כוונת מרמה - אי תשלום תגמולי ביטוח בגין מידע כוזב מהמבוטח

כוונת מרמה - על מי מוטל הנטל להוכיח לאיזה מטרה נמסר המידע הכוזב מהמבוטח?

בית המשפט העליון קובע ברע"א 9215/10 יצחק פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ כי מרגע שחברת הביטוח הוכיחה (1) שהמבוטח מסר עובדות כוזבות בקשר למקרה הביטוח ו-(2) שעשה זאת ביודעין, היא אינה צריכה להוכיח עוד מה היה המניע של המבוטח במסירת המידע הכוזב והנטל להוכיח כי המבוטח לא מסר את המידע השקרי מתוך מטרה להוציא כספים שלא כדין מחברת הביטוח יעבור למבוטח.

סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח קובע כי חברת ביטוח פטורה מחובתה לשלם תגמולי ביטוח כאשר התברר כי המבוטח מסר פרטים כוזבים ועשה כן בכוונת מרמה.

עפ"י ההלכה הרווחת (אשר נקבעה ברע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה), חברת ביטוח הטוענת לפטור מתשלום תגמולי ביטוח בשל מסירת מידע כוזב בכוונת מרמה מהמבוטח נדרשת להוכיח את קיומם של שלושה יסודות:

מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות;

מודעותו של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו;

כוונת המבוטח להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות;

עניינה של בקשת רשות הערעור (פלדמן נ' הפניקס) נסוב סביב סירובה של חברת הביטוח לשלם למערער תגמולי ביטוח בגין נזקים שנגרמו לרכבו במהלך תאונת דרכים בה היה מעורב לטענתו.

פלדמן הגיש תביעתו לתגמולי ביטוח לבית המשפט כנגד הפניקס. לאור טענות הפניקס לפיהן נדחתה התביעה בשל מסירת מידע כוזב בכוונת מרמה קבע בימ"ש השלום כי הפניקס הוכיחה את היסודות הנדרשים לפי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח ודחה את תביעת המבוטח. ערעור שהגיש המבוטח על פסק דינו של בימ"ש השלום נדחה ועל כן הוגשה בקשת רשות הערעור האמורה לבית המשפט העליון.

בפסק הדין שניתן, סוקר ביהמ"ש העליון את הרציונל שעומד בבסיסו של סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח וקובע כי לאור העובדה שלאחר קרות מקרה הביטוח הצד המחזיק את המידע בכללותו הוא המבוטח אשר על כן סעיף זה נועד להרתיע מבוטח מלמסור למבטחת עובדות כוזבות או להעלים ממנה עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבותה, בכוונת מרמה.

במקרה דנן לא הייתה מחלוקת לעניין התקיימותם של שני היסודות הראשונים (שנמסרו עובדות כוזבות וכי הדבר נעשה בידיעת המבוטח) והדיון כולו עסק בהתקיימות היסוד השלישי (כוונת המבוטח – להוציא כספים שלא כדין מחברת הביטוח).

בקשר ליסוד השלישי – היסוד הנפשי (המניע למסירת המידע הכוזב), התפתחו שתי גישות בפסיקה:

די בהוכחת שני היסודות הראשונים כדי לבסס את כוונת המרמה;

כוונת המרמה היא יסוד נפשי, שיש להוכיחו בנפרד. בהתאם לכך, בטרם נשללת זכותו של מבוטח לתגמולים, יש לברר מה המניע העומד מאחורי הודעותיו הכוזבות, שכן ייתכנו מקרים בהם שיקול אחר, שאינו הונאת חברת ביטוח, עמד ביסוד ההודעות הכוזבות.

ביהמ"ש ציין כי שתי הגישות מעוררות קשיים וזאת משום שלפי הגישה הראשונה – איננו נדרשים עוד לבדיקת המניע למסירת המידע הכוזב. מנגד, לפי הגישה השניה, בית המשפט עשוי להיראות כמי שנותן ידו למבוטח שמסר מידע כוזב.

יחד עם זאת וחרף הקושי האמור, הכריע ביהמ"ש כי בבחירה בין שתי הגישות הוא יעדיף את הגישה השנייה, לפיה מקום בו הפרטים הכוזבים נמסרו ממניע שאינו קשור לתנאי חבות המבוטח על פי הפוליסה – לא יהיה מקום לפטור את חברת הביטוח.

השאלה הנשאלת כעת היא על מי מוטל הנטל להוכיח את המניע שעמד מאחורי מסירת המידע הכוזב. האם על חברת הביטוח להוכיח כי המידע הכוזב שמסר לה המבוטח נמסר על מנת להוציא ממנה כספים שלא כדין או האם על המבוטח להוכיח כי שיקר ביודעין אך לא כדי להוציא כספים אלא ממניע אחר.

בפסק הדין דנן קבע ביהמ"ש כי הנטל להוכיח את שלושת יסודותיו של סעיף 25, לרבות כוונת המרמה, מוטל על חברת הביטו, כמי שטוענת לפטור מאחריות ביטוחית.

יחד עם זאת, מקום בו הוכיחה המבטחת את התקיימותם של היסוד הראשון והשני, לאמור: כי (1) המבוטח מסר עובדות בלתי נכונות או כוזבות ו (2) כי הוא עשה כן ביודעין, ואין ידועות העבודות הנכונות לאשורן, הרי שיש לראות בה כמי שהוכיחה לכאורה את קיומה של כוונת המרמה.

במקרה כזה נקבע כי נטל הבאת הראיות יעבור אל כתפי המבוטח, והוא זה שיצטרך להציג ולהוכיח את המניע למסירת פרטים כוזבים ולגלות את מלוא העובדות הנכונות. בית המשפט קבע כי אין לקבל את הטענה לפיה על חברת הביטוח – שהוכיחה כי המבוטח מסר עובדות כוזבות ביודעין – להוכיח גם את המניע של המבוטח במסירת המידע הכוזב.

כאמור, המבוטח נהנה מפער מידע הנובע מכך שבאופן טבעי מלוא המידע על אופן ופרטי התרחשות מקרה הביטוח מצוי בידיעתו הבלעדית. משכך, לא יעלה על הדעת שמבוטח, היודע מה היתה כוונתו במסירת המידע הכוזב למבטחת, אך נמנע במכוון מלגלות את גרסתו, יקבל כיסוי ביטוחי רק משום שלא עלה בידי חברת הביטוח להוכיח את המניע שלו.