שאלה: אדם שפנה לערכאות של גויים ונפסק הדין שם, ואח"כ פנה באותה תביעה בבי"ד רבני, האם נזקקים לו?
תשובה: במסכת סנהדרין דף כט',ע"א איתא: בני חמיה דמר עוקבא קרובים ונתרחקו הוו [רש"י: שמתה אחותם אשת מר עוקבא], אתו לקמיה לדינא אמר להו פסילנא לכו לדינא וכו', אטו בקבא דקירא אידבקנא בכו דלא קאמינה פסילנא לכו לדינא אלא משום דלא צייתיתו דינא, וביאר רש"י: בקב של שעווה נדבקתי בכם בתמיה, כלומר איני דבוק בכם כלל אלא אתון לא צייתיתון דינא.ע"כ. וכתב שם הגהות אושרי בפרק זה בורר: ואע"פ שהדין מצוות עשה הוא אעפ"כ במקום שאדם יודע שאין דבריו נשמעים פטור מלומר להם הדין, ושמעינן ממר עוקבא שלא רצה להזקק לדין דבני חמוה וקרוב ונתרחק הוה, משום דלא צייתו דינא.ע"כ. ומקורו באור זרוע שם. ומרן החיד"א בשו"ת יוסף אומץ סימן מז' הביא את לשון ההגהות אושרי הנ"ל והוסיף דמלשון מר עוקבא שאמר פסילנא לכו לדינא, מוכח שחובה על הדיין להסתלק.
ורבינו דוד מקראלין בשו"ת שאילתת דוד ח"ב בהשמטה לחידושיו על מסכת סנהדרין, הביא את הגמרא הנ"ל, וכתב דמכאן יש ללמוד דמי שרגיל שלא לצית דינא אין נזקקים לו לדינו אם הוא תובע.
ובספר מרגליות הים על הגמ' סנהדרין שם הביא את לשון היוסף אומץ והשאילת דוד שמכאן יש ללמוד דמי שרגיל שלא לצית דינא אין נזקקין לו לדינו אם הוא תובע. ועיין עוד בגמ' ב"ק דף קיג',ע"א בדין אדם דלא ציית דינא.
ומרן הב"י ח"מ סימן כו' כתב: ישראל שהוליך את חברו לפני הערכאות וחייבו לאותו שהוליך את חברו, וכשראה כן חזר ותבעו בדיני ישראל היה ראוי לומר שאין נזקקין לו אם זוכה בדיני ישראל, וגדולה מזו משמע במהרי"ק שורש קפז' בשם רבינו יצחק בר פרץ. אבל לא משמע הכי בההוא עובדא שהביא המרדכי בסוף קמא סימן קצה' מרבי יואל ורבינו אפרים.ע"כ. ומשמע לכאורה שדעת מרן הב"י לפסוק כדיעה ראשונה שהביא בסתם שאין נזקקין לו, וכן הבין בשו"ת מהריא"ז ענזיל סימן צד' בדעת מרן הב"י, ולכל היותר אין הכרע בדברי מרן הב"י לכאן או לכאן. אבל בשו"ת יבי"א ח"ז ח"מ סימן ה' כתב שמסקנת מרן הב'י שנזקקים לו, ולענ"ד צ"ע.
להלכה כתב הרמ"א בסימן כו' סעיף א': מי שהלך בעש"ג ונתחייב בדיניהם ואח"כ חוזר ותבעו לפני דייני ישראל י"א שאין נזקקין לו וי"א דנזקקין לו אם לא שגרם הפסד לבעל דינו לפני גויים, והסברא הראשונה נראה לי עיקר.ע"כ. וכ"כ המהרש"ל ביש"ש פ"ק דגיטין סימן כב': ואי איירי שלא היה מרוצה לדון בפני בי"ד ישראל עד שהוכרח להזקיקו בפני דייני עכו"ם פשיטא שהפסיד דינו ולא נזקקין לו, וכ"פ מהרי"ל בתשובה וכו', דכיוון שהניח דיני ישראל ובחר להאסר בדיני אוה"ע שוב אין נזקקים לו מאותה התביעה מאחר שבחר בהם ובדתיהם.ע"כ. וכ"ד הסמ"ע בהגהות דרישה ופרישה, וכן הכנה"ג הגב"י אות יח' הביא להלכה את מסקנת דברי הרמ"א שכן עיקר שאין נזקקין לו.ע"כ. ולענ"ד יש להוסיף שגם העיר שושן הביא את דברי הרמ"א להלכה, וכן שאר נושאי כליו של השו"ע הלא הם הסמ"ע, הש"ך, הט"ז, הברכ"י ושאר אחרונים לא חלקו בזה על דברי הרמ"א ומשמע שהסכימו לדבריו שאין נזקקין לו.
והגר"א ס"ק ד' הטעים את דברי הרמ"א כיוון דעבד איסורא אין נזקקין לו, ודמיא להא דאמרינן בנדרים דף כ',ע"א מי שנזר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו לפתוח לו בחרטה, ובי דינא דמזדקקי לא עביד שפיר, וכיוצא בזה כתב רבינו חיים פלאג'י ברוח חיים סימן כו' שיש להטעים את דברי הרמ"א מדברי הרדב"ז שכתב שכיוון שעשה שמעון איסור ונשאה בעש"ג לא נשתדל אנו למלאות נפש רשע. וכ"כ בנו ר' יצחק פלאג'י בספרו יפה ללב ח"מ סימן כו' שכתב שיש סמך לדברי הרמ"א דאין נזקקין לו מן הפסוק:"יען טהרתיך ולא טהרת מטומאתיך לא תטהרי עוד" (יחזקאל כו',יג'), ה"נ כשקראו לו לפני דייני ישראל שהוא דרך טהרה והוא לא רצה לטהר ולבא לפני דייני ישראל וילך אחרי ההבל לעש"ג ונתחייב שם, לא יטהר עוד לשוב ולבוא לפני דייני ישראל, כי פועל אדם ישלם לו. וכן רבי ישעיה פונטרימולי בספרו פנים במשפט כתב על דברי הרמ"א שדווקא כשכבר נתחייב בדיניהם ואח"כ בא לדין ישראל אין נזקקין לו, והרב שמש צדקה כתב דבשטענו לפניהם עבדו איסורא ואפילו כהאי גוונא עונשין אותו משום שטען בפניהם, ומיהו אם לא טענו עדיין לפניהם רק שהזמינו לערכאות לבד וכבר חזר בו התובע או מעצמו או ע"י כפיה ובא לדיני ישראל והוא ציית דינא לכ"ע נזקקין לו, וזה נראה פשוט בלי ספק.ע"כ. ולענ"ד כן מבואר מדברי הב"י והרמ"א שהבאתי לעיל. וכן רבינו יצחק אלחנן בספרו נחל יצחק כתב שהעיקר כרמ"א שאם תב"ע בעש"ג אין נזקקין לו.
ובחידושי רעק"א ח"מ על סימן כו' ציין לעיין בתשובת השל"ה הנדפסת בתשובת אבן השוהם סימן סב', ובתשובת פרי הארץ ח"מ סימן יג'.ע"כ. ובתשובת אבן השוהם שם כתב דמה שפסק הרמ"א שאין נזקקין לו, בודאי לא מטעם דינא דמלכותא דינא ולאו משום קנס ולא משום מגדר מילתא, ומי גדול לנו מהדיין הגדול כמו הרמ"א אשר בתריה אנו נגררים בכל מדינותינו, והוא בעצמו הכריע כדיעה ראשונה שאין נזקקין לו, מי יקל ראש כנגדו, ולא יוכל לומר קים לי כאידך.
ובתשובת פרי הארץ שם כתב: לדעת מרן השו"ע שהשמיט זה הדין ולא הביאו בשולחנו הטהור אלמא דס"ל דבי"ד ישראל נזקקין לו מכח עובדא דרבי יואל, ובכן נפ"מ לנ"ד שאף שיביא שמעון ראיה שראובן הלך ומסרו תחילה לשר, אפילו הכי בי"ד נזקקין לו לתור ולחפש בדינו של שמעון וכו'.ע"כ. ולענ"ד י"ל שאין ראיה מהשמטת דין זה בשו"ע ,כי פרטי דינים רבים הובאו בב'י ולא הובאו בשו"ע. ובספר חשק שלמה ח"מ סימן כו' הגב"י אות יד' דן באריכות בדין זה בדעת מרן הב"י, וכתב שיש לחלק דשאני התם דרבינו אפרים מעולם לא בחר בדיני אוה"ע, אלא שהלך להכריחו שיעשה לו דין יהודים ולכן אין עליו עוון אלא מה שהלך בלי רשות בי"ד, ולכן בי"ד נזקקין לו. אבל בישראל הולך בעש"ג וקיבל דינם הא ודאי כי גדול עוונו מנשוא שחירף והרים ידו בתורת מרע"ה וראוי לקונסו שלא להזקק לו עוד באותו דין.
אבל התומים ס"ק ב' כתב כי יש לפקפק מאוד בהוראת הרמ"א, וצ"ע למאוד כי אם בדין אוה"ע זכה שלא ע"פ הדין להחזיק ממון של חברו, מי התירו לו ע"פ דין תורה. ולא מצינו מי שסובר כן רק מהרי"ק הביא כן בשורש קפז' בשם ר"י בר פרץ שאם מסר לחבירו בדין מלכות ואח"כ רוצה לתבוע לחבירו בדין מאותו תביעה, אין נזקקין לו כיוון שהניח דיני ישראל ובחר בדיני אוה"ע שוב אין נזקקין לו מאותה תביעה דדינא דמלכותא דינא.ע"כ. וזהו יסודו של דין זה, ומיהו מהא אין ראיה, דהא כתב מהרי"ק שם להדיא דמהר"י בר פרץ ס"ל דד"ד בכל דבר.
אבל כבר כתב שם מהרי"ק דלא אמרינן כן ורוב פוסקים חולקים, ואע"פ שגם הרמ"א בסימן שסט' סעיף ח' הכריע דאמרינן דד"ד בכל דבר, היינו בדבר שאינו סותר דין תורה וכו', ולמאי דקי"ל כשו"ת הרא"ש כלל יח' סעיף ד' והשו"ע ח"מ סימן כו' סעיף ג' שהמקבל עליו בקנין לידון עם חברו לפני הגויים אינו כלום ואסור לידון בפניהם, א"כ היה בנתרצה והלך בערכאות דלא עדיף מקנין, דלא מהני.
וצריך לומר שהרמ"א אזיל לשיטתו בסימן כב' סעיף ב' שאע"פ שקיבל לדון בפני גוי יכול לחזור בו, מ"מ אם כבר דן לפניו לא יוכל לחזור בו, וכאן מיירי שכבר דן כמו שכתב ונתחייב, אלא דבלא"ה השיג הש"ך בסימן כב' ס"ק טו' על הרמ"א דאין לדבריו שורש, ולכן דין זה צ"ע.
ואמת חשבתי כי בשביל כך אין נזקקין לו, הואיל והלך חשכים וקלקל מעשיו לדון בדיני אוה"ע ולא טוב עשה בעמיו, אין אנו אחראים לשמוע בקולו, וכי אנו אחראים לרשעים המבזים דין תורה ומיקרים שם ע"ז, וסימוכין לזה מגמ' ב"ק דף צב',ע"ב וכו'.
ועוד י"ל דאין נזקקין לו משום קנס שהלך בדיני גויים אין בי"ד אחראים לפקח בטובתו ובאיבוד ממון שלו וכו'. ולכן אפשר שאם כבר הוציא המעות בערכאות קשה לפסוק ולהוציאו מיד מוחזק בדיני ישראל, כי יוכל לומר קים לי. אבל כל כמה דלא הוציא מעות מיד מוחזק רק נתחייב בדיני אוה"ע, קשה להוציא ממון ביד מוחזק אשר לא כדת ישראל וה"ז גזל גמור, ומי הפקיר ממון שלו, וצ"ע מאוד כי אין לרמ"א על מי לסמוך לפי דקי"ל דחוזר בקנין. עכת"ד.
וכן באורים ס"ק ו' כתב שיש לפקפק מאוד על הוראת הרמ"א, ושיש לחלק אי כבר גבה או לא.ע"כ. עוד כתב התומים: ונראה שאפילו לדעת הרמ"א היינו שהגויים שפטו צדק לפי דיני אוה"ע ודינם שחקק להם המלך, אבל אם עוותו משפט בקבלת שוחד וכדומה פשיטא דנזקקים בי"ד להציל הנגזל, דכי נתרצה לדון דין כי היושר בנמוסם ודתם, אבל לא קבל אותם לקלקל משפט.ע"כ. וכן בשו"ת מהרש"ם ח"ה סימן כא' כתב: בגוף דינו של הרמ"א בסימן כו', האריך התומים לפקפק מאוד והניחו בצ"ע, וגם לדעת הרמ"א דווקא אם יצא חייב בדין צדק ע"פ נמוסי המלך, אבל אם עוותו את הדין ע"פ שחדים נזקקים לו.ע"כ.
ובסמוך אכתוב שנתיבות המשפט חלק על התומים אף בנקודה זו, דאף אם נתחייב התובע בעש"ג מחמת שוחד שנתן כנגדו לעוות המשפט, לעולם אין בי"ד נזקקין לו משום קנס, וכ"פ ערוה"ש. ברם אחרוני דורינו הכריעו כתומים ומהרש"ם בנקודה זו, דבשו"ת צ"א חט"ז סימן נח' כתב שיש לדון בבי"ד בתביעת אישה למזונות אף לאחר שתבעה בבית משפט, משום שהשופט בבית משפט קנס אותה שלא כדין ובכפיה , והסתמך בזה על התומים ומהרש"ם ודלא כנתיבות המשפט. וכן בשו"ת יבי"א ח"ז ח"מ סימן ה' פוסק בדין זה כתומים.
ברם שאר האחרונים כתבו שיש לישב את קושיות התומים על הרמ"א, דהנה כסף הקדשים בסימן כו' כתב דשייך מעין מחילה או יאוש ברגע שפנה לעש"ג, ועוד שפניה לעש"ג ללא אישור מבי"ד היא נטיה מהאמונה הנכונה, והרי הלכה קבועה שבן נח שבא למשפט עם יהודי, אם יש ליהודי זכות ע"פ ד"ת או ע"פ משפטי בן נח דנים כן לזכות היהודי (רמב"ם הל' מלכים), וכיוון שיהודי שפנה לעש"ג ללא אישור מבי"ד הוא פסול לצרפו למניין, שייך בו כן דין של בן נח, ולכן שפיר פסק הרמ"א שבי"ד אין נזקקין לו דהיינו שמניחים דינו כמו שאמרו העש"ג.
וכן נתיבות המשפט ס"ק ב' הביא בקצרה את דברי התומים, וכתב דמדסתמו הפוסקים משמע שעיקר הטעם דלעולם אין נזקקים לו משום קנס. אבל אם הבע"ד בעצמו יודע שחייב לו ע"פ ד"ת, ודאי דצריך לשלם לו, ואפילו אם הוא מסופק צריך לדון לפני דייני ישראל שלא יהיה ספק גזל תחת ידו. וכן הובאו דבריו בערוך השולחן.
וכן בספר מאזניים למשפט סימן כו' ס"ק ב' כתב שיש לישב את קושית התומים על הרמ"א, דשפיר כתב הרמ"א שאין נזקקים לו שכבר מחל לו מה שיוכל לזכות בדין ישראל שהרי הלך לידון בדין עש"ג, וסילק ממנו הזכות של דין ישראל, וגלי בדעתיה דלא ניחא ליה בדין ישראל, ממילא מהני המחילה לגמרי. ומש"כ התומים שטעמו של הרמ"א הוא משום קנס שעשה שלא כדין, זה דחוק דאיך נעשה קנס מה שלא תיקנו חז"ל לקנסו ולא מצינו תקנת הגאונים על זה.
וכן הערך שי כתב שיש לישב את השגת התומים דבזה"ז שאנו דנים דיני ממונות אע"ג דליכא דיינים סמוכים, כדי שלא תנעול דלת בפני לווים, דהיינו תקנת חכמים. וא"כ כל זה בסומך על דייני ישראל, אבל זה שלא רצה ללכת בתקנת חכמים ופנה לעש"ג ועליהם סמך,לא שייך לתקן לו, דמשום זה לא ינעול דלת לפני לווין, דלעצמו הפסיד כשלא הלך בדיני ישראל, דהוה כאומר אי אפשי בתקנת חכמים דשומעים לו, ואינו יכול לחזור בו כמבואר ברמ"א אב"ע סימן סט', וה"נ בממון זה כיוון שתבע בעש"ג הוי כאומר א"א בתק"ח ונתבטלה התקנה לדון ד"מ בהדיוטות אצל איש זה בממון זה.
ולפ"ז לא גרע מדיני קנסות שאין דנים בזה"ז כמבואר בשו"ע ח"מ סימן א', ומ"מ עביד איניש דינא לנפשיה, ואם תפס לא מפקינן מיניה. וכן בשו"ת מהריא"ז ענזיל סימן צד' כתב שמקור דברי הרמ"א שאין נזקקים לו הוא מדברי הב"י וכו',וכיוון שהב'י לא החליט בדבר ואדרבא כתב שדברי המרדכי חולקים, מ"מ הרמ"א הכריע כן, ולכן ודאי שאין מקום לומר קים לי. ולענ"ד יש להוסיף שאף הפתחי תשובה המאסף לכל המחנות לא הביא את דברי התומים להלכה, ומוכח מכאן ששאר אחרונים ראו את דברי התומים ולא קבלו אותם, אלא פסקו כרמ"א שאין נזקקים לו.
ובספר פד"ר כרך יג' עמודים 275-281 דנו בדין אישה שהגישה נגד בעלה תביעה למזונות והפסידה, וחזרה ותבעה מבעלה מזונות בבי"ד רבני, ופסקו שם בבי"ד הרבני הגדול דנזקקים לה, וצריך בי"ד האזורי לדון בתביעה זו של האישה למזונות. וחתומים על פסק זה הדיינים: מרן הגר"ע יוסף שליט"א,הגאון א.י. וולדינברג, הרה"ג אליעזר שפירא. ולהלן הנימוקים לפסק דין זה.
*מרן הגר"ע יוסף: כיוון שנראה ממסקנת דברי מרן הב"י שאע"פ שעשה שלא כהוגן שפנה לעש"ג נזקקים לו, ואף שהרמ"א פסק שאין נזקקים לו, מ"מ כיוון שהבעל והאישה הם מבני עדות המזרח שהולכים אחרי הוראות מרן הב'י, נזקקים לתביעת האישה למזונות, ואין הבעל המוחזק יכול לומר קים לי כהרמ"א נגד מרן הב"י. ועוד שאין הכל יודעים שדין בתי משפט החילונים כדין עש"ג כיוון שהשופטים יהודים, ועוד שפסיקת בית המשפט היא בניגוד להלכה וכו'[א"ה- ונימוקו האחרון קרוב לדברי התומים דאם הערכאות עיוותו משפט נזקקים להם, ובשו"ת יביא ח"ז ח"מ סימן ה' כתב תשובה זו ביתר שאת ויתר עוז, שאין הלכה כדברי הרמ"א שאין נזקקין לו, שהרי התומים פקפק בדברי הרמ"א, ושכן פסקו בשו"ת פרי הארץ ח"א ח"מ סימן יג', שו"ת חק"ל ח"מ ח"ב ס"ס נג', שו"ת מהרי"ץ דושינסקי ח"א סימן קמו' דנזקקים לו]. ומבואר מדברי מרן היבי"א שמי שפנה לערכאות והפסיד ואח"כ פנה לבי"ד רבני נזקקים לו, גם אם השופטים בערכאות לא עיוותו משפט לפי נימוסם ודתם.
*הרה'ג אליעזר י. וולדינברג: בנוסף לדברי הגר"ע יוסף שליט"א יש לדון בתביעת האישה למזונות בבי"ד רבני אף לאחר שתבעה והפסידה בבית המשפט. ובנ"ד י"ל שאף הרמ"א יודה שנזקקים לה, כיוון שהשופט בבית המשפט קנס אותה שלא כדין ופטר את הבעל ממזונותיה, וכמו שכתבו התומים ומהרש"ם שאם הערכאות עוותו את הדין לכ"ע נזקקים לו וכו', ועוד נימוקים אחרים יעויין שם, וחזר וכתבו שנית בשו"ת צ"א חט"ז סימן נח'. ולכאורה הכרעת הצ"א שדווקא אם שופטי הערכאות עיוותו משפט- נזקקים לו בבי"ד רבני, אבל אם לא עיוותו שופטי הערכאות משפט- אפשר שאין נזקקים לו כמו שפסק הרמ"א. ובזה יש הבדל בינו לבין היבי"א שהבאתי לעיל.
ולענ"ד יש לפסוק כדברי הרמ"א שאין נזקקים לו, שהרי בגמ' סנהדרין כט',ע"א מבואר דמי שהוא לא ציית דינא אין נזקקין לו, וכמו שכתבו הגהות אושרי והאור זרוע, ושכן פסק מדנפשיה השאילתת דוד, ופלא על כל האחרונים שהוזכרו במאמר זה שלא הזכירו את הגמ' הנ"ל. ועוד שכן הכריע הרמ"א שאין נזקקים לו, והסכימו לדבריו רוב בנין ורוב מנין מן האחרונים ,שהרי כן פסקו המהרש"ל, הסמ"ע, הכנה"ג, העיר שושן, הגר"א, הרוח חיים, יפה ללב, פנים במשפט, נחל יצחק, אבן השוהם, חשק שלמה, כסף קדשים, נתיבות המשפט, ערוה"ש, מאזניים למשפט,ערך שי ושו"ת מהריא"ז ענזיל.
ועוד ששאר נו"כ של השו"ע, כמו הסמ"ע, ש"ך, ט"ז וברכ"י לא חלקו בזה על הרמ"א ומשמע שהסכימו לדעתו. ומה שכתב היבי"א שלדעת מרן הב"י נזקקין לו, המעיין בבית יוסף יראה שלא החליט בדבר, ואף התומים שפקפק על דברי הרמ"א, עם כל זה לא דחה לגמרי את דברי הרמ"א, אלא פסק שאין להוציא מיד המוחזק כמו שנתבאר לעיל. וכבר הוכחתי ששאר האחרונים שראו את דברי התומים לא קבלו את דבריו.
לסיכום: מי שפנה לעש"ג ללא היתר בי"ד ונתחייב בדיניהם והפסיד ואח"כ פנה לבי"ד רבני אין נזקקים לו. אם התברר שהערכאות עיוותו משפט כגון שקבלו שוחד-י"א שנזקקים לו (תומים), וי"א שאין נזקקים לו משום קנס (נתיבות,ערוה"ש). והכרעת רבני דורינו דנזקקים לו.
