.jpg)
במרבית המקרים מתייצבים חוקרי המשטרה במחיצת החשוד בהיכל המשפט תוך שבאמתחתם אך ורק שבבים מעטים של מידע. לא מצויה בידי החוקרים בשלב זה תשתית מקיפה ומעמיקה של ראיות. לכל היותר מצויות בידיהם מספר ראיות ראשוניות ושטחיות. אך מרבית שופטי המעצרים מעניקים משקל ניכר לשבבי המידע הללו. הם קובעים כי שבבים ראשוניים ולקויים אלו מניחים תשתית ל"קיומו של חשד סביר כנגד החשוד". נטייתם של מרבית שופטי המעצרים אפוא תהיה להאריך את מעצר החשוד המובא לפניהם לאחר 24 שעות חקירה ראשונית.
כלומר: נטיית השופטים היא להיעתר לבקשת המשטרה להורות על הארכת המעצר במספר ימים נוספים
במצב דברים זה טמונה סכנה עצומה: תכליתה של הארכת המעצר בעיני חוקרי משטרה רבים היא לזכות בפרק זמן נוסף לביצוע פעולות חקירה שמטרתן חילוץ ראיות מפלילות כנגד הנחקר.
בתום שנות ניסיון רבות ועשירות כסניגור פלילי, עליי להודות שהרושם שהצטבר בקרבי הנו כי משטרת ישראל משתמשת לא אחת בעובדת כליאת החשוד במעצר מאחורי סורג ובריח ככלי לשבירתו וזאת לשם חילוץ הודאה מפלילה מפיו. חוקרי המשטרה מעניקים לא אחת חשיבות עצומה דווקא להודאת החשוד ולא למציאת ראיות אובייקטיביות (ראיות שהנן חיצוניות לדברי החשוד בחקירותיו) שיכולות להביא לחשיפת האמת. בין אם אמת זו היא שהחשוד אכן ביצע את העבירה המיוחסת לו ובין אם אמת זו היא שהחשוד לא ביצע את העבירה.
הארכת מעצרם של חשודים בידי שופטים שמסתמכים בהחלטת הארכת המעצר על שביבי מידע מפי שוטרים, אפוא, טומנת בחובה סיכון עצום לכך שחשוד המצוי במעצר מאחורי סורג ובריח, יישבר וימסור הודאת שווא או ייכשל בלשונו ויפליל את עצמו חרף העובדה שהנו חף מכל פשע וזאת אך ורק משום הלחץ הנפשי שהוא נקלע אליו בשל עובדת שלילת חירותו.
אדגיש שברוב המכריע של המקרים, מגישים אנשי המשטרה לשופט המעצרים מזכרים או דו"חות פעולה כללים ובלתי מפורטים שדי בהם כדי לשכנע את השופט להורות על הארכת מעצר. יותר מזה: לעתים מציגים אנשי המשטרה מסמך כללי שטומן בחובו מעין סיכום לקוי של הראיות וזאת לנוחות השופט שאינו נחשף לראיות הממשיות שבידי המשטרה (אם בכלל ישנן כאלה) אלא מסתפק אך ורק בקריאת הסיכום הכללי שמוצג לפניו.
ישנם כמובן שופטים מנוסים יותר שפועלים בצורה חריגה יחסית בנוף המשפטי: הללו מחליטים להורות על שחרור החשוד כבר במסגרת הדיון בבקשת הארכת המעצר הראשונה מטעם המשטרה. כלומר: כבר בתום 24 שעות המעצר הראשונות.
עלינו להבין ואף להפנים: בשיטת המשפט הליברל-דמוקרטית, שופטי המעצרים הנם הגורם היחידי שיכול לבקר את פעילות משטרת ישראל, לפקח עליה ולשמור בקפידה על חירות החשוד ולכל הפחות לצמצם את הפגיעה בחירותו שלא לצורך. שופטי המעצרים הנם היחידים שיכולים לעיין בראיות שבידי המשטרה ולפקח ברצינות על עבודת גורמי החקירה. זאת מאחר שהסנגור אינו מורשה להיחשף לתוכן חומרי החקירה בשלב זה.
שוב ושוב אנו עדים לפרסומים בולטים בכלי התקשורת בדבר חקירות משטרה שפוענחו לכאורה את הפשע אך במהרה מתברר כי לא היו דברים מעולם וכי החשוד שמשטרת ישראל הצביעה עליו כעל מי שהודה בעבירה פלונית, כלל לא ביצע עבירה זו. לא אחת מתגלה פער בין תוכנן של הודאות שווא שמופקות מפי חשודים חפים שנשברו בשל תנאי שלילת חירותם ולכן הודו בעבירה שלא ביצעו - לבין תוכנן של הראיות האובייקטיביות בפועל.
דוגמה איומה, בוטה ומפורסמת לכך: תוכן הודאת השווא של שלושה אזרחים ערבים בפרשת חטיפתו ורציחתו של החייל אולג שייחט ז"ל במשטרת מחוז הצפון כלל לא תאמה את הראיות המדעיות בשטח (הם הודו בביצוע חטיפה ורצח באופן שכלל לא תאם את דרך חטיפתו וכן את אופן רציחתו הנורא של החייל המנוח).
כנגד השלושה הוגש כתב אישום בגין חטיפה ורצח בבית המשפט המחוזי בנצרת בעקבות הודאת השווא שהופקה מפי שלושתם. הם עמדו לפני סכנת מאסר עולם על לא עוול בכפם. והנה, זמן קצר לאחר מכן התקבלה במשטרת מחוז הצפון ובשירות הביטחון הכללי הודאה כנה מפי אדם אחר שסיפר בצורה מפורטת את פרטי החטיפה והרצח, תוך שתוכן הודאתו תואם את הפרטים המוכמנים של החטיפה והרצח (פרטים מוכמנים הנם הפרטים האובייקטיביים שיכולים להיות ידועים רק לרוצח האמיתי כדוגמת אופן שכיבת הגופה, מיקומה של הגופה, סימנים בולטים על גופו של המנוח, אופן ביצוע הרצח, מראהו של הנרצח בעת שנפח את נשמתו ועוד). בעקבות גילויו של החוטף והרוצח האמיתי, שוחררו 3 הנאשמים החפים וכתב האישום החמור כנגדם בוטל.
גם חשוד שאינו הופך לנאשם שצפוי למאסר לכל חייו על לא עוול בכפו, הנו חשוד שעלול למצוא עצמו מתמודד עם עוול כפול: שבר עמוק בחייו לצד הימלטות הפושע האמיתי מהעמדה לדין ומעונש
כך למשל אנו עדים לעיתים למצבי דברים שבהם שמו של אדם חף ונורמטיבי מהיישוב (ואף שמה של אישיות ציבורית ידועה) מוכתם במהלך חקירה במסגרת פרשייה כזו או אחרת הזוכה להד ציבורי נרחב.
לא אחת מתברר שאדם נחקר בפרשיה זו או אחרת כחשוד בביצוע עבירות חמורות, שמו אינו נאסר לפרסום, פרטיו מודלפים זה מכבר מפי גורם כלשהו מטעם משטרת ישראל לכלי תקשורת כזה או אחר והוא מתפרסם ברבים. אכן, גם אם מתברר במהרה שידו לא הייתה במעל והוא משוחרר לביתו - העוול העצום כלפיו כבר נגרם. קשה לאמוד בכלל את היקף הנזק שמתחולל בחייו של חשוד שהנו חף מכל פשע אך ורק בשל דליפת שמו לאמצעי התקשורת.
תופעה חוזרת זו - של מצעד נחקרים תמימים המגיעים לחקירה משטרתית ומשתחררים תוך שתיק החקירה שנפתח נגדם, נסגר תוך זמן קצר, אך במקביל שמם הטוב נרמס ברבים - הינה תופעה פסולה ומדאיגה שמחייבת חשיבה מחודשת במסגרת חברה ליברל-דמוקרטית שאמורה להיות רגישה לזכויות הפרט:
שמו הטוב של הנחקר נפגע לעתים כליל. משפחתו ואף ילדיו נקלעים לסערת רגשות. יכולתו של הנחקר להתפרנס בכבוד נפגעת לא אחת. המוניטין שצבר עומד בסכנה. ולא אחת קיים חשש כי ייזרק ממקום עבודתו על לא עוול בכפו (או שמא לקוחותיו ינטשו את בית העסק שברשותו אם הנו עצמאי והדבר יוליד את קריסתו הכספית.
הסיכון העצום להתממשות תסריט הבלהות הזה גובר כאשר מדובר בפרשיות פליליות מסועפות ורבות משתתפים: גורמי החקירה עוצרים שורת חשודים. כנגד חלק מהם אכן ישנן ראיות כבדות משקל לביצוע עבירות פליליות חמורות. כנגד חלק אחר מהם לא מצויות ראיות בעוצמה של ממש. החוקרים אינם ממהרים לשחרר את הנחקרים שכנגדם ראיות קלושות. נהפוך הוא: הם מתמקדים לא אחת בניסיון לעבות את עוצמת הראיות כנגד החשודים המרכזיים (כנגדם יש בידיהם ראיות חזקות מלכתחילה) אך במקביל מונעים מהחשודים המשניים (כנגדם ישנן ראיות חלשות לאין ערוך וחלקם הנם חפים מכל מפשע) להשתחרר במהרה מבית המעצר ולהתגונן כראוי מבתיהם כנגד החשד המופרך שדבק בהם.
אכן, לא אחת נמנעים חוקרי משטרת ישראל מביצוע פעולות חקירה מהירות שטומנות בחובן פוטנציאל של הפרכת החשד כנגד הנחקרים המשניים (כגון: עימות בין חשודים, מסדרי זיהוי, איכון מכשירי טלפון נייד, בדיקה מדעית מהירה של טביעות אצבע מזירת הפשע ועוד) ובכך מונעים מהחשודים שהראיות הראשוניות שמצויות כנגדם הנן קלושות מלכתחילה - את מימוש הזכות להתגונן, לנקות את שמם ולהשתחרר במהרה ממעצרם.
כשמדובר במעצר מספר חשודים במסגרת פרשות פליליות שטומנות בחובן מספר רב של חשודים (חקירות שיכולות להוליד כתבי אישום שמוגשים לצד בקשות לעצור את החשודים שהפכו לנאשמים עד תום משפטם, כלומר למשך חודשים ארוכים), ישנה חשיבות קריטית לביצוע פעולות חקירה יסודיות ומהירות. זאת כדי למנוע את התמשכות הליכי החקירה שטומנים בחובם עינוי מובהק של חפים מפשע וכן כדי למנוע מצב דברים שבו חשודים חפים מפשע או כאלה שהראיות כנגדם קלושות - יעמדו במצב של מעין שבויים או בני ערובה עד לגמר החקירה בעניינם של החשודים המרכזיים שכנגדם ישנן ראיות בעלות עוצמה רבה יותר.
השיטה הקיימת מניחה אפוא תשתית ממשית לעוול עצום: חפים מפשע עלולים למצוא עצמם עצורים לאורך תקופה ניכרת מאחורי סורג ובריח
אנו סבורים שבשלה השעה לקרוא לשינוי דפוס הפעולה של גורמי החקירה. על חוקרי המשטרה לנהוג ביתר רגישות כלפי חשודים שהראיות המצויות כנגדם מלכתחילה הנן קלושות. זאת במיוחד בפרשות רבות משתתפים. על החוקרים מוטלת החובה להתחיל בפעולות חקירה מהירות ויסודיות קודם כל בעניינם של חשודים אלו. ועם הפרכת החשד כנגדם, על החוקרים לבדוק במהירות את מי מהחשודים הללו ניתן לשחרר ממעצר.
אכן, המיון הראשוני של החשודים הנו קריטי. מטרתו היא להותיר את החשודים הממשיים שכנגדם ישנן ראיות בעלות עוצמה במעצר, תוך שחרור החשודים שכנגדם הראיות קלושות. בכך תצומצם מאד גם הסכנה החמורה מכל שמונחת לפתחה של כל מערכת משפט ליברל-דמוקרטית: הרשעת חפים מפשע.
דווקא שחרור מהיר של חשודים שכנגדם אין ראיות ממשיות והימנעות מהגשת כתבי אישום כנגד חשודים שכאלה במסגרת פרשיות רבות משתתפים, יגבירו את אמון הציבור במערכת אכיפת החוק ויולידו סיכוי לצמצום תופעת הרשעות השווא תוך הבטחת הרשעת האשמים האמתיים. קריאתנו במאמר זה אפוא היא חדה ומובהקת: על חוקרי המשטרה להקפיד הקפדה יתרה בזכויות חשודים בכלל ובזכויות חשודים בפרשות פליליות רבות משתתפים בפרט.
.JPG)
