בישראל, כדי להעביר או למכור נכס בטאבו, יש להמציא מספר מסמכים להשלמת הרישום, ובכללם אישור עירייה המופנה לטאבו בדבר היעדר חובות לעירייה והסכמה לרישום הבעלים החדשים בטאבו.


כאשר חייב לא משלם ארנונה, בדרך כלל העירייה פועלת במרץ לגבייה על פי פקודת המיסים או באמצעות הוצאה לפועל בתוך שבע שנים מפעולת הגבייה האחרונה.


ישנם מקרים שבהם מוכר נכס חייב כספים לרשות המקומית כמו ארנונה ומים, ועד שהוא לא משלם את חובו לעירייה הוא לא יקבל את אישור העירייה לטאבו, אך לא ננקטת נגדו כל פעולה של הוצאה לפועל.


מה קורה כאשר החוב לעירייה התיישן והעירייה לא הספיקה לגבותו?


עד היום, אם היה קיים חוב שהתיישן בחלוף יותר משבע שנים, תלוי לפי איזה חוק פועלת הרשות, אזי העירייה הייתה מנועה מלפעול ולגבותו בהוצאה לפועל ובעיקולים שונים, אולם הייתה "מחכה בפינה" לחייב, וכאשר הוא היה מבקש למכור או לבצע פעולה שמצריכה את אישור העירייה היא הייתה מסרבת להוציא אישור כזה.


בלית ברירה ולמרות ההתיישנות שהיא על פי דין, הייתה העירייה מאלצת את החייב לשלם, שאם לא כן לא יוכל למכור את הנכס, או יותר נכון להשלים את העסקה בין החייב לקונה, כאשר אם לא תושלם עסקת המכר בזמן המוכר היה בבעיה של הפרת חוזה, והוא נאלץ לשלם את החוב לעירייה שהתיישן או שהוא היה מבטל את עסקת המכר והיה צפוי לשלם פיצוי לקונה, בדרך כלל בשיעור של כ-10% מערך העסקה.


הליך גבייה של העירייה: הפסיבי שהוא אגרסיבי


הכוח שניתן לעירייה לדרוש את פירעון החובות של החייב כתנאי להשלמת רישום העסקה מכונה "הליך גבייה פסיבי". זוהי למעשה הדרך האגרסיבית של העירייה לכפות על החייב פירעון של חובות ישנים כתנאי למתן אישורים שונים.


בהלכת נסייר, פסק דין תקדימי שהוביל עד כה וצמצם את חופש פעולות הגבייה של העירייה למרות ההתיישנות, נפסק כי דיני ההתיישנות חולשים רק על "הליכי גבייה אקטיביים", כלומר הליכים לגביית חובות שרשויות יוזמות מכוח פקודת המיסים אסור להן, אולם הליכי גבייה פסיביים מותר להן.


עתה נדרש בית המשפט העליון להכריע האם יש להחיל את דיני ההתיישנות אף על ההליכים המכונים "הליכי גבייה פסיביים".


איסור הגבייה הפסיבית כשקיימת טענת התיישנות


בפסק דין תקדימי שניתן ביום 15.4.2015 בבית המשפט העליון, המכונה הלכת סלומון, נקבע כי יצומצמו דרכי הגבייה של העירייה כנגד החייבים, ונאסרה הגבייה הפסיבית כשעומדת טענת ההתיישנות.


באותו מקרה, חברת יצחק סלומון בע"מ הייתה הבעלים של נכס בחיפה, שרבץ עליו חוב ארנונה למערערת, עיריית חיפה. החוב מתייחס לתקופה שבין אוגוסט 1999 ועד דצמבר 2001, אולם רק בשנת 2010 שלחה העירייה דרישת תשלום, וכנגד זאת עתרה סלומון לבית המשפט המחוזי בבקשה לקבוע כי החוב "בטל ומבוטל".


בית המשפט המחוזי פסק כי חוב הארנונה אינו "בטל ומבוטל", אולם הוא התיישן. נוכח הלכת נסייר ניתן צו שאסר על העירייה לנקוט הליכים אקטיביים לגביית החוב מחמת התיישנות, אולם היה באפשרותה לדרוש אותו באמצעות הליכי גבייה פסיביים.


כך קרה שבשנת 2012 התחייבה החברה למכור את הנכס, אולם העירייה סירבה להמציא אישור על היעדר חובות על הנכס הנמכר או שכל החובות יסולקו במלואם.


בהלכת סלומון התעוררה השאלה האם דיני ההתיישנות חלים על סמכויותיהן אלה של הרשויות. במילים אחרות, האם בחלוף תקופת ההתיישנות הרלוונטית הרשות מנועה מלפעול בהליכי גבייה אקטיביים, ונוסף על כך האם הרשות אינה יכולה לדרוש את פירעון החובות שהתיישנו כתנאי למתן אישור או תעודה, כלומר לנקוט בהליכי גבייה פסיביים.


הוחלט ברוב דעות כי גם בכל הנוגע לחובות של רשויות מקומיות שהתיישנו, לא ניתן לגבות אותם בהליכי גבייה אקטיביים ואף לא בהליכי גבייה פסיביים.


כיום, אם העיריות השונות לא יצליחו לגבות חובות כנגד חייב, ותעמוד לחייב טענת ההתיישנות, לא תהיינה העיריות רשאיות לפעול כנגד החייב בפעולות של עיקולים, או למנוע המצאת אישורי עירייה לטאבו בגין החוב.