מבחן השקידה הסבירה - נפגע בתאונת דרכים ואיתור נהג פוגע כתנאי לפיצוי מקרנית

בפסיקה נעשה שימוש במבחן "השקידה הסבירה" לצורך קביעת זכאות נפגע בתאונת דרכים לפיצוי מאת קרנית במקרים בהם זהות הנהג הפוגע אינה ידועה. קביעת מבחן מסוג זה עולה בקנה אחד עם תפיסת היסוד של הדין בנושא תאונות דרכים, הקובעת כי בצד האחריות המוחלטת, יעמוד גם הכיסוי הביטוחי על פי הפקודה.

על אף שהביטוח הסטטוטורי מטעם קרנית נועד בראש ובראשונה להבטיח כי אדם שנפגע בתאונת דרכים לא וייתר ללא פיצוי, הרי שמדובר באמצעי המהווה ברירת מחדל, אשר חל רק במקרים של "אין ברירה" המתוארים בסעיף 12 לחוק הפיצויים. קרנית לא באה לייתר את חובת הביטוח ואת גביית דמי הביטוח מחברות הביטוח המסחריות כשהדבר אפשרי, אלא תפקידה הוא שיורי לתפקידה של חברת הביטוח.

לאור זאת, נפגע שאינו פועל באורח סביר על מנת שניתן יהיה לפנות לחברת הביטוח שאחראית לפיצוי, ומבקש להסתמך על רשת הביטחון של קרנית, מסכל את מדרג הביטוח שנקבע בחוק, ולמעשה מעביר את משא הפיצויים מכתפיהם של "האחראים הראשוניים" אל כתפי ברירת המחדל הממומנת מכספי הציבור.

לאור זאת, יש הצדקה לדרישה שאדם הנפגע בתאונת דרכים, ישקוד באורח סביר למימוש האפשרות לקבל את דמי הביטוח מחברת הביטוח.

משמעות "השקידה הסבירה" בהקשר זה היא כי על בית המשפט לבחון את התנהגות הנפגע ואת הסבריו לגבי סיבת אי-ידיעתו את פרטי הנהג הפוגע במשקפיים מציאותיות ותוך מתן משקל ראוי למצוקה הסובייקטיבית בה היה נתון עקב התאונה שבגינה הוא לא הצליח לברר את פרטיו של הנהג הפוגע.

אחד מהמקרים הטיפוסיים שבהם הנפגע אינו יודע את פרטיו של הנהג הפוגע ושל מבטחו עשוי להיות מצב שבו הנפגע יכול היה מבחינה פיזית ליטול את פרטיו של הפוגע, אך לא עשה כן מסיבה סובייקטיבית שניתן לראותה כסבירה בנסיבות המיוחדות של אירוע תאונת הדרכים. כך למשל, מצב שבו הנפגע היה שרוי עקב התאונה בהלם, חרדה או דאגה רבה לשלומו שלו או של אחרים.

כך גם מצב שבו תגובתו התוקפנית או הסרבנית של הנהג הפוגע מנעה מהנפגע "ללחוץ" לקבלת הפרטים. במקרים מסוג זה, אם משתכנע בית המשפט בתום ליבו של הנפגע, ובניסיונותיו הכנים לגלות את זהותו של הנהג הפוגע או של חברת הביטוח, בשלב מאוחר יותר, יכיר בדרך כלל בית המשפט בחברותה של קרנית.