מבנה המערכת המשפטית בארצות הברית ובניו יורק
המבנה הפדראלי בארה"ב
על מנת להבין את מערכת המשפט האמריקנית יש להבין את המבנה הפדראלי, ולו בראשי פרקים.
בניגוד למקובל לחשוב, המדינות השונות (the States) אינן יציר המדינה הפדראלית (The United States of America), אלא ההיפך הוא הנכון. בתחילה היו מספר מדינות נפרדות. בהמשך הן החליטו להתאחד ולהקים לעצמן שלטון מרכזי. זהו השלטון הפדראלי. סמכויותיו של השלטון הפדראלי מוגבלות לאלה, שהמדינות הסכימו להפקיד בידיו ולהפקיע מידי עצמן. כך למשל, עד כמה שהדבר נשמע לנו מוזר, אין לשלטון המרכזי בארה"ב סמכויות שיטור. זאת משום שהמדינות לא הסכימו להפקיע מידי עצמן את סמכויות השיטור. מסיבה זו יש משטרות עירוניות (NYPD היא המפורסמת בהן) ומשטרות מדינתיות (States Police), אך אין "משטרת ארה"ב".
יחד עם זאת, ישנן סמכויות מקבילות. כך למשל הסמכות הפיסקאלית (מיסוי) היא סמכות מקבילה, היינו ישנו מס מדינתי וישנו מס פדראלי, והדבר נכון לתחומים שונים (כך למשל ישנו מס עזבון פדראלי ומס עזבון מדינתי). המס המדינתי הולך לקופת המדינה, ואילו המס הפדראלי הולך לקופת הפדרציה – ארצות הברית.
היחסים בין החוקים השונים מבוסס בראש ובראשונה על סעיף VI לחוקה האמריקנית הקובע:
This Constitution, and the Laws of the United States which shall be made in Pursuance thereof; and all Treaties made, or which shall be made, under the Authority of the United States, shall be the supreme Law of the Land; and the Judges in every State shall be bound thereby, any Thing in the Constitution or Laws of any State to the Contrary notwithstanding.
זוהי פסקת העליונות – Supremacy Clause – הקובעת את עליונות החוקה והחוקים המחוקקים מכוחה על כל דבר חוק אחר. על סוגיית היחסים בין החוק הפדראלי לחוק המדינתי נדון באחת הרשימות הקרובות. כאמור, בשלב זה אנו מבקשים להבין את מבנה המערכת המשפטית האמריקנית המחולקת כולה למערכת מדינתית ולמערכת פדראלית.
סמכות השיפוט של שתי המערכות
מבחינת סמכות שיפוט עניינית, לבתי המשפט הפדראליים סמכות לדון רק באותם נושאים, שהחוקה מעניקה בהם סמכות לממשל הפדראלי, ואינם בתחום סמכויות המדינות. בתי המשפט הפדראליים עשויים לדון גם לפי הדין המדינתי של המדינה בה הם מצויים. כמו כן דנים בתי המשפט הפדראליים בעבירות על פי חוקים פדראליים.
בתי המשפט הפדראליים יכולים לדון גם בטענה, שחוק מדינתי סותר את החוקה האמריקנית.
בתי המשפט המדינתיים יכולים לדון באותם תיקים הנוגעים לחוקים המדינתיים. מטבע הדברים, לאור העובדה, שסמכויות המדינות חולשות על רוב תחומי החיים, שם נשמעים רוב התיקים ברוב הנושאים.
הערכאות השיפוטיות במערכת השיפוט הפדראלית
ברמה הפדראלית ישנן שלוש ערכאות משפטיות:
1. הערכאה הדיונית, היינו הערכאה השומעת עדויות ואת כלל המשפט בפעם הראשונה – Federal District Courts. בתי משפט אלה (94 במספר) הוקמו על ידי הקונגרס מכוח סמכותו ומפוזרים על פני כל ארצות הברית. הם ערכאה זו עוסקת בתיקים פליליים ואזרחיים כאחד.
החלוקה הטריטוריאלית של בתי המשפט המחוזיים נעשתה על פי גבולות המדינות השונות וגודל האוכלוסיה גם יחד. כך למשל ישנו Federal District Court אחד ויחיד החולש על כל מדינת איידהו, שהיא מדינה בעלת אוכלוסיה קטנה יחסית. לעומת זאת במדינות כמו ניו יורק וקליפורניה יש מספר Federal District Courts.
בתוך כל ערכאה שכזו ישנה ערכאה מיוחדת של U.S. Bankruptcy Court. ענף זה עוסק רק בדיני פשיטת רגל.
2. הערכאה הבאה היא ה-Federal Court of Appeals. בתי המשפט הפדראליים לערעורים מצויים בשנים עשר מקומות בלבד, וארצות הברית כולה מחולקת מבחינה גיאוגרפית המתאימה לאותם אחד עשר בתי משפט. על עורך הדין הישראלי לחשוב על חלוקה זו כמו על חלוקת הסמכות המקומית של בתי המשפט המחוזיים בישראל.
כל שטח גיאוגרפי כזה מכונה Circuit, כך שכל בית משפט פדראלי לערעורים מכונה 1st Circuit, 2nd Circuit וכן הלאה עד ה-11th Circuit. המחוז ה-12 הוא –DC.
בתי המשפט הפדראליים בניו יורק לדוגמא שייכים ל-2nd Circuit.
מבחינה משפטית חשוב להדגיש, שהתקדימים המחייבים הם רק אלה של ה-Circuit, שבו נמצא בית הדין הפדראלי, בו מתנהל הדיון. כך למשל מבחינה אתית, עורך דין המביא בפני הערכאה הדיונית – District Court – תקדים של Circuit אחר חייב לציין זאת, שאם לא כן הוא מטעה את בית המשפט ובכך עובר עבירה אתית.
[יש להוסיף ולציין, שישנן גם ערכאות ערעור הפועלות על פי סמכות עניינית, כגון בית המשפט לערעורים בנושאי סחר בינלאומי הדן בערעורים על פסקי דין של ה-U.S. Court of International Trade, ובתי משפט בעלי סמכות לדון בערעורים על החלטות של ה-U.S. Patent and Trademark Office. כך ישנן עוד מספר ערכאות].
3. מעל לערכאה זו מצוי ה-Supreme Court of the United States. זהו בית משפט הכולל בתוכו פרדוקס: מחד הוא בית המשפט הבכיר ביותר בארצות הברית – The Highest Court in the Land. מאידך זהו בית המשפט בעל סמכויות השיפוט (Jurisdiction) המצומצמות ביותר. הוא דן רק בתיקים הממלאים את התנאים המצטברים הבאים:
השאלה המובאת בפניו עוסקת בפרשנות של החוקה האמריקנית או של חוקה של אחת המדינות.
הסוגיה עלתה במסגרת תיק, שהגיע כבר לערכאה הבכירה ביותר במערכת המשפט המדינתית (כפי שנפרט למטה מזה) או שבאו לפניו מאחד מה-Court of Appeals של המערכת הפדראלית.
על פי חוקת ארצות הברית לבית המשפט העליון הסמכות לדון בסדרה נוספת של נושאים, כגון עניינים של שגרירים, אמנות וכיו"ב, אך בפועל עיקר תפקידו ופועלו, ובתחום זה גם קנה את מעמדו, בפרשנות החוקה ובקביעת ההיררכיה בין החוקים והגורמים השונים.
חשוב להדגיש, שכמו במקרה של בית המשפט הגבוה לצדק גם בית המשפט העליון האמריקני רשאי שלא לשמוע תיק כלל, ואכן רובן המכריע של העתירות המוגשות בפניו נדחות על הסף, ואינן מגיעות לכדי לדיון כלל.
הערכאות המשפטיות במערכת המשפט המדינתית
מערכת המשפט המדינתית מחולקת אף היא לשלוש ערכאות:
1. הערכאה הראשונה היא הערכאה הדיונית, ושמה אינו קבוע אלא משתנה ממדינה למדינה. כך למשל בניו יורק (כמו בהרבה מדינות אחרות) מכונה ערכאה זו דווקא בשם "Supreme Court" וחשוב תמיד להבחין בינה לבין בית המשפט העליון של ארצות הברית. במסצ'וסטס לעומת זאת מכונה ערכאה זו בשם Superior Court.
יש להדגיש, כפי שנראה בהמשך, שכמעט בכל המדינות יש יותר מאשר בית משפט אחד בערכאה הדיונית הנמוכה, ולכל אחד מהם סמכות שיפוט עניינית שונה.
2. הערכאה השניה היא ערכאת הערעור הראשונה. זו ערכאה לצרכי ערעורים כמעט באופן בלעדי, ומכונה לרוב Appellate Division. ערכאה זו שומעת רק במספר מקרים מצומצמים את התיק כערכאה ראשונה, וכמעט תמיד שומעת את התיקים כערכאה ערעור.
3. הערכאה השלישית, State Court of Last Resort, מכונה כמעט תמיד Court of Appeals.
אך יש לשים לב: גם במערכת המשפט הפדראלית וגם במערכת המשפט המדינתית הערכאה הבכירה מכונה Court of Appeals, אך אלה ערכאות במערכת משפטית נפרדת ומגיעים אליהן במסלול שונה לחלוטין.
כפי שציינו לעיל, תיק יכול להגיע מה-Court of Appeals המדינתי ל-Supreme Court של ארה"ב.
מערכת בתי המשפט במדינת ניו יורק
הערכאה הראשונה בניו יורק מחולקת למספר גדול של בתי משפט. לחלקם סמכויות מקבילות, וכל תפקידם לחלק את העומס. ישנם Town courts, City Courts, County Courts ועוד כמה וכמה בתי משפט, אך בית המשפט בעל הסמכות הכללית הוא ה-Supreme Court (ושוב – זה אינו בית המשפט העליון של ארצות הברית, אלא דווקא הערכאה (כמעט) הנמוכה ביותר במדינת ניו יורק).
בית משפט זה מחזיק מכוח חוקת ניו יורק בסמכות העניינית (Subject Matter Jurisdiction) על כל דבר וענין, שלא הוצא מפורשות מסמכותו, ובכלל זה בכל עילה, שטרם נקבעה עדיין בחוק. היינו, על פי סעיף 7(b) לפרק הרביעי של חוקת ניו יורק, אם יחוקק בעתיד חוק המקים עילת תביעה חדשה, ואפילו לא ייקבע באופן מפורש למי סמכות השיפוט העניינית, הרי היא תהיה ל-Supreme Court באופן אוטומטי.
ייקל על המשפטן הישראלי להבין את חלוקת הסמכויות בין בתי המשפט השונים לבין ה-Supreme Court אם יחשוב על סמכותו של בית משפט השלום לעומת זו של בית המשפט לתביעות קטנות. שהרי ניתן להגיש תביעות מסויימות בבית משפט השלום, אף על פי שיש לבית המשפט לתביעות קטנות סמכות מקבילה. כמו בארץ, יש להגשה ב-Supreme Court במקרה כזה השלכות, כגון אי פסיקת שכר טרחה, הטלת הוצאות יתרות במקרה של הפסד וכיו"ב (ראה למשל CPLR 8102).
ישנן עוד ערכאות מיוחדות כגון בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט לענייני טיפול בעזבונות – Probate Court.
כך למשל תביעות כנגד המדינה למשל יכולות להיות מוגשות רק ל-Court of Claims, על פי Court of Claims Act §§8-9. גם תביעות של המדינה מצויות בתחום סמכותו הייחודית של בית משפט זה. בהחלטה מהפכנית משנת 1996 פסק בית המשפט לערעורים של ניו יורק, כי ניתן לתבוע את המדינה בנזיקין בעילה של "עוולה נזיקית חוקתית" (Constitutional Tort) (Brown v. State of New York, 89 N.Y.2d 172), וכי ל-Court of Claims סמכות שיפוט בענין.
בתי המשפט של הערכאה הראשונה פרושים על פני כל מדינת ניו יורק ומתחלקים על פי סמכות מקומית.
Appellate Division – הערכאה השניה/ערכאת הערעור הראשונה
ההבדל העיקרי והבולט הראשון בין מערכת המשפט הישראלית לזו הניו יורקית היא סמכותם של בתי משפט של ה-Appellate Division (יש לציין, שבמחוזות ה-1 וה-2 של העיר ניו יורק קיימת גם ערכאת Appellate Term המשמשת כערכאת ערעור על חלק מבתי המשפט ה"קטנים").
בעוד אצלנו בית המשפט המחוזי מחזיק בסמכויות של בית משפט לערעורים ושל ערכאה דיונית ראשונה גם יחד, בניו יורק הערכאה השניה נועדה כמעט רק לצרכי ערעורים (למעט מספר מצומצם של סמכויות כערכאה דיונית, שעליהם לא נתעכב כאן).
אלא שהנה ההבדל השני, מהפכני לחלוטין למשפטן הישראלי:
עקרון הבסיס במערכת המשפט הניו יורקית הוא, שכל החלטה דורשת בחינה שניה. אשר על כן, על פי סעיף 5501 ל-CPLR (Civil Practice Law and Rules – המקבילה הניו יורקית לתקנות סדר הדין האזרחי וחוק בתי המשפט שלנו) סמכותו – ויש מי שיאמר חובתו – של בית משפט לערעור לבחון את החלטת הערכאה הדיונית מבחינה משפטית ועובדתית גם יחד, ובכלל זה לבקר את שיקול דעתה של הערכאה הראשונה ואף את ממצאיה העובדתיים. זאת לעומת המצב המשפטי בישראל, כאן אחד העקרונות המשפטיים המצוטטים ביותר הוא, שאין ערכאת ערעור נוהגת לבחון את ממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית.
על פי סעיף 3222 ל-CPLR, מקום בו כל העובדות מוסכמות, והמחלוקת היא משפטית נטו, לערכאת הערעור הראשונה – Appellate Division – יש סמכות שיפוט ישירה, כלומר התיק יישמע ישירות בפניה.
בתי המשפט ה-Appellate Division ממוקמים בארבעה מקומות בלבד – שניים בעיר ניו יורק (1st Department (http://www.nycourts.gov/courts/ad1/index.shtml) , 2nd Department (http://www.nycourts.gov/courts/ad2/index.shtml) ), בעיר הבירה של ניו יורק – Albany ((3rd Department (http://www.nycourts.gov/ad3) וברוצ'סטר שבצפון המדינה (4th Department (http://www.nycourts.gov/ad4) ).
הערכאה השלישית והגבוהה ביותר במדינת ניו יורק היא ה-Court of Appeals. אל בית משפט זה מופנים ערעורים בלבד על ערכאת הערעור הראשונה, והוא משמש כבית המשפט הגבוה ביותר של מדינת ניו יורק. האפשרות היחידה – והנדירה – לערער על החלטה של בית משפט זה היא לערער לבית המשפט העליון של ארצות הברית בטענה של החלטה לא חוקתית, היינו כזו הסותרת את חוקת ארצות הברית.
(c) כל הזכויות שמורות לעו"ד אדי מאירי
עודכן ב: 24/07/2013
.jpg)
(1).png)
