בציבור מושרשת התפיסה כי בית דין רבני הולך לקראת הגבר ולאישה אין שום כלי שהיא תוכל להתמודד עימו בבית דין רבני. האם הדבר כך? בפירוש לא. התפיסה הזאת הינה שגויה ומוטעית.

 

הכלי הוא תביעה לשלום בית מצד האשה, מדובר בכלי המוגש פעמים רבות כתגובה לתביעת הגירושין וכך מתעכב תהליך מכירת הבית, מדובר ביצירת טריז בהליך.


מה אם הדרישה לשלום בית אינה אמיתית?

 

הדרישה לשלום בית, כמובן יכולה להיות אמיתית, אבל מה קורה כשהיא לא? האם יכול להיות שלום בית ללא בית? כנראה שהדבר בלתי אפשרי.

 

במצב בו האישה מגישה תביעה לשלום בית בבית הדין הרבני על בית הדין הרבני לבדוק את כשרותה. בית הדין נכנס להליך של בדיקת עילת הגירושין ואת כנות תביעת שלום הבית ובהליך זה בודק האם מדובר במהלך אסטרטגי שנועד לשרת את האישה.

 

בפסק דין שיצא מפתחו של בית הדין הרבני בנתניה הוא עוסק בדיוק בשאלה זו ושופך אור על הסוגיה. לאחר הגשת התביעה לגירושין האישה הגישה תביעה לשלום בית, אך בית הדין בפסיקתו דחה אותה.

 

אמנם הנושא נשמע מוכר וידוע, הגבר קיבל את מבוקשו והאישה נדחתה מכל וכל. אבל אם חוקרים את הפרטים מגלים שדווקא ידה של האישה הייתה על העליונה. בית הדין מינה דיין היושב בהרכב כדי שייפגש עם בני הזוג, ללא עורכי הדין, במטרה כנה ואמיתית ליישב את הסכסוך ומדובר בהצעה יוצאת דופן.

 

באותה נשימה האישה ועורך דינה העדיפו לנהל הליכים משפטיים עד למתן פסק הדין ובכך בעצם סגרו את הגולל על שלום הבית וחשפו את מהלכם האסטרטגי.

 

במקרה הנ"ל, סיבות הגירושין ואופי היחסים אינו שונה מאשר במקרים אחרים; הגבר היה המפרנס העיקרי אך לאחר שנקלע לקשיים כלכליים הזוג לא יכול היה להתגבר על כך. הם פנו להליך גישור שלא צלח ואף החמיר את הסכסוך למלחמה עקובה מדם הן בבית הדין הרבני והן בבית המשפט האזרחי; המלחמה הייתה כה חמורה שבמהלכה הופעל כמעט כל הליך משפטי ואפילו צו הרחקה על ידי האישה נגד הבעל.
הבעל נמצא במצב בו הוא הורחק מביתו ואילו האשה המשיכה להתגורר בבית הצדדים.

 

רצון לשלום בית אמיתי לא מתבטא בהצהרות אלא במעשים

 

כאשר בית הדין הרבני בחן את תביעת הגירושין הכרוכה של הבעל, ואת כנותה של תביעת שלום הבית של האישה ע"י ניתוח מעמיק ומפורט של מעשי האישה לצורך השגת שלום הבית, מצא כי טענתה מלווה בסיסמאות רבות שאין מאחוריהן מעשים אשר מעידים על רצון שלום בית.

 

בפסק הדין נכתב "רצון לשלום בית לא מתבטא בהצהרות או סיסמאות אלה בהשקעה מעשית של אחד כלפי השני", ודבר מכל אלה לא היה במקרה הנידון.

 

המעשים הסותרים של תביעה לשלום בית מחד ואי קבלת העזרה שהציע בית הדין ונדחתה ע"י האישה ועורך דינה מנגד, הדגישו לבית הדין כי אין מדובר בכוונה אמיתית וכנה אלא ספין משפטי.

 

הפסיקה של בית הדין לאחר המחקר שביצעו וכתבי התביעה וההגנה, הגיעה למסקנה הבלתי נמנעת:

 

"אף במקרה דנן שואל את האישה: "כשאת אומרת כך (שלום בית) למה את מתכוונת?" ביה"ד גם עונה האישה מתכוונת להיפרד מבעלה".
כאשר קוראים את פסק הדין ניתן לראות הצהרה של בית הדין, אי הושטת יד ופעולה לצורך הפיכת אחד את משנהו לבן ערובה כדי שיוכל להשיג מטרות כלכליות וללא החזרת הזוגיות למסלולה התקין. במצב זה ביה"ד גואל את הצד המסורב הנחשב לעגון וחל הדין ההלכתי לפיו כופים את סרבן הגט כדי להציל את המעוגן.

 

בסיום ההליך, ביה"ד ביצע את הפסיקה הנדרשת וחייב את הזוג להתגרש ואף הורה על חלוקת רכוש בין הצדדים.