התובע אשר הינו בעל עסק לאספקת חומרי בניין טען כי קיבל לידיו שני שיקים ע"ס 10,000 ₪ כל אחד, מקבלן בניין, אשר ביצע עבודות בנייה אצל הנתבע. השיקים היו של הנתבע.


הנתבע טען כי הקבלן ביצע עבודות בניה בביתו והוא שילם לו בהתאם להסכם ביניהם על ביצוע העבודות בשלבים הראשונים, ואף שילם מקדמות על חשבון השלבים הבאים בעבודות, אולם הואיל והקבלן הפסיק לעבוד, הוא הורה לבנק שלא לכבד את שני השיקים נשוא התביעה.
השיקים היו משורטטים בציון "למוטב בלבד", נרשם עליהם כי "אין לבצע שינוי בשיק, למעט שינוי תאריך או סכום" וכן נרשם בהם "שלמו ל" (ולא שלמו לפקודת). הנתבע מסר לקבלן את השיקים מבלי לרשום את שמו של הקבלן כנפרע. הקבלן העביר את השיקים לתובע והלה רשם את שמו כנפרע.


בעל החנות לחומרי בניין הטיל אחריות התשלום על הנתבע ולא על הקבלן


טענת התובע לפיה הנתבע חייב לשלם לו עבור חומרי הבניין שהוא סיפק לקבלן נדחתה. העובדה שהקבלן השתמש בחומרי בניין שסופקו לו ע"י התובע לבניית ביתו של הנתבע, אין בה כדי להקים חבות מצד הנתבע, אשר לא הזמין את חומרי הבניין מהתובע, לא התקשר עם התובע בהסכם כלשהו לעניין אספקת חומרי הבניין או ביצוע עבודות הבנייה, ולא היה צד להסכם שנכרת בין הקבלן לתובע, לא כצד להסכם ולא כערב העובדה שהשיקים היו עם הכיתוב "למוטב בלבד" ו"שלמו ל.." (ולא שלמו לפקודת) מבהירות כי מושך השיק (הנתבע) התכוון להגביל את סחירות השיקים רק לצד הישיר לעסקת היסוד, דהיינו לקבלן, שקיבל ממנו את השיקים, ועל אי-הסכמתו להעברת השיקים לצד שלישי (לתובע).


סעיף 7 (א) לפקודת השטרות קובע כי "שטר שיש בו מילים האוסרות העברתו, או המורות על כוונה שהשטר לא יהיה עביר, השטר כשר בין הצדדים שבו לבין עצמם, אך אין הוא סחיר."


התובע קיבל לידיו את השיקים מהקבלן כשהוא מודע לשרטוט ולכיתוב על גבי השיקים, המצביעים על הגבלת סחירות השיקים והעברתם לצד שלישי, ואשר מלמדים שהשיקים אינם סחירים, ובחר להתעלם מכך, עצם עיניים ולא נקט בכל אמצעי לוודא מהי עמדת הנתבע ביחס לסחירות השיקים לידיו.


התובע: הנתבע ויתר על הגבלת הסחירות


התובע טען כי הנתבע לא רשם את שמו של הקבלן כנפרע ולכן ויתר על הגבלת הסחירות. ביהמ"ש דחה את הטענה וקבע כי התובע ידע שהקבלן אינו מושך השיק, אלא קיבל אותם מהנתבע ובחר להשלים את פרט מהותי שהיה חסר בשיקים והוא שם הנפרע, מבלי לבדוק עם הנתבע האם הוא מסכים לכך והאם העדר רישום שמו של הקבלן כנפרע הינו מעשה מכוון, המבטל את ההגבלה על סחירות השיקים.


הימנעות התובע מלבדוק נתונים אלה עם התובע, מהווה עצימת עיניים ולכן אין לאפשר לו להיתלות על טענה זו.


ביהמ"ש הוסיף וקבע כי יש ללמוד משרטוט השיק ומהמילים האוסרות על סחירותו על כוונתו המפורשת של מושך השיק לאסור את העברתו לצד שלישי.


מי שמעוניין לקבל שיק עם מילים המגבילות את סחירותו מחד, ומאידך היעדר שם הנפרע, עליו לבדוק עם מושך השיק האם התכוון לוותר על הגבלת סחירות השיק. ורק בהינתן הסכמה מפורשת של מושך השיק, ייחשב השיק לסחיר.


בית המשפט: השיקים היו משורטטים עם כיתוב למוטב בלבד ולא היו מיועדים לתובע


עוד קבע ביהמ"ש כי הוראות סעיף 19 (א) לפקודת השטרות הקובעות כי "היה השטר חסר פרט מהותי, האדם המחזיק בו יש לו רשות לכאורה להשלים את החסר ככל הנראה לו", מדברות על הרשאה לכאורה. כלומר, לא כל אדם המחזיק בשיק רשאי להשלים את הפרטים החסרים בו, אלא רק מי שרשאי להחזיק בשיק.


במקרה שלפנינו, העובדה שמדובר בשיקים משורטטים עם כיתוב "למוטב בלבד" מלמדת על אי-הסכמתו של מושך השיק להעבירו לאדם אחר, ולכן לא היה הקבלן רשאי לבצע השלמות בשיק ולרשום את שמו כנפרע.


ביהמ"ש הוסיף וקבע כי גם אם היה מאמץ את טענת התובע לפיה אי-רישום שם הנפרע ביטלה את הגבלת הסחירות וכי מדובר בשיקים סחירים, עדיין דינה של התביעה להידחות, משום שהתובע אינו אוחז כשורה ולנתבע עמדה טענת כישלון תמורה מלא.


סעיף 28 לפקודת השטרות קובע כי "אוחז כשורה הוא אוחז שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו ובתנאים האלה:..." הואיל ובשיקים היה חסר שם הנפרע, השיקים לא היו שלמים ותקינים, במיוחד לנוכח העובדה שהם היו משורטטים ועם כיתוב "למוטב בלבד", לא ניתן לראות בתובע אוחז כשורה, אלא רק אוחז בעד ערך.


משמעות הדבר היא שהנתבע רשאי להעלות טענות בנוגע לאי-קיום העסקה בגינה נמסרו השיקים. הנתבע טען בתצהירו שהקבלן לא סיים לבצע את השלבים עבורם נמסרו השיקים, ואילו התובע לא טרח להביא תצהיר מטעם הקבלן בעניין זה, לפיכך נקבע כי יש לקבל את טענות הנתבע.


סיכומו של דבר התביעה נדחתה והתובע חויב לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.