סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק"), מתיר לרשויות המקומיות להגיש בקשה למתן צו הריסה כנגד מבנים אשר הוקמו ללא היתר בניה. תכליתו של צו הריסה לפי סעיף 212 היא שמירת הסדר הציבורי ומניעת מטרד, מכשול או תקלה מן הציבור בשל קיומו של מבנה לא חוקי (ראה: ב 88-1/09 עיריית ת"א נ' חלאף מוחמד ואח').

 

 

על מנת לנקוט בהליך של צו הריסה ללא הרשעה, על מבקש הצו לעמוד בתנאי הסעיף הקובעים כדלקמן:

 

"נעברה עבירה בבנין לפי פרק זה, ואילו הורשע עליה אדם היה בית המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205, רשאי הוא לצוות כן אף ללא הרשעה, ובלבד שחלה אחת הנסיבות האלה:

 

(1) אין למצוא את האדם שביצע את העבירה;

(2) אי-אפשר או בלתי מעשי הוא למסור לו הזמנה לדין;

(3) מי שהיה בעל הבנין בשעת ביצוע העבירה וביצע אותה איננו בעל הבנין עוד;

(4) אין להוכיח מי ביצע את העבירה;

(5) מי שביצע את העבירה מת או איננו בר-עונשין מסיבות שאין בהן כדי לעשות את פעולתו חוקית."

 

 

צו הריסה לפי סעיף 205 לחוק הינו סעד הנגרר אחר הרשעת אדם בביצוע עבירה של בניה בניגוד לחוק או היתר. לעומת זאת, צו הריסה לפי סעיף 212, מקנה אפשרות לרשות המקומית להפנות את חציה ישירות כלפי המבנה, ללא צורך בהרשעת בעלי הזיקה אליו. היתרון המרכזי בשימוש בסעיף הנ"ל הינו שניתן לבקש את צו ההריסה, על אף העובדה שעבירת הבנייה התיישנה.

 

 

בתי המשפט מבדילים בין השיקולים להורות על הריסה לפי סעיף 205 לחוק, בעקבות הרשעה באחריות לביצועה עבירה, לבין הסמכות לפי סעיף 212 לחוק להורות על הריסת מבנה שהוקם ללא היתר, וזאת ללא קשר להרשעה בדין. נפסק, כי בצו לפי סעיף 205 לחוק, המופנה כנגד העבריין שהורשע, המטרה היא להחזרת המצב לקדמותו, הגשמת דיני התכנון והבניה ועל מנת שהחוטא לא יצא נשכר.

 

באשר לסעיף 212 לחוק, נפסק כי תכליתו היא שמירת הסדר הציבורי ומניעת מטרד לציבור בשל עצם קיומו של מבנה לא חוקי. בגדר השיקולים למתן הצו, על הרשות המקומית להוכיח כי בנסיבות העניין ישנה הצדקה ליתן צו כזה מטעמים של 'עניין ציבורי חשוב" (ע"פ 3490/97 יצחק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר סבא, פ"ד נב(1), 136, 141-142; רע"פ 124/01 ניקר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 151 ורע"פ 10730/03 אילן יצחק נ' מדינת ישראל, לעיל).

 

 

על מנת שהרשויות יוכלו להשיג צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק, עליהן להוכיח שלושה תנאים מצטברים: הראשון, "נעברה עבירה בבנין", דהיינו בוצעה בניה בניגוד לחוק או היתר. התנאי השני, תחולה של אחת מחמשת החלופות הקבועות בסעיף 212 לחוק המצוינות לעיל. התנאי השלישי, על הרשויות להצביע על אינטרס ציבורי חשוב, המצדיק את מתן צו ההריסה.

 

 

השיקולים באשר לאינטרס ציבורי חשוב משתנים ממקרה למקרה. על בית המשפט לשים על כפות המאזניים את האינטרסים הציבוריים אל מול האינטרסים האישיים, התומכים באי מתן הצו.

 

במסגרת אותם שיקולים על בית-המשפט לשאול את עצמו האם המבנה לכשעצמו מהווה מטרד, הפרעה או מכשול לציבור; האם מדובר במבנה מסוכן או מט ליפול; האם מדובר במבנה המהווה הפרעה למעבר של כביש או הולכי רגל; האם הבניה מנוגדת לתכנית בניין ערים וכיוצ"ב. מעבר לכך, קיימים שיקולים נוספים באשר להיקף הבניה ושימושה, האם הבניה בוצעה בשטח פרטי או ציבורי, מועד הבניה והאם השארת המבנה על כנו יהווה התרסה כנגד החוק ושמירת הסדר הציבורי.

 

 

נטל ההוכחה להתקיימותם של שיקולים התומכים במתן הצו מוטלים על הרשות. המדובר בנטל הוכחה הדומה לזה של הליך פלילי. עם זאת, רצוי כי המשיב בבקשה לא "ישקוט על שמריו" ויעלה בפני בית המשפט את כל אותם שיקולים התומכים באי מתן הצו.


 


עודכן ב: 21/08/2013