בית דין אזורי לעבודה: תביעה לתשלום שעות נוספות

רביבו נ' שרוט ואח'

27 יולי 2014

לפני: כב' הסגנית נשיא איטה קציר

התובע
אבנר רביבו ת.ז. XXXXXX564
ע"י ב"כ: עו"ד איתן בוירסקי
-
הנתבע
אריה יצחק שרוט ת.ז. XXXXXX595
ע"י ב"כ: עו"ד יאיר ארן

פסק דין

זוהי תביעה לתשלום גמול שעות נוספות, פדיון ימי חופשה, דמי הבראה, דמי מחלה, פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, הפרשות לפנסיה, פיצוי על החסרת פרטים ואי דיוק בתלושי השכר ופיצוי על עוגמת נפש. התביעה הוגשה ביום 11.7.12, לחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 31,083 ₪ (להלן: "כתב תביעה מקורי").

ביום 17.6.13, ביקש התובע לתקן את כתב תביעתו, תוך פירוט עובדות חדשות שלא נכללו בכתב התביעה המקורי. בהתאם להחלטה מיום 20.8.13, הותר לתובע לתקן את כתב תביעתו, והפעם סכום התביעה גדל לסך של 59,772 ₪ (להלן: "כתב תביעה מתוקן").

ברישא לכתב התביעה המתוקן ציין התובע, כי כתב התביעה המתוקן הינו המשך לכתב התביעה המקורי, בשינויים המתבקשים. לפיכך, נתייחס לטענות התובע כפי שהועלו בשני כתבי הטענות כמקשה אחת.

עובדות המקרה

התובע עבד בחנות "שרוט אריה – פלאפל ארמון" (להלן: "החנות"), הנמצאת ב"קניון חיפה" ברח' פלימן 4 בחיפה, החל מיום 1.12.08.
לא הוצג, ואף לא נטען, כי נכרת הסכם העסקה בכתב בין הצדדים.

הצדדים חלוקים באשר למועד סיום העסקתו של התובע אצל הנתבע, היקף משרתו והשכר הקובע.

לטענת התובע, ביום 6.11.11 הוא קיבל הודעה בדבר הפסקת עבודה החל מיום 21.7.11, למרות שעבד בפועל עד חודש 9/2011 (ר' סעיף 3 כתב התביעה המקורי).

הנתבע טען, כי במהלך חודש 6/2011 ערך לתובע שימוע ובמסגרתו הודיע לו, כי החנות תיסגר ביום 21.7.11 – מועד בו תופסק עבודתו. עוד טען הנתבע, כי מכתב הפיטורים נמסר לתובע כבר ביום 6.7.11, למרות שנושא, בשגגה, את התאריך 6.11.11.

כן חלוקים הצדדים באשר לזכאות התובע לתשלומים נוספים, לרבות בגין גמול שעות נוספות, פדיון ימי חופשה, דמי הבראה, דמי מחלה, פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, הפרשות לפנסיה, פיצוי על החסרת פרטים ואי דיוק בתלושי השכר, פיצוי על עוגמת נפש וכן לפיצויי הלנה.

להלן מרכיבי כתב התביעה המתוקן:

סך של 3,372 ₪ - בגין פיצוי על אי תשלום שעות נוספות לשנת 2009.

סך של 6,504 ₪ - בגין פיצוי על אי תשלום שעות נוספות לשנים 2010/2011.

סך של 6,336 - בגין פדיון ימי חופשה.

סך של 5,075 ₪ - בגין דמי הבראה.

סך של 720 ₪ - בגין דמי מחלה.

סך של 9,741 ₪ - בגין פיצויי פיטורים.

סך של 3,583 ₪ - בגין דמי הודעה מוקדמת.

סך של 2,829 ₪ - בגין פיצוי על אי הפרשה לפנסיה.

סך של 7,632 ₪ - בגין פיצוי הלנה.

סך של 5,000 ₪ - בגין פיצוי על החסרת פרטים ואי דיוק בתלושי השכר.

סך של 20,000 ₪ - בגין פיצויים לדוגמה ועוגמת נפש.

התובע צירף לשני כתבי התביעה (המקורי והמתוקן) טבלאות עם נתונים שונים, כשהטבלאות חתומות ע"י רואה החשבון מר תמיר פלד (להלן: "רואה החשבון").

התובע אישר, כי קיבל סך של 11,000 ₪ מאת הנתבעת עם סיום העסקתו, על כן העמיד את סכום תביעתו על סך של 59,772 ₪.

הנתבע טען, כי התובע קיבל את כל אשר מגיע לו בגין הרכיבים שנתבעו, ולא מגיע לו מעבר למה ששולם לו בפועל, נהפוך הוא, יש לקזז מכל סכום שייפסק סך של 144 ₪ בגין דמי מחלה וסך של 910 ₪ בגין התשלום ששולם לו ביתר.

לאור כל האמור אנו קובעים כדלקמן:

תקופת העסקה

התובע טען בכתב התביעה המקורי, כי התחיל לעבוד אצל הנתבע בחודש ינואר 2009 (ר' סעיף 1 לכתב התביעה המקורי). במסגרת תצהיר עדות ראשית, ביקש התובע לתקן את סעיף 1 לכתב התביעה המקורי ולהצהיר, כי העסקתו החלה עוד בחודש דצמבר 2008 (ר' סעיף 18 למסמך ת/1). בבית הדין הצהיר התובע, כי החל עבודתו אצל הנתבע עוד בחודש נובמבר 2008 (ר' פרוט' הדיון מיום 10.6.14, עמ' 4, ש' 2-3).

לעניין המועד לסיום ההעסקה, טען התובע, כי עבד בחנות עד חודש ספטמבר, ואף תבע גמול שעות נוספות בסך של 432 ₪ על עבודתו בחודש זה (ר' מסמך ת/3). אולם, בבית הדין, הצהיר התובע, כי סיום העבודה היה ביום 24.8.11 ( ר' פרוט' הדיון מיום 10.6.14, עמ' 4, ש' 26). במכתבו מיום 20.5.12, ציין התובע, באמצעות מר עמירם רביבו, כי עבודתו הופסקה ביום 20.8.12 ( ר' מסמך ת/4).

הנתבע טען, כי התובע החל לעבוד בחודש דצמבר 2008 בחנות, אשר נסגרה ביום 21.7.11. אף בחקירתו כצד ג' בפני כבוד הרשמת תמי לוי יטח מלשכת הוצאה לפועל בחיפה, במסגרת תיק ההוצל"פ שנפתח לפני תחילת עבודתו של התובע בחנות הנתבע, הצהיר הנתבע, כי התובע עבד בחנות מסוף שנת 2008, וכי הפסיק לעבוד ביום 20.7.11 ( ר' מסמך ת/5).

בתלושי השכר של התובע צויין, כי תחילת עבודתו בחנות החלה ביום 1.12.08 (ר' נספחי מסמך נ/2). התובע לא הלין על כך ולא ביקש לשנות את הרישום הנ"ל בכל תקופת העסקתו.

יתר על כן, התובע מסר גרסאות שונות בדבר תקופת העסקתו וסתר עצמו, כאמור לעיל.

באשר למכתב הפיטורים, טען התובע, כי ביום 6.11.11 קיבל הודעה בדבר הפסקת עבודה החל מיום 21.7.11. בעניין זה טען הנתבע, כי נפלה טעות במכתב הפיטורים בנוגע למועד ההדפסה. לדידו, המועד שאמור היה להיות מצויין במכתב הפיטורים הינו 6.7.11.

יש לציין, כי נוסח המכתב אינו מתיישב עם טענתו של הנתבע, בו צויין, בזמן עבר, כי הנתבע הפסיק את עבודתו של התובע ביום 21.7.11 עקב סגירת העסק.

זאת ועוד, הנתבע טען, כי במהלך חודש 6/2011 ערך לתובע שימוע ובמסגרתו הודיע לו, כי החנות תיסגר ביום 21.7.11 – מועד בו תופסק עבודתו. לא הוצגה הזמנה לשימוע ואף לא הפרוטוקול השימוע.

התובע מצידו העיד בבית הדין, כי ידע מבעוד מועד שהחנות אמורה היתה להיסגר ביום 20.7.11, אולם, לדבריו, על-פי התכנון הוא אמור היה לעבור לעבוד בחנות אחרת של הנתבע, והיא החנות לפיצה (ר' פרוט' הדיון מיום 10.6.14, עמ' 7, ש' 24-28).

התובע לא הוכיח, ולמצער לא טען, כי עבד בפועל בחנות לפיצה.

מעיון ברישומי התובע עולה, כי בין הימים 19.7.11-11.8.11 שהה התובע בחופשת מחלה. התובע לא הציג את אישור המחלה בבית הדין. עם זאת, בתלוש השכר שלו לחודש 7/2011 צוין ב"הערות", כי ביום 19.7.11 ארעה לתובע תאונת עבודה והנתבע אף שילם סכום מסוים ע"ח דמי המחלה.

על-פי תלוש שכר חודש 7/2011, התובע צבר 41.5 ימי מחלה עד לאותו מועד.

בע"ע 383/07 קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים א.ש. בע"מ - בניהול מיוחד נ' לסלי פנחס וניט ואח' )טרם פורסם, ניתן ביום 7.12.08(, נפסק, כי:

"10. זכאותו של עובד לדמי מחלה מכח חוק דמי מחלה, הינה זכות קוגנטית הנמנית על זכויות "משפט העבודה המגן". בנדון דידן פסקנו, כי: "כבר מלשון החוק, ובוודאי מתוכנו, אנו למדים שמדובר בזכות סוציאלית הנתונה לעובד... החוק שייך למשפחת החוקים המעגנת בתוכה זכויות חברתיות, שהחברה המודרנית ראתה בהן זכויות יסודיות מינימליות לחיים בכבוד של האדם. לשם כך, ומתוך מודעות לעובדה שעובד נמצא בעמדת מיקוח חלשה מזו של הצד השני, המעביד, קבעה החברה המודרנית סטנדרטים בין-לאומיים שבאו להגן על תנאים מינימאליים לעובדים.

 

באופן זה הכתיבו לתוך חוזה העבודה תנאים סוציאליים מינימאליים, שאסור לצדדים לרדת מהם בחוזה אישי או קיבוצי. ויתורו של העובד על תנאים אלה לאו ויתור הוא, ושיטת המשפט לא תכיר בוויתור. מכאן, אנו דנים בזכויות הנתונות לעובד. לא מדובר ב'סנקציה' כנגד המעביד, אלא בזכויות חברתיות שהחברה ראתה בהן ערך כה חשוב שהיא מכתיבה אותן לעובד ומעביד כאחד. זכות כזו היא הזכות לדמי מחלה. החברה המודרנית ביקשה לפתור את בעייתו של העובד החולה, כך שלא ייווצר מצב, בו בגין מחלתו וחוסר יכולתו לעבוד בתקופת המחלה, הוא יהיה חסר הכנסה... הנה כי-כן, דמי מחלה משולמים לעובד החולה על-מנת שגם בתקופת אי-עבודה בגין מחלה, לא תיפגע פת לחמו" דב"ע נז/18 -3 גיל שעל - נינה ויקל , פד"ע לא 650.

11. למר וניט הודע על פיטוריו ביום 10.12.03 עוד בטרם חלה. עם זאת, במועד שנקבע לסיום העסקתו בפועל, יום 31.1.2004, עדיין עמדו לזכותו ימי מחלה צבורים מכוח חוק דמי מחלה. בקביעת מועד סיום ההעסקה ליום 30.1.2004, נשללה הימנו אפוא הזכות למצות עוד 45 ימי מחלה מכח ההוראות הקוגנטיות של חוק דמי מחלה (28 ימי חודש פברואר 2004 בצירוף 17 ימים בחודש מרץ 2004). הלכה היא, כי לא ניתן לשלול מעובד זכות קוגנטית.

המקרה הרגיל של יישום חוק דמי מחלה נוגע לעובד הנמצא בחופשת מחלה וחוזר לעבודתו, לעת הבראתו. במקרה זה, על המעסיק לשלם לעובד דמי מחלה עבור התקופה שנקבעה בחוק ועד לתשעים הימים. ככל שתקופת המחלה עולה על ימי המחלה המגיעים מכח החוק, חובת המעסיק לשלם דמי מחלה עבור הימים "הנוספים" מותנית בהסדר שבין הצדדים, ככל שקיים הסדר כאמור. המקרה לפנינו נוגע למצב, בו העובד לא עתיד היה לחזור לעבודתו. אך גם במקרה זה, לא הייתה שופרסל רשאית לקבוע כי מועד סיום עבודתו של מר וניט יחול טרם מיצה את ימי המחלה מכוח חוק דמי מחלה. 

...במקרה דנא אכן פיטורי מר וניט היו בשל תוכנית הבראה והכוונה לפטרו התגבשה טרם חלה ואף הודע לו עובר למחלתו על פיטוריו, שאמורים היו להיכנס לתוקף במועד סמוך. עם זאת ולאור האמור לעיל, מאחר שמר וניט חלה בעודו עובד מן המניין, לא היה רשאי המעסיק לקבוע כי פיטוריו יכנסו לתוקף עובר ליום 17.3.2004. בעניין זה אף נזכיר, כי מועד כניסת הפיטורים לתוקף נקבע לאחר שמר וניט חלה ולא לפני כן.

על מעסיק אשר עובדו חלה לאפשר לו למצות את כל ימי המחלה הצבורים לזכותו מכוח החוק, טרם ניתוק יחסי עובד - מעסיק. הגיונם של דברים בכך, שאם מעסיק יהא רשאי לפטר עובד חולה, בלי לאפשר לו לנצל ימי מחלה צבורים העומדים לזכותו, הרי הלכה למעשה תקופח הזכות הקוגנטית לדמי מחלה. כל קביעה אחרת תהא מנוגדת לתכלית חוק דמי מחלה ותאפשר למעסיק להשתחרר מחיובו בתשלום דמי מחלה על ידי פיטורי העובד, דווקא לעת מצוקתו של זה. ...

ונבהיר. אין באמור לעיל כדי למנוע ממעסיק לפטר עובד השוהה בתקופת אי-כושר ומקבל דמי מחלה. אולם, המעסיק אינו רשאי לקבוע את מועד סיום יחסי העבודה למועד הקודם למועד מיצוי ימי המחלה בתשלום להם זכאי העובד מכח חוק דמי מחלה.

הנה כי כן, התוצאה היא, כי מכח חוק דמי מחלה על שופרסל היה להעסיק את מר וניט עד ליום 17.3.2004. כיוון שבפועל לא כך היה, על שופרסל לפצותו בסכום השווה לדמי המחלה עבור 45 ימים, להם היה זכאי במועד פיטוריו. זאת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.1.2004 ועד מועד התשלום בפועל". [ההדגשות במקור]. (להלן: "פרשת וניט").

על כן, הגם שאנו קובעים, כי תקופת העסקתו של התובע היתה מיום 1.12.08 ועד ליום 20.7.11 (בסה"כ 31.67 חודשים) שכן התובע סתר עצמו ולא הוכיח, כי עבד בחודש אוגוסט 2011, אנו קובעים גם, כי בנסיבות שנוצרו על הנתבע יהיה לפצות את התובע בסכום השווה לדמי מחלה עבור 22 ימי מחלה, להם היה זכאי במועד פיטוריו, כפי שנעמוד בהמשך.

היקף המשרה והשכר הקובע

התובע במהלך עדותו בבית הדין היה בלתי אמין, לא דיבר אמת, סתר עצמו, ואף מסר מידע כוזב כאן או בלשכת ההוצאה לפועל. למרות זאת, אין בכך כדי לשלול ממנו את הזכויות המגיעות לו על-פי דין, או להעביר את הנטלים להוכחת הזכאות לרכיבים שנתבעו, מקום בו נטל זה רובץ לפתחו של הנתבע.

היות ולא נמסרה, או למצער לא הוכח שנמסרה, לתובע הודעה בכתב בדבר תנאי העבודה, הודעה בה נדרש הנתבע לפרט את "סך כל התשלומים המשתלמים לעובד כשכר עבודה", כדרישת סעיף 2א(5) חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), תשס"ב-2002 (להלן: "החוק הודעה לעובד"), נטל ההוכחה בדבר היקף המשרה והשכר ששולם לתובע, רובץ על כתפי הנתבע. ודוק; מדובר בתקופה שלאחר חקיקת החוק לגביה, נקבע על ידי כב' הנשיא אדלר (כתוארו אז) בעניין ע"ע 300162/96 חברת בתי מלון פנורמה ירושלים בע"מ נגד וואיל סנדוקה ומאהד סנדוקה, [לא פורסם], ניתן ביום 1.6.04, כדלקמן: "יצוין כי לו היה המקרה מתרחש לאחר 21.3.2002, המועד בו נכנס לתוקף חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב – 2002, אזי היתה קיימת חובה למסור לעובד פרטים מלאים על תנאי עבודתו תוך 30 יום מתחילת עבודתו אצלו... על כן, ככל שהמעסיק לא יקיים את הוראות החוקים הללו עליו נטל ההוכחה, כי מדובר במשרה חלקית".

הצדדים הצהירו, כי התובע הועסק על בסיס שעות עבודה בפועל. לפי תצהירי הנתבע, וכן תלושי השכר, ערך שעת עבודתו של התובע היה בסך של 24 ₪ (ר' מסמך נ/2).

הנתבע הצהיר, כי החל מחודש אפריל 2010, חלקיות משרתו של התובע היתה נמוכה ועמדה על 39% משרה, על כן שכרו הקובע הינו בסך של 1,776 ₪.

הנתבע צירף לתצהירו רישומים שנערכו על-ידו בדבר הימים ושעות העבודה של התובע לכל תקופת העסקתו (ר' מסמך נ/3). יש לציין, כי הרישומים ביחס לימי העבודה, החל מחודש אפריל 2010, ואף לפני כן, אינם עולים בקנה אחד עם ימי העבודה בפועל, כפי שהדבר מופיע בתלושי השכר של התובע, כמפורט להלן:

ימי העבודה (ושעות העבודה)

באופן תמוה, הפער בין כמות שעות העבודה על-פי רישומי הנתבע לבין כמות שעות העבודה על-פי רישומי התובע עומד כל הזמן כמעט על מחצית, כאשר הנתונים על-פי תלושי השכר, הנוגעים לימי עבודה בפועל, כלל אינם תואמים את רישומי הנתבע, נהפוך הוא.

הנתבע הצהיר בפני רשמת ההוצאה לפועל, ביום 13.9.11, כי התובע עבד 4 שעות בערך ביום, "פעם בוקר ופעם ערב", הצהרה שעומדת בסתירה לרישומי הנתבע, לפיהם, התובע עבד לרוב בין 5 ל-7 שעות בכל יום. על-פי רישומי הנתבע, ניתן לראות, כי החל מחודש 4/2010 התובע עבד רק כמחצית החודש, עובדה שלא מצאה את ביטויה באף אחת מן ההצהרות של הנתבע. טענה זו אף עומדת בסתירה להצהרתו של הנתבע בפני רשמת ההוצאה לפועל, כי החנות עבדה בין השעות 10:00 ל-22:00, וחוץ מהתובע "היה עוד עובד שהשלים ל-8 שעות", קרי, לפי הצהרותיו של הנתבע, התובע עבד כל יום 4 שעות, דבר, כאמור, שאינו נכון מבחינה עובדתית.

יתירה מזו, ברישומי התובע צוין, כי ביום 12.12.10, היה התובע בשירות מילואים ולא עבד, שעה שעל-פי רישומי הנתבע התובע עבד ביום זה בין השעות 16:00 ל-22:00.

על אף שהתובע לא הציג בבית הדין אישור על שירות מילואים באותו היום, לא ניתן להתעלם מכך שברישומי התובע צוינו מפרעות אותן קיבל התובע מהנתבע או מבנו של הנתבע. אין כל היגיון, כי התובע יכתוב שקיבל סכומים אף יותר גבוהים מהשכר המגיע לו, הן על-פי חישוביו, והן על-פי התלוש.

על-פי הנתונים הנ"ל, לא ברור מדוע הנתבע שילם לתובע, ככל ששילם, בממוצע סך של 4,100 ₪ במזומן שעה שעל-פי תלושי השכר של התובע הגיע לו השכר של כ-1968 ₪ בלבד...

בע"ע 21/06 ימית א.בטחון (1988) בע"מ נ' אלי אפרים [פורסם בנבו] ת"ק ער 2008 (4) 433, נקבע, כי נטל ההוכחה, בהעדר מסמך בכתב לעניין היקף ותנאי משרת העובד, מוטל על המעביד ואי מילוי הוראות החוק לעניין זה מוביל להעדפת גרסת העובד על גרסת המעביד. (ראה גם ע"ב 1099/07 ברבי מאיה נ' צבן יוסף [פורסם בנבו] תק עב' (2009) 03) 4524 ).

זאת ועוד. ברישומי התובע מופיע, כי ביום 1.7.11 היה התובע בחופש, ואילו על-פי רישומי הנתבע, התובע עבד ביום זה בין השעות 17:00 ל-22:00, כאשר מדובר בערב שישי, כשהמקום סגור. כנ"ל לגבי יום 8.7.11: על-פי רישומי התובע, הוא עבד ביום זה בין השעות 9:00 ל-16:00, ואילו על פי רישומי הנתבע, התובע עבד בין השעות 17:00 ל-22:00, כאשר שוב מדובר בערב שישי.

לאור כל האמור אנו קובעים, כי אין לקבל את הנתונים שעולים מתלושי השכר כנתונים המשקפים את המציאות, ונראה אף, כי הנתבע הכין את דו"חות הנוכחות בהתאם לתלושי השכר של התובע, ולא, כמקובל, להיפך. על כן, אנו מקבלים את גרסת התובע, באשר לשעות עבודתו כמצוין ברישומיו, וזאת רק עד ליום 11.8.11, אך לא לאחריו.

בהתאם למפורט בטבלה מס' 1 לעיל, ב-12 החודשים האחרונים לעבודתו - התובע עבד בממוצע 147 שעות לחודש (בניכוי שעות נוספות, שהיו מעבר ל-8.5 שעות ביום), בשכר של 24 ₪ לשעה.

על כן, שכרו הקובע של התובע לצרכי חישוב פיצויי הפיטורים הינו בסך של 3,531 ₪, וחלקיות משרתו ב-12 החודשים האחרונים עמדה על 79% (147/186).

פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים

אין מחלוקת, כי נסיבות סיום העסקתו של התובע מזכות אותו בתשלום פיצויי פיטורים.

לטענת התובע, מגיע לו בגין פיצויי הפיטורים סך של 9,741 ₪.

לטענת הנתבע, את גובה פיצוי הפיטורים יש לחשב על בסיס שכר קובע בסך של 1,776 ₪, כך שבסופו של דבר הגיע לתובע סך של 4,795 ₪ בגין פיצויי הפיטורים, אשר שולם לו במסגרת תשלום הסך של 11,000 ₪.

על-פי ההלכה הפסוקה, חישוב פיצויי הפיטורים לעובד שעתי יבוצע על-פי ממוצע שעות עבודה של 12 חודשי עבודה שקדמו לפיטורים מוכפל בתעריף האחרון לשעת עבודה, ר' דב"ע נז/3-57 סנונית הדגמות וקידום מכירות נ. שלומית פרץ (עבודה ארצי, כרך כז (1), 26) . עמ' 371:
"בענייננו, כאמור, מדובר בעובדת שקיבלה שכר לפי שעה, ושעות עבודתה השתנו מחודש לחודש. במקרה כזה, הדרך ההגיונית והצודקת התואמת ביותר את רוח התקנות, הינה לחשב את השכר לצורך חישוב הפיצויים, לפי השכר הממוצע של המשיבה בשנים-עשר החודשים שקדמו לפיטורים, ולא לפי כל תקופת העבודה, כפי שעשה בית-הדין קמא".

על כן, אנו קובעים, כי התובע היה זכאי לסך של 9,227 ₪ בגין פיצויי הפיטורים (31.36/12*3531).

בנסיבות האמורות, מקום בו הנתבע שילם לתובע סך של 11,000 ₪, שכלל בתוכו, בין היתר, פיצויי פיטורים, אנו דוחים את תביעת התובע לפסיקת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

דמי הודעה מוקדמת

כאמור לעיל, הנתבע פיטר את התובע ביום 20.7.11, ומשלא הוצג בבית הדין אישור , לכל הפחות מיום 21.6.11, בדבר הכוונה לסיים את העסקתו של התובע ביום 20.7.11, אלא אישור בדיעבד, זכאי היה התובע לחלף הודעה מוקדמת עד ליום 19.8.11.

הנתבע לא הוכיח, כי ניתנה לתובע הודעה מוקדמת בפועל, והכחיש, כי התובע עבד עד ליום 24.8.11.

על כן אנו קובעים, כי התובע זכאי היה לדמי הודעה מוקדמת בסך של 3,531 ₪.

דמי הבראה

כאמור התובע עבד בממוצע 147 שעות, על כן חלקיות משרתו לצרכי חישוב דמי ההבראה עומד על 79%.

בכל תקופת העסקתו צבר התובע 15.25 ימי הבראה, בסכום השווה ל-4,232 ₪ (5 ימים* 340 ₪ בגין השנה הראשונה, 6 ימים * 351 ₪ בגין השנה השנייה, 4.25 ימים * 365 ₪ בגין השנה האחרונה).

התובע טען, כי הוא זכאי לקבל מהנתבע סך של 5,075 ₪ בגין דמי הבראה, ואילו הנתבע טען, כי התובע זכאי היה לסך של 1,565 ₪ בגין דמי ההבראה לשנתיים האחרונות, וזאת בהתאם לחלקיות משרתו. הנתבע טען, כי דמי ההבראה שולמו לתובע במסגרת תשלום הסך של 11,000 ₪, היינו, הנתבע לא הכחיש, כי לא שילם לתובע במהלך תקופת העסקתו את דמי ההבראה, כפי שאף עולה מתלושי השכר.

סעיף 7 לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש (להלן: "צו ההרחבה"), קובע, כי "העובד יהיה זכאי לדמי הבראה אף לאחר סיומם של יחסי עובד מעביד, וזאת לגבי תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו... ". [ההדגשה אינה במקור – א.ק.].
על כן, אנו קובעים, כי לאחר סיום העסקתו, זכאי היה התובע לקבל את הסך של 3,394 ₪ בגין דמי ההבראה (79%*6*365)+(79%*6*351) רק בגין השנתיים האחרונות לעבודתו.

פדיון ימי החופשה

בהתאם לתלושי השכר, ואף בהתאם לטענת הנתבע, התובע צבר וזכאי לפדיון 31 ימי חופשה.

לטענת התובע, בגין פדיון ימי חופשה מגיע לו הסך של 6,336 ₪, ואילו לטענת הנתבע, התובע זכאי לסך שך 2,294 ₪, וזאת בהתאם לשווי יום עבודה בסך של 74 ₪. עוד טען הנתבע, כי תשלום הסך של 11,000 ₪ ששולם לתובע, כולל בתוכו, בין היתר, תשלום בגין פדיון ימי החופשה.

מרישומי התובע, ניתן לראות, כי התובע שהה בפועל בימי חופשה במהלך תקופת העסקתו. לא ברור האם מדובר בחופשה ביום המנוחה השבועית או ביום חופש אמיתי שנוצל. מכל מקום הנטל, כי התובע ניצל בפועל את ימי החופשה הוא על המעסיק, שבענייננו טען, כי התובע במועד סיום העסקתו, היה זכאי לפדיון 31 ימי חופשה, אשר שולם לו במסגרת תשלום הסך של 11,000 ₪.

מכאן עולה, כי התובע היה זכאי לקבלת תשלום בגין פדיון 31 ימי החופשה.

כאמור, חלקיות משרתו של התובע ב-12 החודשים האחרונים עמדה בממוצע על 79%, על כן ערך יום עבודתו הינו בסך של 161 ₪ (79%*8.5*24).

על כן אנו קובעים, כי התובע זכאי לפדיון ימי חופשה בסך של 4,996 ₪.

שעות נוספות

לטענת התובע, הוא זכאי לקבל מהנתבע את הסך של 3,372 ₪ בגין עבודה בשעות נוספות בשנת 2009, ואת הסך של 6,504 ₪ בגין עבודה בשעות נוספות בשנים 2010-2011.

הנתבע טען בכתבי ההגנה מטעמו, כי התובע לא עבד שעות נוספות. אולם במסגרת עדותו בבית הדין העיד, כי התובע זכאי לכל היותר לסך של 600 ₪ בגין עבודה בשעות נוספות בשנת 2009 ולסך של 75 ₪ בגין עבודה בשעות נוספות בשנת 2010, וזאת בהסתמך על רישומי השעות שערך (ר' מסמך נ/2).

סעיף 26ב(א) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר") קובע כך:

"בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו".

כאמור לעיל, רישומי הנתבע לא עולים בקנה אחד עם רישומי התובע, עם תלושי השכר ועם הצהרותיו של הנתבע עצמו בפני רשמת ההוצאה לפועל, ולאור זאת איננו מקבלים את רישומי הנתבע כרישומים נכונים ומהימנים, והנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח, כי התובע לא עבד בפועל בשעות העבודה השנויות במחלוקת.

עם זאת, גם התובע לא פירט בכתב התביעה המתוקן את כמות שעות העבודה הנוספות אשר עבד ושהינן במחלוקת, אלא ציין רק את הסכומים הכספיים הנתבעים. מנגד, התובע העיד בבית הדין, כי הנתבע שילם לו בגין כל שעה נוספת את השכר הרגיל, קרי את הסך של 24 ₪ לשעה (ר' פרוט' הדיון מיום 10.6.14, עמ' 9, ש' 18-19).

על-פי רישומי התובע, בשנת 2010, הוא ביצע 89 שעות נוספות (45.5 בתעריף 125%, ו-43.5 שעות בתעריף של 150%), על כן זכאי לסך של 795 ₪ בלבד [24*24-89*(1.5*1.25+43.5*45.5)]. בשנת 2011, הוא ביצע 73.5 שעות נוספות (45.5 בתעריף 125%, ו-28 שעות בתעריף של 150%), על כן זכאי לסך של 609 ₪ בלבד [24*24-73.5*(1.5*1.25+28*45.5)]. התובע לא צירף כל פירוט שעות לשנת 2009. עם זאת, הנתבע הודה, כי התובע זכאי לסך של 600 ₪ בגין ביצוע עבודה בשעות נוספות בשנת 2009.

על כן, אנו קובעים, כי התובע זכאי לסך של 2,004 ₪ בגין הפרשי שעות נוספות.

זה המקום לציין, כי על-פי רישומי התובע, הוא קיבל שכר גבוה מזה המגיע לו על-פי חישוביו. הנתבע לא טען לקיזוז הסכומים ששולמו ביתר, ולא ניתן לקבוע בוודאות, כי התשלום ביתר בוצע עבור שעות נוספות דווקא. בנסיבות אלו, לא מצאנו מקום לחייב את הנתבע בתשלום פיצויי הלנת שכר.

פנסיה

לטענת התובע, הנתבע לא שילם ולא הפריש תשלומים לפנסיה, ולכן התובע זכאי לפיצוי בסך של 2,829 ₪. התובע לא פירט את אופן החישוב.

לטענת הנתבע, התובע היה זכאי בכל תקופת העסקתו לסך של 1,436 ₪ בגין הפרשות לפנסיה, אשר שולם לו במסגרת תשלום הסך של 11,000 ₪.

התובע החל עבודתו אצל הנתבע ביום 1.12.08, על כן היה זכאי להפרשות לפנסיה החל מיום 1.3.09, שכן לא טען, ולא הציג בבית הדין, כי היתה לו פוליסה קודמת של ביטוח פנסיוני.

בשנת 2010, שכרו של התובע, עמד על סך של 3,457 ₪, וזאת בהתאם לממוצע שעות העבודה הרגילות לאותה שנה (144 שעות) כפי שעולה מרישומי התובע, על כן התובע היה זכאי להפרשים לפנסיה (חלק מעביד) בסך של 1,037 ₪ (2.5%*12*3457). בשנת 2011 שכרו היה בסך של 3,526 ₪ (147 שעות), על כן התובע היה זכאי להפרשים לפנסיה (חלק מעביד) בסך של 704.5 ₪ (3.33%*6*3526).

באשר לשנת 2009, התובע לא הציג דו"חות נוכחות, ואף לא הפריד את הסכום הנתבע לשנים הרלוונטיות, על כן לא ניתן ללמוד איזה סכום נתבע על-ידו בגין אי הפרשות לפנסיה בשנת 2009.

לטענת הנתבע, התובע היה זכאי לסך של 379 ₪ בגין פנסיה לשנת 2009. הנתבע צירף 9 תלושי שכר לשנת 2009 (מינואר עד ספטמבר). על-פי תלושי השכר, שכרו הממוצע של התובע לתקופה החל מחודש 3/2009 ועד חודש 9/2009, הינו בסך של 3,505 ₪, על כן התובע היה זכאי להפרשים לפנסיה (חלק מעביד) בסך של 582 ₪ (1.66%*10*3505).

על כן, אנו קובעים, כי התובע זכאי לפיצוי בסך של 2,323 ₪ בגין אי הפרשות לפנסיה.

דמי מחלה

כאמור לעיל, ובהתאם למה שנקבע בפסק הדין וניט הנזכר לעיל, על הנתבע לפצות את התובע בסכום השווה ל-22 ימי מחלה. אולם משנתבע ע"י התובע הסך של 720 ₪ בלבד בגין דמי המחלה, לא ייפסק לו מעבר לכך.

על כן, אנו קובעים כי התובע זכאי לסך של 720 ₪ בגין דמי מחלה.

בנסיבות אלו, טענת הקיזוז בסך של 144 ₪ נדחית בזאת.

פיצוי לפי חוק הגנת השכר

במסגרת כתב תביעה המתוקן, ביקש התובע לחייב את הנתבע בפיצוי על החסרת פרטים ואי דיוק בתלושי השכר, בסך של 5,000 ₪.
סעיף 26א(ב) לחוק הגנת השכר, קובע כך:

"מצא בית הדין לעבודה כי המעביד לא מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר עד המועד האמור בסעיף 24(ג), בניגוד להוראות סעיף 24(א), או כי המעביד מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר שלא נכללים בו פרטי השכר ששולם לעובד, כולם או חלקם, בניגוד להוראות סעיף 24(ב), רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק (להלן – פיצויים לדוגמה), בשל כל תלוש שכר שלגביו פעל המעביד כאמור". [ההדגשה אינה במקור – א.ק.].

תלושי השכר של התובע הוצגו בבית הדין. התובע לא טען, כי לא קיבל את תלושי השכר בתקופת העסקתו, אלא טען שחסרים בהם פרטים.
התובע לא התלונן, כי תלושי השכר אינם משקפים את התשלומים המגיעים לו בכל תקופת העסקתו, ונראה, כי החסרת הפרטים בתלושים אף שירתו את האינטרסים שלו, כלפי הזוכה בתיק ההוצל"פ. בנסיבות אלו הפגמים שנפלו בתלושי השכר אינם מצדיקים פסיקת פיצוי לדוגמא. על כן, התביעה בגין רכיב זה – נדחית בזאת.

פיצוי בגין עוגמת נפש

הלכה פסוקה היא, כי במקרים הראויים, רשאי בית הדין לפסוק פיצוי גם בגין עגמת נפש (ע"ע 300084/98 עלי בלום נ' מדינת ישראל, עבודה ארצי כרך לב(1) 183. יחד עם זאת, קבע בית הדין הארצי לעבודה, כי פיצוי בגין עגמת נפש וכל נזק שאינו נזק ממון ייפסק רק במקרים קשים וחריגים (דב"ע נג/99-3 מצגר נ' מדינת ישראל, פד"ע כו' 563).

במסגרת כתב התביעה המתוקן, ביקש התובע לחייב את הנתבע בתשלום פיצויים לדוגמה ובגין עוגמת נפש, בסך של 20,000 ₪. התובע לא פירט את נסיבות האירועים שגרמו לעוגמת נפש, ונראה, כי זנח הוכחת רכיב זה, אשר לא מצא את ביטויו אף בסיכומיו.

בנסיבות אלו, התביעה לפסיקת פיצויים בגין עוגמת נפש נדחית בזאת.

סוף דבר

התובע זכאי לקבל מהנתבע את הסך של 26,195 ₪, המורכב מהרכיבים כדלקמן:

סך של 9,227 ₪ בגין פיצויי פיטורים.

סך של 3,531 ₪ בגין דמי הודעה מוקדמת.

סך של 3,394 ₪ בגין דמי הבראה.

סך של 4,996 ₪ בגין פדיון ימי חופשה.

סך של 2,004 ₪ בגין הפרשי שעות נוספות.

סך של 2,323 ₪ בגין פיצוי על אי הפרשות לפנסיה.

סך של 720 ₪ בגין דמי מחלה.

לאחר קיזוז הסך של 11,000 ₪ ששולם לתובע עם סיום העסקתו, על הנתבע לשלם לתובע תוך 30 יום מהיום את ההפרש בסך של 15,195 ₪ (להלן: "ההפרש").

ההפרש יישא ריבית והצמדה כחוק מיום 11.8.11 ועד מועד התשלום בפועל.

כמו כן, ובהתחשב בעובדה שהנתבע חויב בעבר בהוצאות משפט בסך של 2,000 ₪, בגין ביטול פסק דין שניתן בהעדר, ובעובדה שכתב התביעה תוקן שנה לאחר פתיחת ההליך, תוך גילוי פרטים חדשים, על הנתבע לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ₪ תוך 30 יום מהיום, אחרת יישא הסך הנ"ל הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.

89.הדיון התקיים בפני כדן יחיד

ניתן היום, כ"ט תמוז תשע"ד, (27 יולי 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

 

עודכן ב: 10/08/2016