האם חברת ביטוח מחויבת לקבל את הסכמתו הפוזיטיבית של המבוטח לפשרה או שמא די בשמיעת עמדתו וטיעוניו וחברת הביטוח חופשית להחליט להתפשר גם ללא הסכמתו?
שאלה זו עלתה שוב לכותרות לאחרונה במסגרת תא"מ (ראשל"צ) 700042/08 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' אלפא אפיקים בע"מ בפסק הדין של השופטת סורוקר מיום 13/10/10.
כמובן שפסק דין זה אינו בגדר פסיקה מנחה או מחייבת, אולם יש בו כדי לשקף את הגישה המשפטית הנוהגת.
המדובר בתביעה בה תבעה חברת הביטוח את מבוטחה לתשלום דמי ההשתתפות העצמית הקבועים בפוליסת ביטוח לכיסוי חבות כלפי צד ג'.
במקרה הנדון, חברת הביטוח התפשרה עם הצד השלישי בתביעת נזיקין שהוגשה נגדה ונגד המבוטח, ובמסגרת תביעתה זו ביקשה חברת הביטוח לחייב את המבוטח לשאת בתשלום דמי ההשתתפות העצמית, כפי שקובעת פוליסת הביטוח.
חברת הביטוח טענה כי הודיעה למבוטח על כוונתה לפצות את הצד השלישי בגין נזקיו ואפשרה למבוטח לטעון כנגד הפיצוי ולהתנגד לפשרה המוצעת בתוך 30 יום ממתן ההודעה וזאת בהתאם לחובה המוטלת עליה בסעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981.
טענתו העיקרית של המבוטח הייתה כי חברת הביטוח לא עמדה בחובה המוטלת עליה מכח סעיף 68 הנ"ל וזאת משום שטרח להודיע לחברת הביטוח כי הוא מתנגד לפשרה "בכל תוקף", וחרף התנגדותו, סילקה המבטחת את התביעה בפשרה הנוחה לה ולא למבוטח.
לאור האמור נדרש בית המשפט להכריע במחלוקת שבין חברת הביטוח לבין המבוטח בשאלה האם עמדה חברת הביטוח בחובה הקבועה בסעיף 68 לחוק חוזה הביטוח ודי בכך שהודיעה למבוטח על כוונתה לפצות את הצד השלישי או שמא היה עליה להימנע מלהתפשר עם הניזוק מקום בו המבוטח מתעקש על המשך ניהול מלא של ההליכים.
הקונפליקט שהתעורר בתיק זה מתעורר לא פעם בין חברות ביטוח הסבורות, לפי בחינת פרטי המקרה, כי המבוטח אחראי בנזיקין כלפי הצד השלישי ומשכך ראוי להגיע לכלל פשרה בעניינו, לבין מבוטחים שמאמינים כי פשרה עם הצד השלישי נוגדת את האינטרס הלגיטימי שלהם, וכי מבחינתם נכון יהיה לנהל את ההליך המשפטי עד תום שאז יעלה בידם לשיטתם להוכיח את העדר אחריותם.
אם כך - השאלה המתעוררת היא, האם למבוטח עומדת הזכות לשלול פשרה בין המבטחת לבין הצד השלישי.
על שאלה זו עונה בית המשפט בפסק הדין הנזכר לעיל ולמעשה מרכז את החלטות בית המשפט שנקבעו בעניין לא אחת.
בית המשפט מזכיר כי זכות ההתנגדות של המבוטח (הקבועה בסעיף 68) כפופה לחובתו לפעול בתום לב. המבוטח לא רשאי לעורר התנגדות סתמית, אשר אין בה כל ממש ואשר צפויה להכביד ולהעמיס הוצאות על חברת הביטוח ולגרום לניהול הליך משפטי יקר ומיותר.
יחד עם זאת, לרוב הדילמות מתעוררות מקום בו שני הצדדים מעוררים שיקולים סבירים, בעלי טעמים לכאן ולכאן.
אם כך - האם במקרה כזה מחויבת המבטחת לקבל את התנגדות המבוטח ולנהל הליך משפטי, על אף רצונה להתפשר ואמונתה כי ניהול ההליך יביא להוצאות כבדות יותר?
בתשובה לשאלה זו קבע ביהמ"ש כי זכות ההתנגדות של המבוטח איננה זכות וטו, ואין היא זכות מוחלטת וכי ספק אם המבוטח רשאי לכפות על חברת הביטוח לנהל הגנה שאין היא מאמינה בה, במקום בו היא סבורה שראוי להתפשר.
לכן, מקום בו המבטחת היא בעלת דין ישירה בתביעה שהגיש הצד השלישי, ראוי מן הסתם לאפשר לה לנהל את הגנתה לפי תפיסתה והבנתה.
לשיטת ביהמ"ש, פרשנותו הראויה של סעיף 68 הנ"ל, בכל הקשור לזכות ההתנגדות, מעניקה למבוטח את ההזדמנות לשכנע את חברת הביטוח בצדקת עמדתו ובפסול שהוא מוצא בפשרה המוצעת. יחד עם זאת, מקום בו ניתנה למבוטח ההזדמנות האמיתית להביע דעתו ולשכנע את חברת הביטוח, עליו להסתפק בכך ואין הוא יכול להוסיף ולכפות על חברת הביטוח את עמדתו.
.jpg)
