מקרה כגון זה מתואר בפס"ד מלומד של בית משפט השלום בחיפה ת"א 48458-05-14 בסיל נ' שחיבר בו הוגשה בקשה לבית המשפט שעיקרה שעל הדייר בבית המשותף, הנתבע, לפנות את החניה שבה הוא משתמש המוצמדת לדירה אחרת בבית המשותף.


כלומר במקרה המתואר, הנתבע עשה שימוש שלא כדין לא בהרשאתם או בהסכמתם של התובעים תוך השגת גבול. זאת למרות שנעשו מספר פניות בכתב לנתבע, המשיך הדייר לחנות בחניה אשר אינה שייכת לו המכונה חניה "ג".


קודם לרכישת הדירה, התובעים התגוררו כשוכרים בבניין המדובר ובשל כך לא יכלו לנקוט באמצעים משפטיים כנגד הנתבע, אולם בעלי הדירה דאז הבהיר מפורשות כי העובדה שהשכן עושה שימוש בחניה אינה על דעתו כל כלל ועיקר.


ראוי לציין כי בפועל שימוש שלא כדין בחניה מהווה פגיעה קניינית


לטענת השכנים בשל שימוש ללא רשות שנעשה בחניה הינם נאלצים לחנות בחניה חלופית שאינה מקורה בעוד שהשלום בו הינם מחויבים הינו בגין חניה גדולה יותר. כלומר השכן הנתבע "השתלט על החניה" ובשל כך נגרמו נזקים ממונים ובלתי ממונים לדיירים התובעים.


עוד טענו התובעים כי רישום החניות והצמדתן בבניין המשותף נעשה על דעת כל הדיירים בעת הרישום בטאבו ולא באופן שרירותי.


השכן הנתבע מנגד העלה טענת התיישנות לפיה השימוש בחניה נעשה בדרך זו עוד משנת 1975 בהסכמת הבעלים הקודמים ומשכך הטענה לשימוש בלתי ראוי בפועל התיישנה.


עוד לטענת השכן הקבלן אשר בנה את הבניין בפועל הוא שביצע את רישום החניות בטאבו מבלי ששאל את בעלי הדירות ובניגוד להסכם השכנים בפועל.


בהתאם לאותו הסכם דאז, בעליה המקוריים של הדירה שבבעלות כיום ויתרו על חניה במקום האמור ולמעשה "נרדמו" על זכותם זו.


לכן כאשר התובעים רכשו בפועל את הדירה, לטענת הנתבע, ידעו על ההסדר הקיים לפיה החניה המוצמדת לדירתם הינה חניה אחרת הקרויה "ו" ורכשו את הדירה בידיעה ברורה כי זוהי החניה המיועדת להם בפועל.


לא זו אף זו, כאשר נודע לנתבע כי הדירה מוצעת למכירה, ביקש לרכוש אותה אך התובע התחנן כי יוותר על כך ויאפשר לו לרכוש את הדירה בידיעה כי חניה "ו" תשמש אותו.


לאור הנתונים המתוארים פסקה כב' השופטת המלומדת כי ראשית כאשר מדובר במקרקעין מוסדרים, קרי חניה מוסדרת לא קיימת טענת התיישנות


דהיינו זהו הדין הנהוג במקרה של הסגת גבול נמשכת והולכת והנזק שנגרם בגינה. בפועל, כל יום שקיימת הסגת גבול נולדת עילת תובענה חדשה אשר נחסמת לאחר אותו היום.


אף אם לא צורף הסכם בכתב אודות המצמדת החניה לדיירים הנתבע עצמו, קרי השכן אשר חונה בחניה לא לו, מאשר כי במסגרת אותו הסכם יוחדה החניה הספציפית קרי חניה ג' לתובעים.


באשר לטענת השהוי בהגשת התביעה, פסקה כב' השופטת כי הנתבע לא הוכיח כי חלה השתהות בהגשת התביעה וכי בפועל לא הייתה כל הסכמה בשתיקה לחניתו בחניה לא לו זאת משום שהבעלים הקודמים אף הם התנגדו להשתלטות על חניה אשר הייתה בפעל בבעלותם.


משכך לא הוכח הלכה למעשה כי נעשתה עסקת חליפין בין דיירי הבניין או הוסכם על שינוי בחזקה בחניות השונות בניגוד לרישום הבעלות.


באשר לטענה כי הסכמת הבעלים הקודמים לשימוש בחניה המדוברת הינה ברת תוקף ודינה לחול גם על בעלי הדירה הנוכחים מכח היותה "זיקת הנאה", פסקה כב' השופטת כי משלא נרשמה זכות כגון זו לטובת הנתבע הרי שממילא אינה חלה.


זאת ועוד יצוין כי, מאחר ולטענת הנתבע, ניתנה לו הסכמה שבשתיקה / מפורשת לחנות בחניה המדוברת לאור התנהגותו של הבעלים הקודמים אין הדבר מהווה שימוש נוגד לזכות הבעלים על הנכס ולכן לא ניתן לטעון לקיומה של "זיקת הנאה".


גם בהנחה שהנתבע התקין מחסום בעלות של 30,000 שקלים כאשר סבר כי החניה משויכת לו, וחנייתו נעשתה לדבריו בתום לב, הרי עמידתם של התובעים על זכותם לעשות שימוש בחניה שיועדה לדירתם, חניה ג', ולהשתמש בחניה המקורה זאת משום שהינם מחויבים בתשלום ארנונה גבוה יותר בשל שימוש בחניה חלופית מעידה על תום לבם של התובעים ולא להיפך.


שהרי אין מדובר בדבר פעוט אלא עקרוני המושתת על זכותם של התובעים לחנות בחניה המשויכת על פי חוק להם ואשר נתפסה בפועל על ידי הנתבע.


על כן, לא הוכח כי רכישת דירה על ידי הנתבע נסמכה על ההבטחה לחנות בחניה שאינה בפועל משויכת אליו


זאת ועוד, לא הוכח הלכה למעשה כי הסתמכות הנתבע על חניה המדוברת שינתה את מצבו לרעה. לכל היותר השקיע השכן בהכשרת הקרקע לחניה לטענתו ובהקמת מחסום, דבר אשר לא הוכח בפועל.


משכך, פסק בית המשפט הנכבד כי הנתבע יפנה את החניה המדוברת, חניה ג' תוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין.

 

עו"ד דרורית מלינרסקי גורסת כי מעיון בפסק הדין אנו למדים כי הגנה על רכושו קניינו של הדייר הינה אבן יסוד בבואנו לדון בתפיסת רכוש שלא כדין ככלל ובבית המשותף בפרט.


תפיסת חניה שלא כדין, הינה למעשה "השתלטות" שלא כדין על רכושו של הדייר ובדין פסק בית המשפט הנכבד כי יש לפנות את הנתבע מן החניה.


זאת לומר כי אין ליתן תימוכין לכך שיצא חוטא נשכר. בית המשפט הנכבד נתן למעשה גושפנקא חוקית לכך כי רכושו של אדם והזכות לקניין הינו ערך על חוקתי אשר הפרתו תהא מלווה בסנקציות כלפי המפר.


בפסק הדין המתואר, הלכה למעשה קבע בית המשפט הנכבד כי אין ליתן לגיטימציה להשתלטות בכוח על רכושו של האחר ומנעשה כך יופעלו כל האמצעים החוקיים למגר תופעה זו.