א. מבוא

 

מאז שנת 2000 – מועד הקמתם של בתי המשפט לעניינים מינהליים – הולכת ותופסת הליטיגציה המינהלית מעמד כענף משפטי לכל דבר ועניין, המחייב מומחיות והתמקצעות.

 

להלן, אנסה לעמוד על ארבע עקרונות בתחום המרכזי של הליטיגציה המינהלית, הוא תחום הליטיגציה בעתירות המינהליות.

 

בשונה מסוגיות ספציפיות וקונקרטיות בתחום הליטיגציה המינהלית המחייבות עיון מחודש כל פעם ומעקב אחר פסיקה "טרייה", ארבעת העקרונות שלהלן, הם עקרונות כלליים אותם ניתן לזכור ב"מורי דרך" כלליים בתחום.

 

ב. הניתוק מסדר הדין האזרחי

 

העיקרון הראשון בליטיגציה המינהלית הוא הניתוק מסדרי הדין האזרחיים. תקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, קובעות מפורשות כי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 אינן חלות על עתירות מינהליות.

 

בשל אופיו הכללי של המאמר לא אפרט את מגוון ההבחנות בין סדרי הדין האזרחיים לבין סדר הדין החלים בעתירות מינהליות, אלו מצויות לרוב (בין היתר, לעניין הסמכות המקומית, לעניין צירוף צדדים, לעניין הפרטים שיש לכלול בכתב התביעה/העתירה, ועוד ועוד). למעשה, העיסוק בעתירות מינהליות מחייב "לחשוד" כי כל הוראה דיונית המוכרת מתחום הליטיגציה האזרחית השתנתה במידה כזו או אחרת.

 

אמנם, לעיקרון זה חריגים. תקנות סדר הדין האזרחי יחולו בהקשרים ספציפיים בהם מורות תקנות בתי המשפט לענינים מינהליים על תחולה כזו באופן מפורש (כאלו הם הליכי ערעור על החלטות רשם ועל פסקי דין של בתי משפט לעניינים מינהליים. כאלו הם תקנות העוסקות בהמצאה וכאלו הן התקנות העוסקת בהגשת כתבי בי דין באופן אלקטרוני). כך גם קיים חריג כללי המאפשר לבית המשפט המינהלי לפנות לתקנות סדר הדין האזרחי בעניינים שלא הוסדרו בתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים, כאשר הדבר דרוש לצורך הכרעה, כאשר אין בכך משום סתירה למהות ההליך המינהלי, כאשר אין בכך משום פגיעה ביעילות ובהוגנות, לאחר השמעת טיעונים בעניין, ותוך רישום הטעמים לפניה לסדר הדין האזרחי.

 

אולם הכלל בהקשר זה הוא היעדר תחולה של תקנות סדר הדין האזרחי בעת הדיון בעתירות מינהליות.

 

ג. הקרבה לתקנות החלות בבג"צ

 

העקרון השני בליטיגציה המינהלית הוא הקרבה הדיונית לסדרי הדין החלים בבג"צ. תקנות סדרי הדין העוסקות בעתירות מינהליות פותחו על בסיס הליטיגציה הבג"צית. תקנות סדרי הדין החלות על עתירות מינהליות מהוות שיכלול ופיתוח של תקנות סדרי הדין החלות בבג"צ. קרבה זו באה לידי ביטוי בערב-רב של היבטים. החל מתוכן התקנות וההסדרים הדיונים, דרך המיעוט המספרי של התקנות, מיעוט הליכי ביניים, העקרון בדבר דיון ללא חקירות, וכלה בחתירה מהירה להכרעה בסכסוך.

 

הקרבה בין סדרי הדין החלים בעתירות מינהליות לבין סדרי הדין החלים בבג"צ מזמינה לימוד ומילוי "חסרים" בתחום הליטיגציה המינהלית באמצעות פנייה לליטיגציה הבג"צית. שהרי האחרונה היא גם "ותיקה" ו"עשירה" יותר, וגם מהווה אינדיקציה לאופן בו בית המשפט העליון – שהינו גם בג"צ וגם בית משפט לערעור – עשוי לבחון את ההתנהלות הדיונית של בתי המשפט לענינים מינהליים.

 

ד. מהירות ויעילות

 

עקרון שלישי בליטיגציה המינהלית הוא החתירה להכרעה מהירה ויעילה. עקרון זה נקבע בסעיף 13 לחוק בתי המשפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 שהינו הסעיף שהסמיך את שר המשפטים להתקין את תקנות בתי המשפט לענינים מינהליים.

 

המהירות והיעילות עוברות כחוט מקשר בסדרה ארוכה של הוראות דיוניות בליטיגציה המינהלית: החל מהבאת עתירה לעיונו של שופט מיד עם הגשתה, דרך הפיכת הדיון המוקדם לדיון עיקרי, דרך מיעוטן של התקנות ומיעוט הליכי הביניים, דרך זניחה כמעט מוחלטת של האפשרות לחקור מצהיר, וכלה בלוחות זמנים מצומצמים ביותר לנקיטת הליכי ערעור או הגשת בקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד. ואכן, במבחן התוצאה "אורך חייה" של עתירה מינהלית, קצר בהרבה מ"אורך חייה" של תביעה אזרחית.

 

ה. ראיות על בסיס תצהירים וללא חקירות

 

עקרון רביעי בליטיגציה המינהלית הוא הדיון הראייתי המתקיים על בסיס תצהירים. כלומר, ההכרעה השיפוטית בעתירה היא ללא חקירות.

המשמעות הדיונית היא כי על בעלי הדין לצרף לכתבי הטענות מטעמם את כל הראיות התומכות בעמדתם. על העותר לצרף תצהיר לכתב העתירה, ועל המשיבים לצרף תצהיר לפי שיקול דעתם, או לפי החלטה שיפוטית הקובעת זאת.

 

אולם, כנקודת מוצא, על הצדדים להניח כי הם לא יורשו לחקור מצהירים מטעם הצד שכנגד, או עדים שאינם מצהירים.

 

אמנם, לשון התקנות מאפשרת חקירת מצהירים. אולם, הלכה למעשה, הרשות לחקור מצהירים ניתנת במקרים מועטים, בנסיבות חריגות, ובהקשרים נקודתיים בלבד. התקנות מאפשרות אף לחקור עדים שאינם מצהירים אולם, כך נעשה רק במקרים נדירים שבנדירים, לאחר הגשת בקשה מטעם המבקש לחקור, לאחר מתן הזדמנות ליתר הצדדים להתייחס לבקשה, ומטעמים מיוחדים שיירשמו.

 

ו. לסיכום

 

ארבעת העקרונות הנסקרים נועדו לשמש כעקרונות מנחים למבקשים לנהל עתירה מינהלית. הם מהווים מסגרת עיונית כללית להבנה של אופן ניהול הליך עתירה מינהלית.

 

עקרונות אלו, לובשים מגוון רחב של ביטויים ספציפיים וקונקרטיים בהוראות דיוניות ספציפיות, המחייבות הן עיון בתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים והן בפסיקה שפירשה אותן. להרחבה באשר להסדרים הדיוניים הספציפיים ראו בספר "המשפט המינהלי – סדרי הדין והראיות בבתי המשפט לעניינים מינהליים" (מאת אליעד שרגא ורועי שחר).

--------------------------------------------------------------------------------

[1] המאמר מבוסס על חלקה הראשון של הרצאה שהועברה בשנתיים האחרונות בלשכת עורכי הדין במסגרת השתלמות בדיון אזרחי במחוזות תל-אביב ומרכז וחיפה.