חבות ואחריות העירייה בגין מפגעים במדרכות

סעיף 235 לפקודת העיריות קובע, בין היתר, כי:

"בענין רחובות תעשה העיריה פעולות אלה:...

(2)      תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט;

(3)      תמנע ותסיר מכשולים והסגת גבול ברחוב".

להוסיף על כך,נחקקו אף סעיפים 242 (1), 249 (11), (29), לפקודת העיריות.

מעבר לכך נקבע בפסקי דין רבים, גם בהסתמך על סעיפי החוק הנ"ל, כי על הרשות המקומית מוטלת חובה זהירות המחייבת אותה לדאוג לכך שלא יהיו מפגעים, כדוגמת בורות ומכשולים ברחובותיה.

ברוב פסקי הדין נקבע כי היה על הרשות המקומית לצפות כי הבור או המפגע מהווה מכשול ויכול לגרום לתאונות, ומשום כך מוטלת עליה חובת זהירות כלפי העוברים בדרך, ועל כן, המחדל שבאי תיקון המפגע מבעוד מועד מצמיח את עילת הרשלנות.

יחד עם זאת, קיימים גם פסקי הדין בהם נקבע כי רשות מקומית אינה אחראית במקרים של פגיעה כתוצאה ממפגע במדרכה, גם מהסיבה כי הנפגע עצמו תרם בחוסר זהירותו לנפילתו. אולם בתי המשפט אינם ממהרים לקבל את טענת האשם התורם של הנפגע, ועושים זאת רק במקרים נדירים.

בענין ע"א 2004/92 עירית קרית אונו נ. מנחם שחם, תק-על 95 (1), 1011 ולפסקי הדין שנזכרו שם, המהווים נדבכים מרכזיים בקביעת אחריות רשות מקומית, נקבע כך:

"בא כוח העיריה מעלה טענת אשם תורם מצד המשיב, שהיה לו להתבונן בדרך שהוא הולך בה, מה גם שהיתה חשיכה במקום. בית משפט קמא דחה טענה זו, באומרו:

"אין לצפות כי עוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להמנע ממהמורות ומכשולים ברחובה של עיר. אין זו דרכם של בני אדם, ואף הנתבעת אינה רשאית לצפות כי כך ינהגו תושביה".

בכך כיוון בית משפט קמא למאמר שנאמר בהקשר דומה, "אין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים" (בבא קמא כט:, חו"מ תי"ב). גם לי נראה שאין לקבל את טענת העיריה. הלא בכל פעם שאדם נתקל במכשול שבדרך - אילו התבונן לא היה נכשל. אבל אחריותו של מי שנתן את המכשול בדרך היא דווקא כלפי מי שלא התבונן. כך נקבעה לא אחת אחריות של רשויות מקומיות על מכשולים שבדרך...".