בחודש האחרון נחשפנו לשני מעשי רצח מזוויעים של הורים את ילדיהם. הרציחות הללו מתווספים לעוד כששה מקרי רצח של ילדים בידי הוריהם במהלך השנים, שלושה מהם במהלך סכסוך גירושין חריף. הרציחות הללו מזעזעות את אמות הסיפים שלנו כחברה, כבני אדם. כמדומני, לא אטעה אם אכתוב שרובנו לא יודעים איך "לאכול" את הידיעות הבלתי נסבלות הללו, המרעידות כל נים בנפשנו, אף לא רשויות הרווחה ובתי המשפט.
רצח הוא רצח, וככזה הוא בלתי נתפס, קל וחומר כאשר ילדים נרצחים בידי הוריהם. האם הרציחות הללו, צריכות לאותת לנו כחברה? ואם כן – על מה לאותת? יש מה לעשות? איך מתמודדים? ואולי בכלל לא מדובר ברעה חולה שהחברה צריכה להתמודד איתה, אלא אנשים שהשיגעון השתלט עליהם?
האם גם הרשויות אחראיות?
הרשת מוצפת תגובות בעקבות מעשי הרצח של הילדים בידי הוריהם. נתקלתי בתגובות שמפנות אצבע מאשימה כלפי נשים בהליכי גירושין, שמגישות תלונות שווא נגד בעליהם במשטרה ורשויות הרווחה, וגורמות בכך למערכת לקרוס מרוב עומס, וכפועל יוצא, אין למערכת משאבים להתמודד עם תלונות אמת, ולאתר את הרוצח הבא; תגובות שמפנות אצבע מאשימה כלפי רשויות הרווחה והעובדים הסוציאליים, שלעיתים מצדדים באישה באופן עיוור ומקשים עד מאוד על האב; על כך שבידי העובדים הסוציאליים יותר מדי כח, והם נוטים, בדרך כלל, לרעת הגברים; תגובות שמפנות אצבע מאשימה כלפי המשטרה, שמעדיפה במקרים רבים את גרסת האישה, מבלי לבדוק את הגרסאות לעומק, ומיד פותחת בהליכים נגד הבעל ובמעצרי שווא; וכן, תגובות שלא מפנות אצבע מאשימה כלפי אף גורם, זולת בהורה הרוצח, הוא לבדו.
מהו בעצם תפקידם של רשויות הרווחה בהליך הגירושין?
כדי להבין מה תפקיד רשויות הרווחה והעובדים הסוציאליים בסכסוכי גירושין, אקדים ואסביר, כי אם בני זוג לא היו ברי מזל ליישב את סכסוך הגירושין ביניהם בהליך גישור, ונזקקו, כמו רבים וטובים אחרים, להתערבות שיפוטית, הרי שבמחלוקות בעניני משמורת, הסדרי ראיה ו/או אלימות במשפחה, ימונה לכל משפחה על ידי הערכאה השיפוטית פקיד סעד לסדרי דין. פקיד הסעד הנו עובד סוציאלי מטעם מחלקת הרווחה ברשות המקומית, אשר תפקידו להגיש לערכאה השיפוטית המלצות באמצעות תסקיר (הערכה מקצועית), שבוחן בין היתר, את הרקע של המשפחה, את הרקע לסכסוך הגירושין, את מצבם של המשפחה והילדים, טובת הילדים וההמלצות לטיפול.
לפיכך, ברור מאליו, כי לפקיד הסעד כח השפעה רב, ולעיתים מכריע, על חיי המשפחה ועתידה.
תופעה בהתהוות?
מחד, אין לנו באמת מידע סטטיסטי, ברור או חד משמעי בדבר "אשם תורם" כזה או אחר, זולת בהורה הרוצח עצמו. מאידך, לכל תוצאה יש סיבה. האם עלינו כחברה לבחון את הסיבה? לבחון כל מקרה לגופו? מה הביא את אותו הורה לרצוח את ילדיו האהובים והיקרים מכל? הייתכן שיש משהו "מעבר" לשיגעון חולף? הייתכן שכמות מקרי הרצח של ילדים בידי הוריהם בסכסוכי גירושין חריפים, מעידים על תופעה איומה שהולכת ומתהווה?
סבורה אני, כי יש לבחון סיבה ותוצאה לכל דבר, גם כאן.
כל רשות בתחומה חייבת לבחון כל מקרה רצח שכזה לגופו: לבדוק הן את הרקע של ההורה הרוצח, הן את הרקע של המשפחה בכללותה, הן את מלוא התיק בבית המשפט, במידה וקיים, הן את התלונות שהוגשו, אם הוגשו, הן את תסקירי העובדים הסוציאליים, אם הוגשו, לתחקר את העובדים הסוציאליים שטיפלו ו/או מטפלים במשפחה, לתחקר את עורכי הדין המייצגים ובסופו של יום, להגיע לחקר האמת, לסיבה.
אולי בסופו של דבר, יוכח כי הסיבה האחת והיחידה היא הטירוף של ההורה הרוצח ותו לא. אך כדי להגיע להוכחה זו, יש לשלול כל כשל, ישיר או עקיף, מצד כל הנוגעים בדבר.
אני מוכרחה לציין גם את חששי הכבד, שמא האמירות המפנות אצבע מאשימה כלפי בן הזוג או כלפי הרשויות בגין לחץ כבד מצדם על ההורה הרוצח, יגרמו להורים מטורפים שאיבדו עניין בחיים בעקבות הליך גירושין, ליטול את חייהם וחיי ילדיהם במו ידם, כחלק ממזימה להשית אשם במערכת או להתנקם בבן הזוג.
כמו כן, ברור כי הורה שפוי, נורמלי ובריא בנפשו כלל לא ישקול לרצוח את ילדיו כמעשה נקמה, גם אם הוא נתון ללחצים כבדים ביותר בהליך הגירושין מצד בן הזוג או הרשויות.
מה בכל זאת ניתן לעשות על מנת למנוע מקרים נוספים?
בראש ובראשונה, להוקיע בכל תוקף ובכל דרך אפשרית מעשי רצח נתעבים של הורים את ילדיהם, מבלי לנסות לתלות אשם כזה או אחר באף גורם או בבעיות נפשיות כאלה או אחרות של הרוצחים.
שנית, לא להמשיך הלאה כאילו קרו מקרים בודדים וחריגים בנוף החברתי שלנו, ולהציף תופעה איומה שכנראה מתהווה.
שלישית, לקרוא לרשויות לבדוק את עצמן בכל מקרה ומקרה.
רביעית, לקרוא להקמת מערך לימודי של סדנאות או השתלמויות לעובדים סוציאליים לריענון כללי עבודה בכלל, ולזיהוי מסוכנות מצד הורים בפרט. כמובן, גם להשכלה פורמלית ובלתי פורמלית בתחום עיסוקם. בדיוק כמו שעורכי דין משתלמים בתחומי עיסוקם על מנת לגדול ולצמוח ולרענן ידיעות. מי שמתעסק בדיני נפשות ראוי וצריך להשתלם ולהעמיק ידיעותיו המקצועיות, באורח קבוע. כבר מזמן היה צריך, לטעמי, להקים מערך לימודי שכזה, ללא כל קשר לרציחות הנתעבות.
חמישית, לקרוא לרשויות החוק להקים מערך כלל ארצי מחוץ לכותלי מחלקות הרווחה ברשויות המקומיות, למתן מענה לפניות לקהל היעד המטופל על ידי מחלקות הרווחה. כך שכל הורה שסובר שנגרם לו עוול על ידי העובד הסוציאלי המטפל, יהיה לו מקום ניטרלי לפרוק בו את כאבו ושיבדוק את טענותיו, ממש כמו שיש ערכאת ערעור או ועדת חריגים. בית המשפט הוא לא המקום הנכון לזה. יש מקרים בהם יש ממש בטענות כלפי עובדים סוציאליים, אשר ראויות בירור.
ומכל מקום, לגרום למטופל להרגיש כי המערכת לא מוקיעה אותו, לא מנדה אותו ויש לו מקום נוסף וניטרלי להביא בפניו את טענותיו. כך גם באופן אוטומטי עובדים סוציאליים יבדקו את עצמם ביתר שאת.
אני ערה לכל הטענות בדבר חוסר תקציב וכח אדם, טענות שעל רשויות החוק להתמודד איתן בכל מחיר למען טובת הציבור.
שישית, במקרה של סכסוכי גירושין, לקרוא לנשים לאפשר לבעלים נורמטיביים להיות אבות, באמת ובתמים, כמו שהיו טרם סכסוך הגירושין, ולא למנוע מהאב את הילדים ולא למנוע מהילדים את האב.
שביעית, לקרוא לקידום סטטוטורי של המלצות ועדת שניט, שדנה במשמורת ואחריות הורית במקרים של פירוד או גירושין, וממליצה על כללים ברורים יותר לחלוקה ושיתוף באחריות הורית, באופן שיופחתו המחלוקות בין ההורים הנסובות סביב הילדים.
לבסוף ייאמר, כי אין במאמר זה להפנות אצבע מאשימה כלפי אף גורם, זולת הרוצחים עצמם. המטרה הינה להצביע על הברור מאליו - שאף מערכת איננה חפה מטעויות כלשהן, והצורך לבדיקה מעמיקה עולה כל אימת שעסקינן בדיני נפשות. ואולי אולי אם נהיה רגישים יותר כחברה, נוכל למנוע את הרצח הבא.
הכותבת הנה בעלת משרד עו"ד העוסק בדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום "דיני משפח וגירושין" באתר Lawguide
.jpg)
.jpg)
