הפעלת תקנה 15 לנפגעי עבודה

לאחר שעבר את שלב ההכרה בפגיעה כפגיעה בעבודה, לנפגע ישנה זכות להגיש תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה כאשר במסגרתה יוזמן הוא להופיע בפני וועדה רפואית מטעם המוסד לביטוח הלאומי, ע"מ שזו תקבע את דרגת נכונות כתוצאה מהפגיעה.

קביעת סוג הנכות הרפואית (הזמנית ו/או הצמיתה) ושיעורה תיעשה על פי התוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, אשר מכילה רשימה ארוכה של סוגי פגיעות וליקויים ולצידם שיעור הנכות.

עיקר הדיון בפני הוועדה הרפואית מתמקד בשאלת סוג הליקוי שיעור הנכות הרפואית שהותירה הפגיעה אצל הנפגע. ברם, במקרים רבים, לפגיעה ישנן השלכות נוספות הנוגעות לכושרו של הנפגע לעבוד ולהשתכר כפי שעשה לפני הפגיעה, כאשר ייתכנו מצבים בהם הפגיעה הביאה לירידה בשכרו של הנפגע.

עם מקרים מסוג אלה באה להתמודד תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות מעבודה), תשט"ז-1956.

תקנה 15 לעיל, מאפשרת לוועדה רפואית של המוסד לביטוח הלאומי לקבוע דרגת נכות צמיתה גבוהה עד מחצית מזו שנקבעה לנפגע, בשים לב למקצועו וגילו של הנפגע, ובלבד שדרגת הנכות היציבה כתוצאה משינוי זה אינו יעלה על 19% אם דרגת הנכות הצמיתה שנקבעה פחותה מ - 20%.

חשיבותה של תקנה 15 נעוצה בכך שהיא מחייבת את הוועדה הרפואית להתחשב בנתונים האישיים של הנפגע הספציפי ובמידת השפעותיה של דרגת הנכות הרפואית שנפסקה לו על עבודתו וכושר השתכרותו לאחר הפגיעה.

לצורך ההחלטה באם להפעיל בעניינו של הנפגע את תקנה 15 לעיל ובאיזה שיעור, נוהגת הוועדה הרפואית להתייעץ עם וועדת "הרשות".

וועדת הרשות תפקידה לקבוע אם הנפגע עונה למבחנים הקבועים בתקנה 15 והאם מתקיימים בעניינו אחד מאלה: אי יכולת לחזור לעבודתו או ירידה ניכרת בהכנסתו ולא לזמן מוגבל.