חופש התנועה הינו אחד מעמודי התווך של הדמוקרטיה והינו זכות מובנת מאליו לרובנו. אולם, דיירים מוגנים רבים, ובייחוד דיירים בדיור הציבורי, חיים בפחד מתמיד מאיבוד הבית ולא מעזים לעזוב את דירתם, לישון לתקופה קצרה מחוץ לבית, לפתוח עסק במקום הרחוק מהבית או לנסוע לביקור ארוך אצל בני משפחה.
יש לך שאלה?
תחשבו שלא הייתם יכולים לנסוע לחופשה של שבוע-שבועיים או אפילו לעזוב את הבית ליומיים-שלושה, היות ואינכם יודעים אם תוכלו לחזור אליו. נשמע הגיוני? סביר? כנראה שלחברות הדיור הציבורי ולחלק מבעלי הבתים המשכירים את דירותיהם בדמי מפתח, זה נשמע מאוד הגיוני.
קחו לדוגמא את גיא (שם בדוי) אשר גר באזור המרכז בדיור ציבורי יחד עם בני משפחתו. לגיא נקרתה הזדמנות עסקית והוא פתח עסק המרוחק מביתו ונמצא בצפון הארץ. לשם ניהול עסקו הוא ישן כיומיים בשבוע מחוץ לבית בעוד בני משפחתו ממשיכים להתגורר בדיור הציבורי באזור המרכז.
מתוך אותו הגיון לא הגיוני טענה החברה המשכנת כנגד גיא כי היות והוא מתגורר גם במקום אחר הרי שהוא ייחשב כאילו נטש את הנכס ובכך תמו זכויותיו כדייר מוגן וניתן לפנותו מהבית.
במהלך עבודתי אני נתקל בהרבה מקרים כמו המקרה של גיא.
המקרים היותר מצערים הם מקרים של בנים/נכדים המטפלים בהורים מבוגרים וגרים איתם במשך תקופה ארוכה. חברות הדיור הציבורי וכן בעלי נכסים המושכרים בדמי מפתח יחפשו כל סיבה על מנת לפנות את הנכדים/בנים מהבית לאחר פטירתם של ההורים. מקוממת עוד יותר העובדה כי בעלי הדירות וכן חברות הדיור הציבורי ממשיכים לגבות, ולפעמים תוך הליכי גביה ברוטאליים, את דמי השכירות אולם פועלים לפינוי הדייר מהנכס.
מסיפורים אלו מאוד ברור מדוע נמנעו במשך שנים רבות דיירים מוגנים מלצאת את ביתם מפחד שלא יהיה להם לאן לחזור. אין ספק כי לא ניתן לקיים חיים נורמאליים ויצרניים תחת משטר פחד שכזה.
בפס"ד תקדימי של העליון ברע"א 2723/13 אליהו בוטח נ' טרי וון דמיש (עליון; א' רובינשטיין; 16/06/13) נקבע ש"העדרו של דייר מן המושכר, אין בו כשלעצמו כדי לשלול זכויותיו כדייר מוגן בהתאם ל"עילת הנטישה", אך זאת כל עוד שרירה ונמשכת כוונתו לראות במושכר את ביתו ולחזור אליו. נטל ההוכחה כי הדייר נטש את המושכר ואין בכוונתו לשוב אליו עוד, הוא על התובע. התנהגות המשכיר הנכון לקבל דמי שכירות בידיעה כי השוכר עזב את הדירה, עשויה לחסום את עילת הנטישה".
כלומר, עזיבתו של דייר מוגן את הבית לתקופה קצרה ו/או למספר ימים לא יביא לביטולה של זכות הדיירות המוגנת. ואין לראות בדייר כאילו נטש את הנכס.התנאי שמעמיד בית המשפט הינו כי כל זמן שיש בכוונתו של הדייר המוגן לחזור לנכס וכי הדייר רואה בנכס זה את ביתו הרי שלא ייחשב כאילו נטש את המושכר.
כמו כן קבע בית המשפט כי כל זמן שבעלי הדירות וחברות הדיור הציבורי (כמו עמידר) ממשיכים לגבות את דמי השכירות, למרות שידעו כי הדייר עזב את הנכס, הרי שהם כאילו מסכימים כי הדייר ימשיך לראות בנכס את ביתו ויכול להמשיך לגור בו. ולא יוכלו לבוא בטענות לדייר כי עזב את הבית ולכן צריך להתפנות ולהשיב את הדירה לבעליה.
כלומר במקרה שהבאנו, גיא יוכל להמשיך להתגורר מס' ימים בשבוע מחוץ לבית (בצפון). זאת כל זמן שגיא רואה במושכר את ביתו והוא בעל כוונה לחזור ולהמשיך להתגורר בביתו.
לגיא ולאנשים במצבו (דיירים מוגנים) יש זכויות המעוגנות בחוק ובפסיקה. אולם הם אינם מודעים לזכויות אלו. בעלי הדירות והחברות לשיכון ציבורי בונים על חוסר הידע של הדיירים המוגנים ונוקטים בהליכים אשר פוגעים בזכויות של הדיירים המוגנים.
משכיר אשר חושב כי הדייר שלו נטש את המושכר ולא יכול לחזור אליו יכול לפנות לבית הדין ולבקש להכריז על הדייר כנוטש. המשכיר צריך להוכיח כי אכן אין בכוונתו של הדייר המוגן לחזור לגור בנכס. גם הדייר המוגן יכול לפנות לבית הדין בבקשה כי לא יראו בו דייר נוטש וכי יוכל להמשיך ולהתגורר בנכס.
.jpg)
.jpg)
.png)
