חוק החולה הנוטה למות

 עבירות המתה וסיוע להתאבדות במבחן חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו*

 מאת חיה רודניצקי-דרורי**

 

 תקציר המאמר

 

מאמר זה דן בשאלה מהו מעמדו החוקתי של חוק החולה הנוטה למות, התשס"ו-2005 (להלן החוק), ויחסו של חוק זה לחוק העונשין לאור חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו. חוק החולה הנוטה למות פורסם ביום 15/12/05 והוא עומד להיכנס לתוקפו ממש בימים אלה ביום 15/12/06. עיתוי זה הופך את הדילמה המשפטית שמציב לפנינו החוק לאקטואלית יותר מתמיד.

 

המהפכה החוקתית שהביא בכנפיו חוק יסוד : כבוד האדם וחירותו, שפורסם ביום 25/3/92, קיבלה את ההכרה של הפסיקה רק לאחר פסק דין בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי (אזכור במאמר) שניתן ביום 9/11/95.

 

לראשונה נקבע במדינת ישראל, כי בית המשפט העליון רשאי לבטל חוק של הכנסת, אם הוא סותר חוק יסוד, ואם סתירה זו איננה עומדת בתנאיה של פיסקת ההגבלה, כפי שנקבעה בסעיף 8 לחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו.

 

חוק החולה הנוטה למות נחקק בעקבות לחץ חברתי של דעת הקהל והמשפחות ולכך הצטרפו גם חברי כנסת וגופים שונים כגון האגודה לזכויות האזרח, ועמותות שמטרתן לאפשר מיתה בכבוד, כאשר המאבק למען המתת חסד נראה להם כנשיאת דגל הקידמה מול השמרנות הקלריקלית.

 

עד לחקיקת חוק החולה הנוטה למות, הבעיה הונחה לפתחו של בית המשפט, כאשר חלק מהשופטים אף הביעו דעתם בפסקי הדין, שהמחוקק צריך להתערב.

 

שורה ארוכה של פסקי דין משנות ה-90, מתמודדים עם הדילמה של חיי אדם לעומת כבוד האדם, בלי להתייחס, ברובם, לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומבלי להזכיר, בחלקם, את ההיבט הפלילי של הדילמה הזאת.

 

לאחר שאביא בפרק הראשון את המגמות השונות בפסיקת בתי המשפט בסוגיה שלפנינו, שניתנו לפני חקיקת החוק, אנתח את מטרות החוק כפי שהצהיר עליהן המחוקק בפתח החוק, אעמוד על סיווג הזכויות, ואבדוק את מהות הזכויות הבאות לידי התנגשות.

 

עמדת המשפט העברי תבוא לידי ביטוי במאמר זה בהתייחס לפסק דינו המונומנטלי של השופט פרופ' מנחם אלון, המשנה לנשיא בית המשפט העליון, פס"ד שפר (אזכור במאמר) שסוקר את עמדת ההלכה לאורך הדורות, כאשר לב הבעיה היא הגדרת המושג "הסרת המונע"- ההלכה מתירה הסרת הדבר: "שגורם לנפשו שלא תצא".

 

בהמשך אבדוק את המצב המשפטי בישראל בהשוואה לארצות הברית ואנגליה. פרק מיוחד - המרכזי בחיבור זה - יוקדש לבדיקת החוקתיות של חוק החולה הנוטה למות לפי חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, והאם החוק עומד בתנאי פסקת ההגבלה של חוק היסוד.

 

בדיקת החוקתיות תיעשה על פי המבחנים שנקבעו בפסק הדין שהוביל את המהפכה החוקתית הוא פסק הדין של בנק המזרחי, וכן פסק דין חדיש, עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים (אזכור במאמר) , שניתן על ידי הנשיא ברק בשנת 2006 , סמוך לפני פרישתו מן השיפוט. נסיים בניתוח המצב המשפטי במדינת ישראל אחרי חקיקת חוק החולה הנוטה למות, ומה מעמדו של החוק מול עבירות ההמתה שבחוק העונשין.

 

מבחינה זו מדובר בניסיון ראשוני של בדיקה חוקתית של חוק, בתחום הרפואי, שנחקק לאחר חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וטרם עבר בכור פסיקת בתי המשפט, כי הוא יכנס לתוקפו ,כאמור, רק ביום 15/12/06.

 

מאמר זה ינסה להציע פיתרון חוקתי וחוקי, שייתן לוועדות האתיקה, שאמורות לקום לפי החוק, מעמד של בית דין מיוחד, בדומה לבתי הדין לעבודה שפועלים על פי חוק הנותן להם סמכות לפעול בהרכב מיוחד של שופטים מקצועיים יחד עם נציגי ציבור. המאמר מציע שבית דין מיוחד יוקם לפי התקנות שיותקנו לחוק, בראשו יעמוד שופט בדימוס ולידו נציגי ציבור שהם מומחים מדיסציפלינות שונות, ובית דין זה ישמש כוועדת אתיקה שתפקידה לשפוט בכל מקרה ומקרה לגופו, כדי שכל חולה כזה יהיה לו את יומו בבית המשפט, ולא ייגזר דינו לפי חוק כללי, כי מטבע החוק שהוא כללי, ומטבע האדם שהוא מקרה פרטי, ולא תמיד החוק הכללי עושה צדק עם האדם הפרטי.

 

מכיוון שמדובר בחיי אדם, וכל החלטה שגויה היא בלתי הפיכה, שכן אי אפשר להחזיר חיים שנפסקו, לא תוכל החברה במדינת ישראל לחיות עם אי צדק ממין זה. רק החלטות אינדיבידואליות בכל מקרה ומקרה יש בכוחן ליתן פיתרון צודק, הומאני ומתחשב, הן בזכות לחיים - שהיא הזכות הראשונית והבסיסית על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו - והן זכות לכבוד האדם שהיא - על פי הניתוח שבמאמר, הזכות המשנית על פי אותו חוק יסוד.

 

הקדמה

 

השאלה שנעסוק בה היא מה מעמדו החוקתי של חוק החולה הנוטה למות[1] האם חוק זה מתיישב עם זכויות היסוד על פי חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו או סותר אותן. אם הוא סותר אותן, מתעוררת השאלה האם סתירה זו עומדת במבחן פיסקת ההגבלה בחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו[2]. האם החוק הולם את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית? האם נועד לתכלית הראויה? האם החוק מידתי?

 

סעיף 1 לחוק היסוד קובע : "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו".[3]

וכך אומר סעיף 2 לחוק היסוד : "אין פוגעים בחייו, בגופו או בכבודו של אדם באשר הוא אדם."

וזו לשון סעיף 4 לחוק היסוד : "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו."

 

סעיפים אלה מגינים על ערך החיים. מבחינה משפטית משמעות סעיפים אלה בחוק היסוד היא הגנה חוקתית על סעיפי ההמתה בחוק העונשין. הסעיפים הללו בחוק היסוד, מקיפים את ההוראות העונשיות בדבר ההמתה בגדר גבוהה שהיא בלתי חדירה, לכאורה. ואלה הם סעיפי ההמתה בחוק העונשין[4]: עבירות רצח ( סעיף 300 , סעיף 301 ), הריגה( סעיף 298 ), גרימת מוות (סעיף 298), וסיוע להתאבדות( סעיף 302 ). הוראות אלה שייכות לסוג העבירות הפליליות שהן mala per ce - הרוע בעצמו, החטא הקדמון של רצח הבל על ידי קין :

 

בראשית פרק ד פסוק י:

 

וַיּאמֶר מֶה עָשׂיתָ קוֹל דּמֵי אָחִיךָ צעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה:

 

עבירות אלה הן לב המשפט הפלילי, כאשר האינטרס החברתי המוגן הוא חיי אדם, שהם קדושים לפי ערכים יהודים ודמוקרטים כאחד. עם זאת, מכיר המשפט הפלילי הישראלי בהגנות מסוימות שעומדות למי שפגע בחיי אדם: דוגמאות לכך מצויות בחלק הכללי של חוק העונשין: הגנה עצמית - ס' 34י ; הגנת הצורך- ס' 34יא; הגנת הכורח : ס' 34יב; צידוק: ס' 34יג.

 

חוק החולה הנוטה למות מוסיף הגנה נוספת: הגנה לרופאים שסייעו לחולה למות . האם ההגנה הזאת מוצדקת? האם היא פוגעת בחוק היסוד? האם החוק הוא חוקתי? האם הוא עומד בתנאי פסקת ההגבלה?

 

מטרת העבודה שלפנינו היא לבדוק את הסוגיה החוקתית של קדושת חיי האדם במשפט הפלילי, ככל שמדובר בחולה הנוטה למות. האם החברה הישראלית נותנת הגנה מספקת לחיי האדם? האם הזכות המוגנת של קדושת חיי האדם נסוגה בפני ערכים אחרים? האם יש זילות בחיי האדם בחברה הישראלית?

 

להלן אבדוק את חוק החולה הנוטה למות, את הפסיקה הישראלית בנושא , וכמו כן אזדקק לפסיקה זרה שניתנה בבית המשפט האירופי לזכויות האדם, בבית הלורדים בבריטניה, ובבית המשפט העליון בארה"ב, בסוגיית החולה הנוטה למות.

 

פרק ראשון:

 

המצב המשפטי בישראל לפני חקיקת חוק החולה הנוטה למות

א. היסטוריה פסיקתית – ההיבט האזרחי

 

בשורה ארוכה של פסקי דין מסוף שנות ה-80 ועד שנות האלפיים והלאה, עולה הדילמה של ההתנגשות בין ערך קדושת החיים לבין הערך של כבוד האדם, כפי שהיא מוצאת את ביטויה ביחס החברה לבעיית החולה הנוטה למות.

 

עניינים אלה הגיעו לבית המשפט כאשר המבקשים הם החולה או בני משפחתו, שלא להמשיך בטיפול רפואי או לנתק את החולה ממכונות המאפשרות לו המשך חיים. פסקי דין אלה , חלקם נכתבו לפני פרסום חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, חלקם נכתבו אחרי פרסומו.

 

מתוך הקבוצה השניה חלק מתייחסים אל חוק היסוד, וחלק אפילו לא מתייחסים אליו למרות שנכתבו לאחר פרסום חוק היסוד. אך יש לזכור שחוק היסוד קיבל את הפרשנות שלו כמוביל מהפכה חוקתית רק אחרי מתן פס"ד המזרחי[5], שם קבע השופט ברק בדעת רוב של שמונה שופטים מול דעתו החולקת של השופט חשין , קבע כי:

 

"במרץ 1992 נחקקו חוק-יסוד: חופש העיסוק וחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. עם חקיקתם חל שינוי מהותי במעמדן של זכויות האדם בישראל. הן הפכו לזכויות חוקתיות. ניתן להן מעמד חוקתי על חוקי. חוק "רגיל" של הכנסת אינו יכול לשנותן. חקיקה רגילה אינה יכולה לפגוע בזכות אדם מוגנת אלא אם כן מתקיימות הדרישות הקבועות בחוקי היסוד. אי קיום הדרישות החוקתיות הופך את החוק הרגיל לחוק לא חוקתי. זהו חוק שנפל בו פגם חוקתי. בית המשפט עשוי להכריז על בטלותו.

 

ישראל היא דמוקרטיה חוקתית. עתה הצטרפנו לקהילת המדינות הדמוקרטיות (ובהן ארצות-הברית, קנדה, גרמניה, איטליה, דרום אפריקה) אשר להן מגילת זכויות אדם (BILL OF RIGHTS) חוקתית. הפכנו להיות חלק ממהפיכת זכויות האדם, המאפיינת את המחצית השניה של המאה העשרים...הביקורת השיפוטית על חוקתיות חוקים הפוגעים בזכויות האדם הפכה לנחלת רוב רובן של המדינות. מהפיכה זו לא פסחה גם עלינו. הצטרפנו אליה במרץ 1992...

 

לאור מדיניותה החקיקתית של הכנסת, כביטוייה בשני חוקי היסוד החדשים, מן הראוי לקבוע מעתה כי שינוי של כל חוק יסוד לא ייעשה אלא על ידי חוק יסוד, ומן הדין לקבוע כי "פגיעה" בחוק יסוד לא תיעשה אלא על ידי חוק יסוד או מכוח הוראה מסמיכה שבו".

 

כאמור פס"ד המזרחי ניתן ביום 9/11/95 , ולכן יש לשפוט את פסקי הדין האלה בפרספקטיבה היסטורית הכוללת את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו יחד עם פס"ד המזרחי כאמור.

 

פס"ד המנחה הוא פס"ד שפר[6] שהגיע לביהמ"ש העליון בשנת 1988, ושם נדחה הערעור תחילה ללא נימוקים , כאשר פס"ד המנומק ניתן רק ב-24/11/93 , לאחר פרסום חוק היסוד ולפני פס"ד המזרחי . בפרשת שפר נדונה בקשת אימה של תינוקת חולת טיי זקס להימנע מלתת לביתה טיפול רפואי מאריך חיים. הבקשה נדחתה ע"י בית המשפט המחוזי בת"א.[7] (פסק הדין ניתן ע"י השופט אליהו מצא עת כיהן בבית המשפט המחוזי) הוגש ערעור לביהמ"ש העליון אשר נדחה, כאמור, ע"י המשנה לנשיא השופט מנחם אלון , לו הסכימו השופטים מלץ ואריאל, בפס"ד שהיווה מאז אבן יסוד לכל דיון בנושא (בהמשך אדון בפס"ד זה בהרחבה).

 

בפרשת אייל[8] דן בית המשפט המחוזי בבקשת חולה במחלת שרירים ניוונית מתקדמת להימנע מלחברו למכונת הנשמה כאשר התקדמות מחלתו פירושה שיתוק שרירי הנשימה וחנק, אם לא יחברו אותו למכונת הנשמה. הבקשה התקבלה, השופט – כתוארו אז - אורי גורן היה מוכן להצהיר כי מנהל בית חולים יהיה רשאי לשקול במערכת שיקוליו את רצונו של החולה שלא לחברו למכונת הנשמה כאשר מצבו יתדרדר ותיפגע מערכת שרירי הנשימה. ההחלטה ניתנה בשלושה תנאים מגבילים: האחד, כי בעת ההחלטה הגורלית יהיה החולה עדיין בהכרה; השני, כי ההחלטה חייבת להיעשות בעת התעורר הצורך בחיבור החולה למכונת הנשמה, כלומר עם תחילת תהליך המוות; השלישי, כי ההחלטה תתקבל רק על ידי רופא בכיר. השופט גורן מכיר בכך כי " הפתח שנפתח (ע"י שלושת התנאים האלה ח.ר.ד) אינו ניתן להרחבה ככל העולה על הדעת כי גם כוחות בית במשפט וסמכויותיו.. מוגבלים לאור עקרונות חוק העונשין ועקרון "קדושת החיים"[9].

 

נדון כעת בשני התנאים הראשונים, לדעתי, שני תנאים אלה הם תנאים מהותיים ועקרוניים ויש להחיל אותם על כל המקרים הדומים שיתעוררו בעתיד. אדון בהם אחד לאחד .

 

תנאי ראשון : החולה חייב להיות מודע למעשה ב- Real Time - זמן אמת

 

תנאי זה קובע, כי החולה עצמו - ולא אף אחד אחר - מבקש את מותו המיידי באותה שנייה . פירוש הדבר שאנו לא מכירים ב"צוואה בחיים" שאדם מצווה שיפסיקו את חייו כשתגיע שעתו, בעוד חודש או חודשיים או שנה או שנתיים. אין דומה צוואה על רכוש לצוואה על חיים ומוות של אדם. המשפט הישראלי, כמו כל שיטות המשפט המקובלות בעולם, מכיר בצוואה שציווה אדם לפני מותו , ובה קבע כיצד לחלק את רכושו. כל מי שטוען שהמוריש התחרט, עליו נטל ההוכחה, גם חרטה גרידא - אינה מספיקה, אלא יש צורך באקט משפטי לשם ביטול הצוואה או עריכת צוואה חדשה. מצב משפטי זה אינו מתאים להחלה כשמדובר בחיים ומוות. כאן , סבורה אני כי צריך לתת לאדם פתח להתחרט עד לרגע ביצוע הפסקת החיים. אם החולה איבד קשר עם סביבתו בינתיים - לא נוכל ליטול את חייו על סמך מה שאמר או ציווה אותו אדם לפני כן.

 

למרות זאת, שופטים מחוזיים שונים פסקו כי נטל ההוכחה במקרה כזה הוא על כל מי שטוען שהמצווה התחרט. ראה, למשל, פסק דינו של השופט – כתוארו אז - טלגם בפרשת אתי ארד[10] ובפרשת עידית מאיר[11] , כן קבע אותו שופט גם בפרשת צדוק[12] , שם השופט טלגם מקיש מהויתור על דרישות פורמליות לגבי שכיב מרע המצווה לביתו : "כאשר ברור שהחולה מאבד את צלילות דעתו ואת זכרונו..וכאשר ההסדר החוקי בארץ אינו כולל נוהל שבו יוכל לעגן לבטח את מאוייו - האם מן ההגינות יהיה זה לבוא למי שיזם וחתם על תצהיר מעין זה בערעורים והשגות ולצאת מנקודת מוצא שההבעה פגומה?"[13]

 

החשש הוא , שיש כאן צעד נוסף במה שנראה כמדרון חלקלק. לא רק שמאשרים אנו צוואה בחיים אלא צועדים אנו, אם תתקבל גישת השופט טלגם, לכיוון של הקלה על דרישות פורמליות המקובלות בצוואות בענייני רכוש.

 

בפרשת נחמה שמחי[14] דנו בניתוק ממכשיר הנשמה בחולה עם מחלת ניוון שרירים סופנית. גם שם טען בא כוחו של היועמ"ש : " שמן ההכרח שבימ"ש ישתכנע , שהמצהיר שקל , אם אפשרי הדבר בכלל, איך ירגיש בשעה שלא יהיה בידי