התקף אפילפטי מוגדר כאירוע שבו יש הפרעה נרחבת בזרימת החשמל במוח, עד לפני כשלושים שנה, אסרו על אנשים עם אפילפסיה לנהוג בכלי רכב במקומות רבים בעולם.

 

כיום, לא ניתן עוד לשלול זכות חוקתית זו מאדם מבלי לראות את כל היבטי הנושא. הליגה הבין-לאומית למניעת אפילפסיה (ILAE) מינתה ועדה מיוחדת שעוסקת בנושא זה. הועדה עוסקת בחוקים ונהלי רישוי הקשורים לנהיגה של אדם עם אפילפסיה בכלי רכב ממונע מתוך רצון למסד קוים מנחים וקריטריונים אוניברסאליים.

 

האפשרות ליתן רישיון נהיגה לחולים אפילפטיים היה שנוי במחלוקת מזה שנים רבות. חילוקי הדעות נובעו בעיקר מהעימות הגדול הקיים בין הרצון לשמירת זכויות הפרט, במקרה זה על זכויותיו של החולה - הנהג, לבין בטחון הציבור. בעקבות חילוקי הדעות, נכתבו בשנים האחרונות קריטריונים למתן רשיון נהיגה לחולים אפילפטיים.

 

רוב המחלוקות היו למעשה סביב השאלה : מהו הסיכון שאותו נהג - חולה מהווה לציבור בהיכנסו לכלי הרכב ומהו גובה הסיכון שהציבור יכול לקחת לגבי אותו נהג - חולה?

 

למרות חילוקי הדעות ישנה הסכמה כללית כי חולים הסובלים ממחלה פירכוסית הנשלטת היטב כך שהסיכוי לפרכוס נמוך אינה מונעת בהכרח באופן אפריורי מתן רישיון נהיגה. לשם הבהרה, יוער כי המגמה העולמית כיום יותר ליברלית וסלחנית, חולים רבים, שלא יכולים היו לקבל רישיון נהיגה יכולים כיום להשיגו.

 

ההבנה כי יש צורך בחוקים ונהלים למתן רישיון נהיגה לחולים הסובלים מאפילפסיה נובע מהסכמה כי בשעת ההתקף האפילפטי ישנה הפרעה בהכרה. עם זאת, ברור כי טווח ההפרעה יכול לנוע מאיבוד הכרה לשבריר שנייה ועד לאובדן הכרה מלא עם פרכוסים כלליים.

 

על כלל הציבור להבין כי הוצאת רישיון נהיגה הינה זכות בעלת חשיבות רגשית וסמלית רבה יותר ממה שאנו הבריאים חשים, האפשרות לנהוג מסמלת עבור החולים באפילפסיה את ההצלחה שבהתמודדות עם המחלה.

 

כיום, חולים אפילפטיים, הסובלים מפרכוסים או מקבלים טיפול אנטיאפילפטי, אינם רשאים לנהוג ברכב כבד ואינם רשאים לנהוג ברכב ציבורי המסיע נוסעים.

 

האישור הרפואי למתן רישיון נהיגה ניתן ע"י המרב"ד (המכון הרפואי לבטיחות בדרכים), עפ"י הוראות מסוימות שמתייחסות לצורותיה השונות של מחלת האפילפסיה ולאופן בו היא עלולה להשפיע על כושר שליטתו של הנהג ברכב. ההוראות הן:

 

נהיגה ברכב ציבורי ( מסוג מונית) מותרת לאנשים עם אפילפסיה, במידה והם מאוזנים (עם טיפול תרופתי וללא התקפים) למעלה מעשר שנים. אם ללא טיפול, לפחות חמש שנים מתוך העשר ובהתניה של הערכה נוירולוגית מקיפה. במידה והיה התקף בודד ולא אובחנה אפילפסיה, תקופת ההמתנה תהיה לפחות שנה.


נהיגה ברכב ציבורי מסוג אוטובוס אינה מותרת.


נהיגה ברכב פרטי, תותר אם חלפה שנה ללא התקפים מסוג כלשהו והמבקש רישיון נהיגה נמצא תחת השגחה רפואית ובידיו תרשים E.E.G תקין[1], ההמלצה של המכון לבטיחות בדרכים בדרך כלל תהייה חיובית.

 

במקרים אלה, בהתאם למסמכים הרפואיים, המכון מזמן לעיתים את המועמד לקבלת רישיון נהיגה (אם מדובר באדם שעדיין לא קיבל רישיון נהיגה) או את בעל רישיון הנהיגה לבדיקות ומגיע להחלטה לאחר עיון במסמכים. ההמלצה מותנית במעקב שוטף אשר מתרחש בתחילה פעם בשנה, ואחר-כך פעם בשנתיים. המעקב יכלול מכתב מעודכן מהרופא המטפל, והצהרה בפני עורך-דין על תדירות ההתקפים, הטיפול התרופתי ועוד.


במידה והיה התקף חד פעמי אשר לא אובחן כאפילפסיה, תקופת ההמתנה תהיה שישה חודשים בלבד, כל זאת בתנאי שהבירור הרפואי נמצא תקין. לאחר תקופה זו ניתן להגיש מסמכים המצביעים על מצב בריאותי תקין והוועדה בד"כ תמליץ על מתן/השבת הרישיון.
חולים שחווים התקפים מתוך שינה או בזמן התעוררות, יוכלו לאחר שלוש שנים של מעקב לקבל המלצה לקבלת רישיון (לא לרכב ציבורי) בתנאי שלא חוו התקפים אחרים (פרט להתקפי השינה).


המסמכים הדרושים להשבת או קבלת רישיון נהיגה:

 

 

· חוות דעת עדכנית וחיובית מנוירולוג.

· תוצאות בדיקת EEG בערנות, שינה ותוך גירוי של אור.

· תוצאות בדיקת הדמיה ב- .MRI

· מידע על הטיפול התרופתי שהפונה מקבל.

 

במידה וניתן אישור לקבלת רישיון נהיגה, הוא ניתן בתנאי, כך ששנה לאחר מתן רישיון הנהיגה, חייב הנהג לעבור הערכה נוירולוגית מחודשת בכדי לקבל רישיון נהיגה קבוע הניתן למשך שנתיים.


הערכה חוזרת של מצב החולה נערכת כל שנתיים וזאת למשך כל זמן בו רישיון הנהיגה בתוקף.

 

*כותב המאמר הינו מנהל פורום תעבורה ופורום המרב"ד, עו"ד דורון ויגלר

 

 -------------------------------------------------------------------------------

 

. [1]ה EEG- מכשיר הקולט את הפעילות החשמלית שמיוצרת על-ידי תאי העצב (הנוירונים) הנמצאים בקליפת המוח. כך שניתן להתרשם מהפעילות החשמלית התקינה וללמוד על הפעילות החולנית במידה וקיימת. מידע זה יכול לתרום לאבחנה של אפילפסיה ושל מחלות שונות המערבות את המוח. הבדיקה מבוצעת על- ידי אלקטרודות המונחות על הקרקפת. הפעילות החשמלית נקלטת על- גבי ניר או מחשב באופן רציף במהלך הבדיקה.