נפגע תאונת דרכים, כבן 17, תלמיד תיכון, שעבד כשליח בפיצריה סבל מפגיעה רב מערכתית שכללה בין השאר: חבלת ראש, שברים באגן ובגפיים, פנה למוסד לביטוח לאומי בתביעה לנכות עקב התאונה.

ועדה רפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי, קבעה לנפגע נכות צמיתה בשיעור של 14.5%.

הנפגע, הגיש כתב ערעור לוועדה הרפואית לעררים מטעם המוסד לביטוח לאומי באמצעות עוה"ד שירלי כהן אדיב, אשר התקבל כך שנקבע לנפגע נכות צמיתה בשיעור של 35%.

בין שאר טענותיו טען הנפגע, כי טעתה הוועדה הרפואית כאשר התעלמה מפגיעתו של המערער בתחום הפסיכיאטריה, בתחום האורטופדיה, בתחום פה ולסת, בתחום הנוירולוגיה ולא בחנה את הממצאים הרפואיים וממצאים אובייקטיביים כפי העולה מהתיעוד הרפואי שהובא בפניה.


עוד טען הנפגע, כי טעתה הועדה הרפואית כאשר לא התבססה על כל התיעוד הרפואי בעניינו, ובין היתר, על בדיקות הדמייתיות ולרבות בדיקתCT הנוגעות לממצאים אובייקטיביים, וכן לא התייחסה לתלונותיו ומגבלותיו של הנפגע כפי שצוינו בפני הועדה.

התעלמה מבדיקות הדימות שעמדו לעיני הועדה, וכן מהממצאים הפתולוגים באשר לשבר בחוליה 2 בעמוד שדרה צווארי, ובניגוד לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן: "התקנות הביטוח הלאומי), לא הפנתה לתקנות הספציפיות המקנות נכות במקרה זה.

עוד נטען, כי טעתה הוועדה כאשר לא קבעה לנפגע נכות בגין צלקת מכוערת שנותרה על פי תקנות המוסד לביטוח, למרות שאין הדבר נתון לשיקול דעתה.

עוד נטען, כי טעתה הוועדה הרפואית הנכבדת כאשר קבעה כי אין להפעיל את תקנה 15, מאחר ולכאורה הנפגע מסוגל לשוב למעגל העבודה.

הוועדה הרפואית קבלה את ערעור הנפגע והעמידה את נכותו בשיעור של 35%, נכות צמיתה.

עם קבלת כתב הערעור והכרה בנפגע כנכה, הנפגע זכאי לגמלה חודשית קבועה בסך של כ- 2000 ש"ח וכן להטבות נוספות כנושא תעודת נכה של המוסד לביטוח לאומי, שיקום מקצועי, הנחות מארנונה ועוד.