הכספים סודרו והאשה משאירה את הכתובה בתיק הגירושין בבית הדין, והכל נרשם בפרוטוקול, וא"כ העניין ניתן לבירור. ואם ההסכם הממוני נערך על ידי בית המשפט, ביה"ד מברר בעניין הכתובה אצל כבוד השופט בבית המשפט.
והנה מבואר מכל הנ"ל שיש לסיים את ענייני הכתובה ושאר ענייני הממון קודם מתן הגט, וישנם לכך כמה טעמים (חלק מן הטעמים הם על דעתי), כדלקמן:
כדי שלא יבואו אח"כ לידי קטטה מחמת הכתובה ושיאמר הבעל על מנת כן לא גירשה, וכמו שכתבו מהר"ם מינץ והרמ"א.
כיוון שדעת רוב בנין ורוב מנין של הפוסקים כתבו שאין לאדם לגרש את אשתו אא"כ ישלם לה כתובתה תחילה, וכמו שכתבתי לעיל בחלק ג' של מאמר זה, אזי י"ל שהגיעו קודם לכן להסכם על פירעון מלא או חלקי של הכתובה, ואח"כ סדרו את הגט פיטורין בניהם. וכן מוכח מספר "ברית כהונה" (מערכת ג' אות יז') שכל המגרש אשתו מניח מחיר הכתובה בשלימות ביד הרב המסדר את הגט וכו', ואח"כ יסודר הגט וינתן, ואז תקח האשה דמי כתובתה והכתובה תקרע.
כתב המרדכי גיטין סימן תכג': ורבנו יחיאל מפרי"ש היה רגיל בגט שכיב מרע לגרש לגמרי בלא שום תנאי לאפוקי נפשיה מכל ספיקות וגימגום, והיה מזקיקם לקבל חרם תקנת הקהילות לישא זה את זו כשיעמוד או לקיים ולהבטיח במשכונות לישא זה את זו, וכך פסק הרמ"א בסימן קמה' סעיף ט': וי"א דלכתחילה אין לגרש על ידי תנאי רק יגרש סתם ולקבל בחרם הקהילות וכו', וכתב שם הגר"א ס"ק יב' שלכתחילה אין לגרש על ידי תנאי שמא יטעה בלשון התנאי, והמהרש"א בסוף גיטין כתב: למען ידעו הדורות להבין ולהורות, בגט שכיב מרע שנותנין בדורות הללו בסתם בלי שום תנאי, אמרתי כי יסודו הוא בתוס' גיטין דף עד',ע"ב שכתבו: ונראה לר"ת שהיו כותבין גט גמור ביוצא למלחמה בלי שום תנאי בצינעא, וכשהיה חוזר מן המלחמה היה כונסה.ע"כ. ומהשתא הוא בעצמו תיקון של הר"י מפרי"ש בגט שכיב מרע שאנו נותנים בלי שום תנאי.ע"ש. ולפ"ז י"ל שהוא הטעם בנידון דידן, כמו שכתב בסג"ר סימן רכ': יזהירם הרב שלא יהיו קשורים יחד בשום דבר וכו', והכי נמי יש לגמור את עניין הכתובה ושאר העניינים הכספים קודם הגט שלא יהיו קשורים יחד בשום דבר.
פסק השו"ע אב"ע סימן קיט' סעיף ט': גרושה שבאה עם המגרש לדין מנדין אותם או מכין אותם מכת מרדות, ומקור דין זה הוא בגמ' כתובות דף כח',ע"א ונמצא אם כן מדינא דגמ' יש להשתדל בכל עוז שיסיימו בני הזוג המתגרשים את כל העניינים הממוניים קודם הגירושין כדי שלא יבואו לידי מכשול.
כתב הריטב"א כתובות דף קא',ע"ב: כי המתחייב לעשות דבר בשום זמן ולא פירש אימתי, חייב לעשות כן בזמן הבא ראשון, והטעם דמאן דמתנה סתמא דעתיה על הזמן הראשון.ע"כ. והכי נמי יש לפרוע את הכתובה בזמן הראשון דהיינו שעת מתן הגט, ולגמור קודם לכן את הנושאים הכספים, ויש לדחות.
ומיהו מסתברים הדברים דהני מילי לכתחילה שיש לסיים את העניינים הכספים קודם הגט, אבל בדיעבד אם אי אפשר לסיים את העניינים הכספים קודם הגט, יש לדון בהם לאחר הגט, כמו שכתב הפת"ש בשם הגט מקושר שבדיעבד אין קפידא בכך [ ומה שנראה מלשון הבניין ציון והאגרות משה שאין להקל בדין זה להשאיר את העניינים הכספים לאחר הגט, אלא במקום עיגון וכו', צריך עיון על דבריהם, ואפשר שלא אסרו מן הדין אלא שכן נהגו במקומם], שפעמים רבות אם היו ממתינים עד גמר העניינים הכספים, היו הבעל והאשה מעוגנים זמן רב, ולכן רשאי בית הדין במקרה הצורך להשאיר את העניינים הכספים לאחר הגט, וכבר הבאתי לעיל את דברי הגר"מ אליהו זצ"ל שבימינו שהכל נרשם בפרוטוקול והדבר ניתן לבירור, אין לחוש לזה. והדברים נכונים עוד יותר כיום שהכל גם רשום במחשב בית הדין, ובחלק מן המקרים מקובל שיש הסכם גירושין בין הזוגות המתגרשים קודם הגט, ובו רשום דין הכתובה, ואף אם לא נעשה הסכם גירושין, סימן הוא שטרם מחלה האשה על כתובתה ויש לדון על גבית הכתובה לאחר מתן הגט, ופריעת הכתובה אם הייתה קול יש לה.
וכן מוכח לפי כל המקורות שכתבתי עד כה ובפרט בחלק ג' של מאמר זה, שישנה אפשרות לדון על ענייני הממון גם לאחר הגט, ועד כאן לא כתבו רוב הפוסקים שאין לבעל לגרש את האשה אא"כ ישלם לה כתובתה תחילה, אבל בהסכמת האשה שפיר דמי וידונו על גבית הכתובה לאחר הגט, ומכל שכן לדעת הב"י והרמ"א שאם אין לו לשלם לה את הכתובה והנדונייא, אינה יכולה לעכב משום זה הגירושין, אלא תתגרש ותתבע אותו מה שחייב לה, וכבר הבאתי לעיל את דברי הישועות יעקב דבאין לו לשלם הנדונייא הדבר פשוט לכ"ע שאינה יכולה לעכב הגירושין, אלא תתגרש ותתבע אותו מה שחייב לה, ודוחק גדול מאוד לומר שלאחר הגירושין ידונו בני הזוג זה עם זה על ידי מורשה.
וכן ראיה מרמב"ם הלכות אישות פי"ב הלכה יא' שכתב: ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה לו כופין אותו להוציא ותהיה כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו ויתן, וכך פסקו השו"ע והרמ"א אב"ע סימן ע' סעיף ג'. וכן בתשובות הרמב"ם מהדורת בלאו סימן יב' נשאל בדין אדם שגירש את אשתו וכאשר תבעו ממנו את המאוחר (כתובה) דחה זאת בטענה שאין לו ממה לפרוע, וטען הבעל שגרושתו זאת שימשתו נידה. והשיב הרמב"ם: הנדונייא יתחייב לפורעה ראשון ראשון וכו', אבל המאוחר לא יכתב עליו בשום פנים עד שתשבע שבועה בנקיטת חפץ שטבלה לנדתה כהלכה.ע"כ. הרי שדנו על ענייני הכתובה והנדוניה לאחר הגירושין. וכן אנוכי כמה פעמים בהיותי מייצג כטוען רבני בבתי הדין, ראיתי שבתי הדין מחתימים את הזוג קודם מתן הגט בנוסח זה: הריני מסכימים למתן הגט ללא שום תנאי, ומסמיכים את בית הדין לדון בענייני הממון הן לדין הן לפשרה. וכן עו"ד הרב שמעון יעקובי בתחומין כרך כב' עמוד 157-183 כתב שמעשים בכל יום בבתי הדין במדינת ישראל שלאחר מתן הגט חוזרים לבית הדין לדון בענייני ממון [ אלא שלפלא שלא הזכיר את המקורות שהוזכרו בחלק ג' של מאמר זה, שמהם מוכח מנהג זה], הן בנושא חלוקת הרכוש וגבית הכתובה והן בנושא משמורת הילדים ושאר העניינים הכספים, ולהלן עיקרי ראיותיו ההלכתיות, כדלקמן:
לא מוזכר בגמרא או בראשונים את הצורך שהאשה תמחל את כתובתה קודם למתן הגט, ואדרבא במרדכי גיטין סיתן תנב' כתב: כשהגט ביד האשה חתום, יכולה להנשא באותו גט או לגבות כתובתה.
כתב הרמ"א אב"ע סימן קמא' סעיף נב: אם התנה הבעל שתמחול לו כל זכות שיש לו עליו אע"ג שלעניין דינא יש לדון מהו בכלל כל זכות, מ"מ יש להחמיר לעניין גט שתמחול כל זכות שיש לה עליו ואח"כ תדון עמו מהו בכלל, וכן כל כיוצא בזה.ע"כ. ומקור דינו של הרמ"א הוא מדברי שו"ת הריב"ש סימן שיז' בבעל ששלח גט על ידי שליח, וציווה לשלוחו שלא יתן את הגט לאשה, אלא לאחר שתמחול לו כל זכות שיש לו אצלה מחיוב כתובתה, האם בכלל ציווי הבעל נכלל מחילתה של האישה על מתנה לחוד וכו', והשיב הריב"ש: ואחר נתינת הגט תוכל לתבוע האישה מתנתה על נכסי בעלה.ע"כ. וכן הובאו דברי הריב"ש בב"י שם, הרי שניתן לקיים דיון ממוני גם לאחר הגט.
כתב בערוך השולחן סימן קמא' סעיף קלב': וכן יש להזהר שאם נשאר ביניהם איזה חוב זה על זה או איזה תביעה שידברו מפורש שאין זה שייך להגט שאפילו אם לא יקויים הדבר לא יהיה שייך להגט, וכן אנו נוהגים.
כן הביא עו"ד הרב שמעון יעקובי פסקי דין שונים המוכיחים זאת שאפשר במצב של דיעבד לדון בעניינים הממוניים לאחר הגט, ושם דן באריכות עם הרב הגאון מנשה קליין שליט"א שנחלק עימו בדין זה, ואין צריך לכפול הדברים. ברם כמו שכתבתי הצדק עם עו"ד הרב שמעון יעקובי שמוכח מפוסקים רבים שהובאו בחלק ג' של מאמר זה שאפשר בדיעבד לדון על הנושאים הכספים לאחר הגט.
לסיכום: יש להשתדל לדון ולפסוק בכל העניינים הממונים קודם מתן הגט, ובדיעבד אם רואה בית הדין שאין סיכוי לשלום בית, והדיונים נמשכים זמן רב מאוד, ובפרט במקרה של עיגון או שעלולים הבעל או האישה לבא לידי מכשול, אפשר לסדר את הגט ואח"כ לדון בעניינים הכספים, וכן המנהג בבתי הדין בארץ ישראל. וקודם מתן הגט מזהיר בית הדין את הבעל שהוא נותן את הגט בלב שלם ובלא תנאי, ואין קשר לעניין הממוני.
* * *
ה- האם תביעות ממוניות לאחר מתן הגט עשויות לבטל את הגט?
כאמור במאמר הקודם מנהג בתי הדין להחתים קודם מתן הגט את הבעל והאשה בנוסח זה או כיוצא בו: הרינו מסכימים למתן הגט ללא שום תנאי, ומסמיכים את בית הדין לדון בענייני הממון הן לדין הן לפשרה, וכמו שכתב כיוצא בזה ערוך השולחן, וכן מקובל כיום לערוך קודם מתן הגט ביטול מודעות והתרת שבועות, כמו שפסק השו"ע אב"ע בסימן קלד' סעיף ב': לכן צריך שיבטל קודם כתיבת הגט כל מודעא שמסר, ויאמר כן הריני מבטל כל מודעא שמסרתי על גט זה, וכן אני מבטל כל דבר שגורם כשיתקיימו אותם הדברים ביטול לגט זה וכו'.
והנה אם לא נחתם קודם מתן הגט הסכם גירושין בין הבעל לאשה, וכן לא היו הבנות בעל פה בין הבעל לאשה, אין התביעות הממוניות שלאחר מתן הגט עשויות לבטל את הגט, בין שתביעות אלו ידונו בבית דין רבני או בבית משפט שהרי הזוג התגרשו ללא תנאי.
ברם יש לשאול כיצד הדין אם נחתם הסכם ממוני ברור בין הבעל לאשה קודם מתן הגט, בפרט בהסכם שאושר בבית הדין ועל דעת זה הסכימו להתגרש זה מזה. ולאחר מתן הגט הפרו הבעל או האשה את ההסכם, כגון שפנו לבית המשפט שהפך את הקערה על פיה, האם הגט קיים או שמא הגט מוטעה ובטל? לעניות דעתי יש לחלק, דאם הבעל הוא זה שהפר את הסכם הגירושין ופנה לבית המשפט, ובית המשפט ביטל או שינה את ההסכם, בין לטובת הבעל בין לרעתו, אין הגט בטל, שהרי מעיקר הדין האשה מתגרשת שלא מדעתה בעל כורחה אף לאחר חרם דרבינו גרשום שאין האשה מגרשת בעל כורחה, מ"מ בדיעבד אם עבר וגירש מגורשת [יעויין בפת"ש אב"ע סימן קיט' ס"ק ז' בשם הבית מאיר והגט פשוט והנוב"י, וכ"ש לשיטת השו"ע שהאשה מתגרשת בעל כורחה אף בזמן הזה]. והרי הבעל גירש על פי דעתו והוא זה שהפר את ההסכם ופנה לבית המשפט, ואף אם פסק בית המשפט לרעת הבעל בניגוד להסכם הגירושין, מ"מ האשה ובית הדין לא הטעו אותו והוא גרם לעצמו נזק כאשר פנה לבית המשפט. אבל אם האשה היא זו שהפרה את הסכם הגירושין ופנתה לאחר מתן הגט לבית המשפט, ובית המשפט שינה או ביטל את ההסכם לרעת הבעל [ ואם בית המשפט לא שינה את הסכם הגירושין או ששינה את ההסכם לרעת האשה- אין הגט בטל, שהרי הבעל לא ניזוק מפניית האשה לבית המשפט], יש לדון בדבר דשמא הגט בטל שהרי על דעת זה לא נתן הבעל את הגט?! מצד אחד יש לומר שהגט בטל שהרי על תנאי ממון כזה הבעל לא גירש, ומצד שני י"ל הרי קודם מתן הגט חתם ואמר הבעל כי הוא נותן את הגט מרצונו החופשי ללא תנאי, ואם כן אין הגט בטל.
מן הראוי לציין כי אף שאינני משפטן, מ"מ מסתבר כי בתי המשפט כאשר הם מבטלים הסכם חתום הם מסתמכים על חוק החוזים 1973 סעיפים 12,14,15,17,19 כי צד שנהג בחוסר תום לב או בהטעיה דהיינו אי גילויין של עובדות אשר לפי הדין או בכפיה או בעושק דהיינו שתנאי החוזה גרועים במדה בלתי סבירה מן המקובל- רשאי בית המשפט לבטל את החוזה. לעניות דעתי נראה כי אין זה ברור כל כך כי סעיפי החוק הנ"ל סותרים את ההלכה, שהרי בגמ' סנהדרין דף לב',ע"ב אמרו שדין מרומה צריך דרישה וחקירה, וכ"פ השו"ע ח"מ סימן טו' סעיף א': הדיין שבא לפניו דין שיודע שהוא מרומה לא יאמר אחתכנו ויהיה הקולר תלוי בצוואר העדים, כיצד יעשה ידרוש בו ויחקור הרבה בדרישה וחקירה של דיני נפשות ואם נראה לו לפי דעתו שיש בו רמאות וכו', או שדעתו נוטה שבעל דין זה רמאי ובעל ערמה וכו', וכשהיה רואה הרא"ש באומדנא דמוכח שהדין מרומה היה כותב ונותן ביד הנתבע שאין לשום דיין להשתדל בדין זה.ע"כ. וכל מקרה נידון לגופו, ועל בית הדין לבחון את ההסכם הממוני על פי דין תורה ולבדוק את ההשלכות לביטול הגט.
בשו"ת חלקת יואב אב"ע סימן כה' כתב בעניין גילוי דעת וטעות בגירושין, במה ששכיח מאוד שהאשה רימתה את הבעל בחפצים ובמעות, והבעל סבר שהוא מושלש, ואח"כ נמצא שאינו מושלש כפי רצון הבעל, וגם בשכיב מרע המגרש מתקנת רבינו יחיאל מפרי"ש [ וכמו שפסק הרמ"א אב"ע בסימן קמה' סעיף ט', וכבר הבאתי את דבריו בחלק ד' של מאמר זה], ואח"כ אין רצונה להנשא לו, האם הגט בטל מחמת טעות? והשיב דהנה בשו"ת מהר"ם מלובלין סימן קכב' בעובדא דשכיב מרע שנתן גט על מנת שתחזור ותנשא לו, ואח"כ אינה רוצה להנשא לו, שפסק מהר"ם מלובלין שהגט בטל, והגאונים חלקו על המהר"ם מלובלין בזה דגילוי דעת אינו מבטל הגט. לאחר אריכות דברים כותב החלקת יואב: נחזור לדידן, דלכאורה גם ברמתה את הבעל בחפצים וסבר שכבר השלישה וכדומה, בזה אף אם אמר הבעל כסדר הגט שלנו שנותן בלא תנאי, מ"מ הגט בטל דטעות אינו עניין לתנאי, אך לדעת הרשב"א ומהרש"א צריך שיגלה דעתו בשעה שעסוקין בעניין הגט שמגרשה לפי שכבר השלישה החפצים. אך באמת נראה לי שיש לדון טובא בזה, ולומר שאין על זה תורת טעות רק תורת תנאי, מטעם דטעות לא מקרי אלא רק במוטעה בעיקר המעשה כמו החליצה וכו', אבל במגרשה בשביל שסבר שכבר השלישה החפצים, הרי אינו מגרשה בשביל החפצים רק שמעכב הגירושין למשכון שתתן לו החפצים, אבל הגירושין בעצם אינם מוטעים וכו', רק שהוא מחזיק את הגט למשכון על החפצים וזה לא נקרא רק תנאי וכו', וכן בגט אם אמר הבעל קודם נתינה שמגרשה בלא תנאי שפיר הגט כשר וכו', סוף דבר לדינא אם רימתה אותו בחפצים ואמר כסדר הגט שמבטל כל התנאים אין שום חשש כלל, ואף אם לא אמר שיהיה בלא תנאי, גם כן יש לצדד הרבה שאין חשש כל שלא היה תנאי בפירוש.
וכתב הפתחי תשובה אב"ע בסימן קלד' ס"ק א' בשם ספר בינת אדם (שער בית הנשים סימן לב'): שאלה באחד שנתן גט על ידי שליח, וקודם נתינת השליח נתפשר שיתנו לו חפצים ידועים, וכן עשו והשלישו החפצים, ולאחר נתינת הגט נלקחו החפצים טען הבעל שרימו אותו בחפץ אחד שנתנו לו חפץ רע, ומחמת זה רוצה לבטל הגט. והשיב הנה כבר מעשה כזה היה בגט שסידר הסמ"ע בוינא כמבואר בתשובת מהר"ם מלובלין, ויצא מחכמי הדור בהכשר כמבואר בפוסקים וכו', ועכ"פ הסכימו כיוון שעכשיו הבעל מבטל קודם נתינת הגט כל דיבור שיזיק לבטל הגט אין אחרי דבריו כלום, והאריך בזה, וסיים החכמת אדם: וכ"ש עכשיו שהבעל מבטל כל מה שיזיק לבטל לגט וכו', אין ספק שאשה זו מותרת.ע"כ. ברם הפתחי תשובה עצמו נחלק על החכמת אדם, דאינו דומה לגט מוינא וכו', דאם אמרו לבעל שהשלישו החפצים בשלימות וקיימו התנאי שהקפיד עליו מתחילה, בזה אין שום הוכחה ממה שאומר אחר כך שנותן את הגט בלא תנאי לומר שמבטל התנאי הראשון, די"ל כוונתו רק על תנאי שלהבא אבל לא על העבר שלפי דעתו הוא כאילו מונח בקופסא.ע"כ.
משמע שלדעת הפת"ש הסכם ממוני סגור המונח בקופסא, עשוי לבטל את הגט אם האשה הפרה אותו לאחר הגט אף אם אמר הבעל בזמן הגט שהוא מגרש ברצונו וללא תנאי וכו'.
ובשו"ת אגרות משה אב"ע ח"ד סימן קטז' נשאל בדין אשה שהשיגה גט פיטורין מבעלה, וכעת תובעת ממנו ממון כדי שתסכים לגירושין דערכאות, והבעל סמך על זה שנתן גט לאשה בכדי שיהא לו היתר נישואין על ידי הערכאות וכו', והשיב ובעצם יש גם להסתפק לדינא ממש אולי יתבטל הגט ח"ו משום שאנחנו סהדי שלא נתן הגט אלא מצד הבטחתינו שיוכל על ידי זה להשיג גירושין דערכאות, משום שאבי האשה לא יעכב אלא אדרבה יסייע בזה, וכיוון שמעכב שאם היה יודע שיעכב ברור שלא היה נותן הגט, וממילא לא הועיל כלום מה שאמר שהוא בלא תנאי. ונמצא שיש גם לדינא חשש גדול אם יעכב הגירושין דערכאות שהגט יהיה פסול וחשש ממזרות על הבנים שתלד ח"ו.ע"כ. וכן בספר תחומין כרך כא' עמודים 340-342 כתב הרה"ג חיים שלמה שאנן בדין זוג שלאחר משא ומתן מייגע לו היה שותף בית הדין, נחתם הסכם גירושין בין הצדדים וניתן גט. ברם לאחר נתינת הגט, לא קיימה האשה את התנאים בהסכם, ולא הביאה את אחיה כערב כמתחייב בהסכם, ושנית שהאשה פנתה לבית המשפט בטענה שבבית הדין היא נעשקה וכו', וביטל בית המשפט את הסכם הגירושין. ושוב הוצרך בית הדין לדון בכשרותו של הגט, שהפרת התנאים על ידי האשה גורמת למעשה לביטולו של הגט, אף שבשעת מתן הגט אמר הבעל שהוא נותן את הגט ללא שום תנאי וביטול כל המודעות וכו'. לאחר שהובאו במאמר זה דברי הפתחי תשובה והאגרות משה דלעיל, פסק בית הדין שהגט שניתן בזמנו הוא גט פסול, כיוון שההסכם היה "סגור מכל הכיוונים", והאשה אינה רשאית להנשא על ידי גט זה, ויש להזמין את הצדדים לגט נוסף.
אמנם יש חולקים וסוברים שאף אם הפרה האשה את הסכם הגירושין ופנתה לאחר מתן הגט לבית המשפט אשר ביטל את ההסכם, מ"מ הגט כשר בדיעבד, כמו שכתב הרה"ג שלמה דיכובסקי בתחומין כרך כח' עמוד 25 במקרה שבו לאחר החתימה על הסכם גירושין וסידור הגט, פנתה האשה לבית המשפט אשר ביטל את הסכם הגירושין וחייב את הבעל במזונות ילדים גבוהים יותר. בית הדין האזורי קבע שהגט מוטעה, ויש לרשום את האשה ברשימת מעוכבי חיתון. לאחר שהוגש ערעור לבית הדין הרבני הגדול, דעתו של הרב דיכובסקי שלא ניתן לבטל את הגט בגלל הפרת ההסכם, מהנימוקים הבאים:
· כיוון שנהוג לומר קודם מסירת הגט: "הגט הוא סופי ואינו ניתן לביטול בכל דרך שהיא, אם יהיו בניכם חילוקי דעות, זו עילה לדיון משפטי, אבל אין זה נוגע לגט". לכן לא ניתן לערער את כשרות ההסכם בגלל הפרת הסכם [ומסתברים הדברים שכוונתו לסמוך על החכמת אדם והחלקת יואב שהבאתי לעיל].
· כיוון שבית הדין לאחר שאישר את ההסכם נתן לבעל אפשרות להתייעץ עם עורך דין, חזקה שעורך הדין הסביר לבעל שהאשה יכולה לתבוע מזונות בבית המשפט בשם הילדים, ופסק הדין בביה"ד רבני אינו סוף פסוק [ומסתברים הדברים שכוונתו לדברי המגיד משנה (הלכות מכירה פט"ו ה"ג) והסמ"ע (סימן רלב' ס"ק י') שבכל דבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר, כגון שיכולים לנסותו ולטועמו ולא הקפיד לעשות כן, והמוכר מכר לו סתם, אינו חוזר. ועוד אפשר שכוונתו לדברי הרז"ה פרק אד"ם: טעה בדבר משנה חוזר ואינו משלם וכו', משום פשיעותא דבעל דין נגעו בה דכיוון דטועה בדבר משנה הוא ידיעה טעותיה, ולא איבעיא ליה לבעל דינא למיסמך עילייהו ולמעבד על פיו, דה"ל לשיולי ולגלויי טעותא דהא דבר ברור הוא כדבר משנה הברורה הלכך בעל דינא הוא דפשע].
ברם אף הרב שלמה דיכובסקי כותב באותו מאמר כי שאר חבריו לבית הדין הרבני הגדול לא הסכימו לדעתו, וכי יש צורך בגט נוסף, למרות שהודו כי אילו האשה הייתה נכנסת להריון, הילדים לא היו נחשבים לממזרים.
ולעניות דעתי יש לצדד ולומר כי להחמיר ולהצריך גט נוסף אם פנתה האשה לבית המשפט אחרי מתן הגט שלא במקום ממזרות ועיגון, מהנימוקים הבאים:
כתב הטור אב"ע סימן עה': כתב א"א הרא"ש (שו"ת הרא"ש כלל לג' סימן ב'): ראובן שטוען כי קודם הנישואין התנה עם אשתו שישאנה במקומה על תנאי שאחר הנישואין תבוא אליו לדור במקומו, והיא מודה בזה התנאי, אלא שאומרת אח"כ כשנשאה וכתב בכתובה שלא יוציאנה ממדינה זו למדינה זו בטל תנאי ראשון ואינה רוצה לצאת ממקומה. תשובה: לא נמחל תנאי ראשון בזה כי הכתובה נכתבה כמו שרגילין לכתוב בכל הכתובות ולא כיוון לעקור תנאי שהתנה בפירוש. וכתב שם הפרישה: ולא כיוון לעקור תנאי- כי לא נכתב אלא לשופרא דשטרי בעלמא. וכיוצא בזה כתב הר"ן בשם הרשב"א בפרק האשה שנפלו בדין שטר מברחת.
כתב הרמ"א ח"מ סימן רז' סעיף א': וכן אם התנו תנאי ואח"כ כתבו השטר סתם ודאי על תנאי הראשון כתבוהו.ע"כ. ומקורו משו"ת הריב"ש סימן קב', וכיוצא בזה כתב הרמ"א ח"מ סימן רכא': היה בתחילה קציצה ביניהן וחזר אחד וחזרו ומשכו סתם אמרינן ודאי על קציצה הראשונה קנו. וכן בפתחי תשובה ח"מ סימן רכה' ס"ק ד' כתב בשם שו"ת פנים מאירות ח"ב סימן כא' בהסתמך על דברי הרמ"א הנ"ל, כי כיוון שהעדים מפרשים עדותם שלא הייתה כוונתם רק על וכו', אבל לא לבטל את מה שהותנה. הולכים אחרי העדים המפרשים כוונתם וכו', ונראה עיקר לדינא על פי אומדנות המוכיחות והעדים גופייהו המעידים שהייתה כוונתם על תנאי ראשון וכו'.ע"כ. וכיוצא בזה כתב המאירי כתובות דף נד',ע"ב וכן כסף הקדשים בסימן נ'.
ועוד מצאנו דיון בספרות פסקי הדין בדין הסכם גירושין שבו התחייבה האשה לזון את הילדים ולפטור את הבעל ממזונות הילדים או להסתפק בסכום נמוך, ולאחר מתן הגט האשה מערערת על זה ותובעת את האיש בשם הילדים לשלם דמי מזונות, האם הגט בטל בכך? בפד"ר כרך ח' עמוד 170 כתב מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א: אכן במקרה ולא הייתה יד האשה משגת לפרנס את הילדה, והאשה הייתה סובלת ממחסור, פשוט שאין בידי ההורים להתנות תנאים ולערוך הסכמים על חשבונה של הילדה, ואין חבין לאדם שלא בפניו, וחיובו של האב כלפי הילדה היה חוזר וניעור. אך מתוך החומר שבפנינו לא הוכח שאין לה די מחסורה אשר יחסר לה, וממילא אין מקום לחייב את האב יותר על מה שהתחייב בהסכם.ע"כ. ומשמע לכאורה מדבריו שאין הגט בטל בכך. יעוין בתחומין כרך א' עמוד 255-266 שהביא כמה פסקי דין בעניין זה, ובמאמרו של הרב שלמה דיכובסקי שליט"א בתחומין כרך כח' עמוד 25 שאת חלקו כבר הבאתי לעיל.
לסיכום: מנהג בתי הדין קודם מתן הגט להחתים את הבעל והאשה כי הגט ניתן מרצון וללא תנאי, ואינו קשור לעניין הממוני. אם לא היה הסכם ממוני בין הבעל לאשה קודם הגירושין, אין הגט בטל עקב התביעות הממוניות שהוגשו לאחר הגירושין בין שנידונו בבתי הדין בין שנידונו בבית המשפט.
אם היה הסכם ממוני בין הבעל והאשה קודם הגירושין, ולאחר מתן הגט הפר הבעל את הסכם הגירושין, ותבע את האשה בבית המשפט, אף אם שינה בית המשפט את ההסכם לרעת האשה- אין הגט בטל בכך, שהרי האשה מעיקר הדין מתגרשת בעל כורחה, וכן אם שינה בית המשפט את ההסכם לרעת האיש- אין הגט בטל בכך כיוון שהוא פנה לבית המשפט והוא הטעה את עצמו. ואם לאחר מתן הגט הפרה האשה את הסכם הגירושין, ותבעה את האיש בבית המשפט אשר שינה את ההסכם לרעת האיש- יש אומרים שהגט בטל וצריך גט נוסף לחומרא כיוון שעל דעת זה לא נתן הבעל את הגט, ויש אומרים שאין הגט בטל כיוון שהבעל נתן את הגט ללא תנאי.
כל הנכתב במאמרים אלו אינו אלא לצורך לימוד , וברור שכל מקרה שונה מחבירו, והכל לפי צורך העניין.
הכותב: טוען רבני סגרון צבי
עודכן ב: 26/11/2010
.jpg)
-min(2).jpg)
