תביעה בגין מעשה כיעור לא בהכרח פוסלת קבלת כתובה

כבר בתחילת דברינו נדגיש כי אין במעשה כיעור עצמו כדי להפסיד לאשה את כתובתה.

היסוד ההלכתי המורה כי במעשה כיעור ניתן להפסיד לאשה את כתובתה נובע מהסיבה הפשוטה שכשמתרחש מעשה כיעור אנו תולים שבוודאי לאחר מכן התרחש גם מעשה זנות, אולם אילו היה לנו ידיעה לכך שמעשה הכיעור לא גרר אחריו מעשה זנות ודאי,  במקרה זה לא תפסיד האשה כלל את כתובתה, יתכן ויהיה דינה כעוברת על דת, אולם בכדי שנגדיר אשה כעוברת על דת יש חובה לבעלה להתרות בה קודם למעשה, דבר שלא קורה במרבית המקרים.

ונסביר את הדברים:

לעניין מעשה כיעור הובא ברמב"ם  הלכות אישות פרק כ"ד הלכה ט"ו כך: "כיצד היא יוצאה משום שם רע, כגון שהיו שם עדים שעשתה דבר מכוער ביותר, שהדברים מראין שהיתה שם עבירה אף על פי שאין שם עדות ברורה בזנות וכו',  אם רצה בעלה להוציאה תצא בלא כתובה, ואין זו צריכה התראה".

והיינו, שאף על פי שלא ראינו בעדות ברורה שזינתה, אבל אנו תולים שבודאי זינתה, ולכן מפסידה כתובתה אף ללא התראה, היות ואנו תולים שהיה פה מעשה זנות, ומעשה זנות מצד עצמו יוצר הפסד כתובה [ועל אף שאין אנו אוסרים אותה על בעלה, אולם זהו הגדר שחז"ל קבעו שלענין לאסור אשה על בעלה צריך עדות ממש, ולענין הפסד כתובה, מספיק לנו שתולים שבודאי היה זנות].

והיוצא מזה שאין עשיית דבר מכוער יוצר הפסד כתובה, אלא היות והיה מעשה מכוער תולים אנו שזינתה, ומה שיוצר את הפסד הכתובה, זהו מעשה הזנות, ולא עשיית דבר מכוער.

 יוצא כי עצם מעשה עשיית דבר מכוער, לא יוצר הפסד כתובה.

 בתיק מספר 5904-21-1  בבית הדין הרבני מיום 17/7/200 נדון מקרה באשה ששהתה עם ידיד שלה בביתו במשך לילה שלם!! הבעל דרש להכריז כי בית הדין יראה במעשה זה כמעשה כיעור ובכך יפסיד לה את כתובתה אולם בית הדין למרות שזהו המקרה הקלאסי בהלכה למעשה כיעור האמין לדברי האשה ולדברי הידיד שהצהירו כי לא קיימו כל יחסים פיזיים ופסק כי על הבעל לשלם לאשה את כתובתה יחד עם תוספת הכתובה למרות שמעשה זה הינו מעשה כיעור.

סברת בית הדין הינה כמו שהסברנו לעיל, אין במעשה כיעור לכשעצמו בכדי להפסיד לאשה את כתובתה, אלא רק אם יהיה לבית הדין ברור כי מעשה הכיעור גרר אחריו מעשה זנות.

ישנם פסקי דין רבים המורים זאת ולהוי ידוע כי דבר זה מעוגן היטב בהלכה היהודית ובדברי הפוסקים.