עו"ד צבי א. רוטנברג , סנ"צ (מי')
1. מבוא
חקירת אירוע פלילי הינה משימה מורכבת ביותר, באשר בד"כ מבצעי האירוע נעלמים מן המקום, ולעיתים, האירוע אף מתוכנן בקפדנות על מנת למנוע כל אפשרות של הרשויות להתחקות אחרי האשמים. בעידן המודרני יש בידי הרשויות החוקרות אמצעים מתוחכמים ומדעיים להתחקות אחר המעורבים באירוע.
המקרה הקלאסי לאירוע פלילי במקורות המחייב חקירות וזיהוי פלילי במשפט העברי הוא דין "עגלה ערופה" :
"כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלקיך נותן לך לרשתה נפל בשדה לא נודע מי הכהו. ויצאו זקניך ושפטיך ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל. והיה העיר הקרובה אל החלל ולקחו זקני העיר ההיא .... וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם ועינינו לא ראו .. " (דברים כא,א-ז) .
מדובר על הרוג (בלשון מקצועית מב"ט – מוות בלתי טבעי) שבו זקני העיר כלומר אנשי מז"פ/זק"א המקומיים נדרשים בזירת האירוע לקחת מדידות, לאסוף חפצים, סכינים, להבים, קליעים, תרמילים ולאתר עקבות נעליים, כפות רגליים וכל מימצא אפשרי ובאמצעים מדעיים לנסות לאתר את הקרבן וגם את הרוצח.
ורק לאחר שכל הניסיונות והמאמצים לא צלחו ניתן לסגור את התיק ולהצהיר: ידינו לא שפכו את הדם ועינינו לא ראו.
מדברי "הנודע ביהודה" עולה שמותר לנתח גופת אדם שנרצח כדי להביא את רוצחו לדין, וטעמו עמו: הענשת הרוצח היא כבודו של הנרצח. לאור זה יש הצדקה הלכתית לפעילות המכון לרפואה משפטית.
2. מערכות זיהוי
מערכות הזיהוי הם בשלושה מישורים : -
- אנשים
- נכסים
- תעודות
אנשים
הזיהוי האישי הוא הדבר הבסיסי ביותר בתולדות האנושות. אשר על כן, מיד עם לידת האדם ניתן לו שם אישי ייחודי ובלעדי לנילוד והזיהוי נעשה ע"י ציון השם האישי ושם האב ו/או האם ומשפחת האב המתייחס לשבט. שיטת המיפקד נהוגה למעשה עד עצם היום הזה (כולל מתן מספר זיהוי לשמות ! ).
רכוש
ככל שמדובר ברכוש בעל ערך, המדינה / החברה מעוניינים ברישום הבעלות, דבר המחייב תיעוד והגדרה חד-חד ערכית של הרכוש למנוע מחלוקות וכיו"ב. וכך נאמר במקורותינו:
"ויקם שדה עפרון אשר במכפלה אשר לפני ממרא השדה והמערה אשר בו וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו סביב לאברהם למקנה לעיני בני חת וכל באי שער עירו " (בראשית כג,יז-יח).
תעודות
התעודות ייעודן להעיד על זהות האיש, מעמדו, או זכויותיו בנכס. וכך נאמר במקורותינו:
"כי יקח איש אשה ... והיה אם לא תמצא חן בעיניו ... וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ... " (דברים כד, א-ב). ספר הכריתות (גט) הוא תעודה המעידה על מעמד האשה.
בעיניני מקרקעין נאמר במקורותינו:
"ואקנה את השדה מאת חנמאל בן דדי אשר בענתות ואשקלה לו את הכסף ... ואכתב בספר ואחתום ואעד עדים ואשקל הכסף במאזנים. ואקח את ספר המקנה את החתום המצוה והחקים ואת הגלוי. .... כה אמר ה' צבאות אלקי ישראל: לקוח את הספרים האלה את ספר המקנה הזה ואת החתום ואת ספר הגלוי הזה ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים." (ירמיהו לב,ט-יד).
כל הפעולות והרישומים נעשו ע"פ סדר הדין האזרחי בהתאם לחוק המקרקעין כאשר הספר החתום נשמר אצל רשם המקרקעין והספר הגלוי (נסח) בידי הרוכש כתעודה על זכויותיו במקרקעין.
3. מאגרי מידע
מפאת חשיבות הרישומים בקיום סדרי שלטון ומינהל - הוקמו מרשמים (מאגרי מידע) לאוכלוסין, למקרקעין, לכלי רכב, לחברות, לקוי טלפון ועוד כיו"ב.
כיום מאגרי מידע רובם ככולם ממוחשבים ומאוחסנים באמצעים מגנטיים וניתנים לעיבוד מהיר והצלבה עם מאגרי מידע אחרים. המאגר החשוב ביותר הוא : מרשם האוכלוסין
עפ"י חוק מרשם האוכלוסין, כל תושב חייב למסור לפקיד הרישום פרטים הנוגעים לו וכל שינוי בהם:
1. שם המשפחה, השם הפרטי ושמות קודמים
2. שמות ההורים
3. תאריך הלידה ומקום הלידה
4. המצב האישי (רווק נשוי גרוש או אלמן)
5. שם בן הזוג
6. שמות הילדים, תאריכי לידתם ומינם
7. המען
תושב שנרשם לראשונה יקבע לרישומו מספר זהות. תושב שמלאו לו 16 שנה חייב לקבל תעודת זהות. לכל תעודה יוצמד תצלום של בעל התעודה. תעודת הזהות תיחתם בחתימת ידו של בעל התעודה .
בעבר היה נהוג לציין בתעודת הזהות גם את הגובה, צבע השיער וצבע העיניים.
מקובל בחברות המתוקנות שאדם יידע מיהם הוריו הביולוגיים, וידיעה זו צריכה להיות נחלתו של כל אחד מבני המשפחה. נוסף על כך, מוטלת על הקהילה החובה להפעיל מערכת בקרה חברתית שלא תאפשר נישואים בין קרובים ותמנע מפרטים בחברה הולדת בנים ובנות פסולים. בעם ישראל ידיעת הייחוס המשפחתי והשמירה עליו הם גם תנאי הכרחי להסדרת המעמד האישי, ירושה וכיו"ב.
אשר על כן ניהל עם ישראל מבראשיתו ספר יוחסין =מרשם אוכלוסין, וכך אומר המדרש :
בשעה שקבלו ישראל את התורה, נתקנאו אומות העולם בהן, מה ראו להתקרב יותר מן האומות. סתם פיהן הקב"ה. אמר להן: הביאו לי ספר יוחסין שלכם, שנאמר: "הבו לה' משפחות עמים" (תהילים צו, ז; דה"א טז, כח), כשם שבנַי מביאין: "ויתילדו על משפחתם" (במדבר א, יח). לכך מנאם בראש הספר... שלא זכו ליטול את התורה אלא בשביל היוחסין שלהן (ילקוט שמעוני, במדבר, א, סימן תרפד).
4. זיהוי פלילי
היעדר זיהוי נכון עלול לגרום לכך לדוגמא שהאיש הלא נכון יואשם בפלילים או יחזיק ברכוש לא לו שלא כדין. הזיהוי הנכון נדרש גם לגבי חפצים לדוגמא אדם נתפס עם אבקה לבנה בנסיבות חשודות ומואשם בסחר סמים, אך התברר בבדיקה כימית שהחומר שנתפס הוא אינו סם. או לחילופין אדם ביקש לרכוש מטילי זהב ובבדיקה אנליטית התברר שהמטילים רק מצופים זהב וכן הלאה.
להמחשה בספר בראשית מסופר כי יעקב ביקש לשאת את רחל לאשה, אך לבן חותנו בליל הכלולות החליף את רחל בלאה ורק למחרת נודע ליעקב התרמית
"ויהי בבוקר והנה לאה ... מה זאת עשית לי ... למה רימיתני" (בראשית כט,כה).-
הזיהוי הפלילי, מטרתו לקשר בין ממצאים שנמצאו בזירת העבירה לאנשים או חפצים שעשויים להיות קשורים לאירוע העבירה.
חשוב לדעת כל כלי משאיר חותם ייחודי משלו על העצם ואין שני כלים בעלי אותו חותם. והנחה זו מקובלת גם על בתי משפט בעולם.
תוקפו של הסימן תלוי במידה רבה בקביעת המומחה המציג אותו בפני בית המשפט
5. שיטות זיהוי
ישנם כמה דרכים ושיטות מקובלות לזיהוי:
- מספר זיהוי (=שם פרטי / שם האב / משפחה / שבט)
- טביעת עין (= מסדר זיהוי)
- קול
- טביעת אצבע
- D.N.A.
- כתב יד
- כלי נשק, כלי פריצה, נעליים , צמיגים, סיבים וכיו"ב
טביעת אצבעות (ט.א.)
במבט שטחי נראה עור האדם חלק, אולם למעשה, קיים הבדל בין העור של כף היד וכף הרגל לבין העור אשר בשאר חלקי הגוף, רק בעור כף היד וכף הרגל מבחינים בקווים עדינים ובחריצים, המסודרים בשורות ובצורות גיאומטריות שונות, אלה הם הרכסים העשויים קימורים זערוריים שבראשם נקבוביות להפרשת הזיעה.
הטביעה נשארת על גבי המשטח כתוצאה מהפרשת זיעה, המיוצרת על ידי בלוטות הזיעה הנמצאות מתחת לעור, נפלטת דרך הנקבוביות שעל הרכסים וגורמת ללחות העור. טביעה יכולה להיווצר גם כשהאצבעות באו במגע עם חומר דביק, או כשהמשטח שעמו באו האצבעות במגע הינו מאובק או עשוי מחומר המשנה את צורתו, כגון: פלסטלינה, מרק, צבע טרי וכד'.
לתופעה הייחודית הזו של טביעת אצבעות אמרו חז"ל: "להגיד גדולתו של הקב"ה שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד כולן דומין זה לזה ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחברו" (סנהדרין ל"ח).
יתירה מזאת, בתמונות ובהשוואת כתבי יד וחתימות בני האדם, קיימות אפשרויות של זיוף, וככל שהמדע מתקדם כך אפשר לעשות תמונות, תווים וחתימות מזויפות שאינן נראות כמזויפות אלא ע"י מומחיות רבה ומכשירים מיוחדים שפותחו לכך.
לעומת זה, כאמור טביעות אצבעות של אותו אדם בכל עת ובכל מצב יהיו זהות לחלוטין. ואפילו לגבי אחים תאומים אין זהות בטביעת האצבעות.
בהתאם לכך, מבדילים בין שלושה סוגי טביעות:
- טביעות האצבעות
- טביעות כפות הידיים
- טביעות כפות הרגליים
גם כאשר קיימת פציעה יחזרו ויופיעו הרכסים המקוריים מייד לאחר שהפציעה תגליד, ולא יחול שום שינוי בהרכב הטביעה. צורת הרכסים נוצרת כבר בחודש הרביעי של העובר ואינה משתנה אצל האדם במהלך חייו, והיא נשמרת גם לאחר מותו עד לריקבון המוחלט של הגוף.
לאחרונה אושרה הצעת החוק על תעודות זיהוי חכמות "ביומטרי". תמוהה ההתנגדות בטענת חדירה לצנעת הפרט הנובעת למעשה מבורות.
DNA
אחד האמצעים החשובים במדע הפורנזי בן ימינו הוא בדיקת DNA המאפשרת לקשור בין חומר ביולוגי שנמצא בזירת העבֵרה לבין החשוד בביצועה על ידי השוואת פרופילי הדנ"א של הממצא ושל החשוד.
די בטיפת דם בגודל ראש סיכה או רוק הנדבק לבדל סיגריה לצורך זה.
פרופיל הדנ"א יכול לקשור גם בין זירות פשע אחדות, כשהמבצע אינו ידוע או שעדיין לא נתפס חשוד בביצוע הפשע, עד כדי תיאור ה"מבוקש" לא על סמך שמו או תיאורו החיצוני, אלא על סמך הפרופיל הגנטי שלו. מאגר ארצי של נתוני דנ"א מאפשר השוואה בין זירות עבֵרה נחקרות ובין מאגר החשודים. יתרונו הרב של הדנ"א בסיוע לזיהוי הפלילי נובע מן העובדות הבאות:
- פרופיל הדנ"א של הפרט אינו משתנה כל ימי חייו.
- הדנ"א זהה בכל רקמות הגוף.
- דגימת דנ"א יכולה להתקיים שנים הרבה.
- ניתן לשכפל את הדנ"א במעבדה,
בפרופיל הדנ"א טמונה יכולת הפרדה גבוהה בין פרטים, ומשום כך ניתן לקבוע פרופיל דנ"א ייחודי לכל אדם, פרט לתאומים זהים.
כתב יד
מקובל להניח שכתב ידו של כל אדם ייחודי ושניתן לזהות על פיו את כותבו. אך יש הסכמה שלא זו בלבד שאין לשני בני אדם כתב יד זהה, אלא שהאדם אינו יכול לכתוב שנית ספונטנית וטבעית באופן זהה דברים שכתב או חתימה שחתם.
שתי שיטות עיקריות מקובלות בזיהוי כתב יד: האחת מסתמכת על עדות (היכרות מוקדמת) של אדם עם כתב היד או החתימה; והשנייה מסתמכת על השוואת כתב היד שבטיעון עם כתב יד מאומת על פי קווי הדמיון ביניהם, שניתן לקבוע על פיהם ששני כתבי היד נכתבו בידי אדם אחד.
השוואת כתבי יד מתייחסת למכלול תכונות, כוללניות ופרטניות, המאפשרות למומחה לקבוע שמסמך מסוים נכתב בידי פלוני.
שטף הכתיבה, אופי הכתב, מיומנות הכתיבה, מהירותה והיחס לשורה ולשטח הכתיבה - כל אלה הן דוגמאות לבחינה כוללנית של כתיבת יד הכותב. נוסף על אלה, מסייעים לזיהוי רוחב השוליים, הרווחים בין המילים והאותיות והשורות, הגודל הכללי של הכתב וגודלן היחסי של אותיות בתוך הכתב.
כמו כן, נבחנים דרך חיבור האותיות זו לזו, הטלאות בכתיבה, פירוט מבנה האותיות והספרות וסימנים אחרים. אף יש לבחון את מבנה הכתב לאותיותיו, את צורת האותיות, את התחלותיהם של קווים וסיומם ואת החלקים המסתיימים בכתב עבה או קווים ההולכים ומתחדדים ועוד.
כאשר מוטל ספק בדבר כשרותה של תעודה - כגון תעודה המעידה על השכלה או מקצוע או לאום ועוד - היא נשלחת לבדיקה במעבדת המסמכים של המחלקה לזיהוי פלילי שבמשטרת ישראל. תוצאת הבדיקה במעבדה זו היא הקובעת באופן ישיר את כשרותה או אי-כשרותה.
ואם הבדיקה מעלה שהתעודה מזויפת, לא די שהיא מבוטלת, אלא שניתן גם להגיש תלונה כנגד המציג אותה בגין עברות אחדות הקבועות בחוק העונשין, ביניהן: זיוף מסמכים וניסיון לקבל דבר במרמה.
יש שהזיוף של התעודה הוא תוצאה של עריכת שינויים בתעודה כשרה, כגון הוספה על מה שנכתב בה מעיקרא, מחיקת חלקים ממנה או שילוב של שני הדברים כאחת. השינוי עשוי להיות בחלק הכתוב שבתעודה או בתמונה או במספר הזיהוי. התעודה נבדקת במיקרוסקופ המאפשר את גילוי סוג הדפוס, סוגי כלי הכתיבה והדיו וסימני מחיקה או פגיעה בדפוס הרקע. הדיו נבדק על ידי הארת הכתוב בתאורות מסוגים שונים, אינפרה אדום ואולטרה סגול.
6. מאגרי זיהוי במשטרה
ברוב המשטרות בעולם ישנה מחלקה מיוחדת העוסקת בזיהוי פלילי - מז"פ .
מאגר מענ"א - האוסף הגדול ביותר של ט.א. במשטרת ישראל הוא האוסף של הרישום הפלילי המנוהל ע"י מחלקת עיבוד נתונים אוטומטי (מענ"א) במטה הארצי בירושלים. תחילתו של אוסף זה עוד בתקופת המנדט הבריטי החל משנת 1918.
מי שנחשד בביצוע עבירה והוא נתון עקב כך במעצר, חייב להיענות לדרישה למסור את טביעת אצבעותיו או גם את טביעת כפות ידיו. הטפסים מועברים למענ"א במטה הארצי.
מאגר מז"פ - מעתקים של ט.א. (כלומר לא הטבעת אצבעות ישירה אלא מעתק המקור), שנלקחו ונאספו בזירת האירוע/העבירה, מועברים לאוסף הארצי של מז"פ במטה הארצי. בשנים האחרונות הוקם גם מאגר DNA .
סוגיות במשפט העברי
7. זיהוי אנשים / טביעת עין / מסדר זיהוי
במשפט העברי, הדרך היחידה להרשעה בו היא עדות שני עדים שראו וזיהו בלשוננו "מסדר זיהוי" את החשודים/הנאשמים מבצעים את מעשה העבירה, ובלשון הרמב"ם:
אין בית דין עונשין באומד הדעת, אלא על פי עדים, בראיה ברורה. (רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כ הלכה א).
וכך נאמר בתלמוד:
"תדע דאילו אתו תרי ואמרי פלניא דהי סימניה קטלו נפשא, לא קטלינן ליה, ואילו אמרי אית לן טביעות עין בגויה קטלינן ליה " (חולין צו.) בתרגום עברי: תדע שאם באו שנים ואמרו פלוני עם סימנים אלו רצח אדם – לא מוציאים את החשוד להורג, ואילו אם יאמרו אנו מזהים את האיש הרוצח – יוציאו את החשוד ברצח להורג.
מפרש רש"י שאם אמרו : פלוני הרג את הנפש ואין אנו מכירים בו לעולם אלא סימנין כך וכך היו בכליו של ההורג – אינם יכולים להביא אותו לדין על שרצח ולחייבו מיתה. אבל אם הכיר את ההורג בטביעת עין, מביאים אותו ומעידים עליו, ועל ידי הכרה בטביעות עין ממיתים את הרוצח.
ומוסיף התלמוד לומר: אין מעידין אלא על פרצוף הפנים עם החוטם אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו (בבא מציעא כז:).
כדי להמחיש כלל יסודי זה מספרת הגמרא (סנהדרין לז:, שבועות לד.):
א"ר שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתי אחריו וראיתי סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר ואמרתי לו רשע מי הרגו לזה ... אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי שהרי אמרה תורה: על פי שנים עדים יומת המת.
התפקיד המכריע ומרכזיות העדים ע"פ דין תורה (למעט דין מלכות) באים לידי ביטוי גם בתפקידם הנוסף של העדים והוא המשימה להוציא לפועל את העונש שנגזר, וזאת אולי להרתיע ולהמחיש לעדים שרק בגין עדותם הנאשם מוצא להורג.
יוצא מכל האמור שטביעת עין הינה צירוף של זכרון, הרגל, תחושה ותפישה, שבעזרתם מכיר האדם את החפץ, כלי, או האדם, ומזהה בדיוק את האדם או הדבר המוכר לו וחרוט בזכרונו .
על יסוד זה מפרש רש"י בפרשת תולדות אברהם הוליד את יצחק : מה עשה הקב"ה צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק.
וחכמינו קבעו שטביעת עין קיימת אצל כל אדם, ואין הבדל בטביעת עין בין צורבא מדרבנן לעם הארץ. רק לגבי השבת אבידה סומכים על טביעת עין של תלמיד חכם כדי להשיב לו את האבידה.
וכך גם בתחום האזרחי במשפט העברי, שבו, כל אימת שמעידים שני עדים על הדבר, השופט חייב לפסוק על פי עדותם, כדברי הרמב"ם:
יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת, והדבר חזק בלבו שהוא כן, אף על פי שאין שם ראיה ברורה... אם כן, למה הצריכה התורה שני עדים? שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים, ידון על פי עדותן, אף על פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר. (רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כד הלכה א).
משפט שלמה - לצד ההתפעלות מתושיית שלמה, עורר משפטו גם ביקורת. המדרש מספר על ר' יהודה בן ר' עילאי, שאמר על משפט שלמה, לא פחות ולא יותר:
אילו הייתי שם, פוקרין [=גזעי צמר] היית נותן על צווארו של שלמה [חונקו]. לא די לו שהיה תינוק אחד מת, היה גוזר גם על השני מיתה?! (קהלת רבה פרק י , טז)
לפני שלמה לא עמדה התלבטות הלכתית, והוא ידע כי ראוי לו לפסוק על פי דין "המוציא מחברו עליו הראיה". אולם בשאלה טעונה כל כך מבחינה רגשית אסור שייראה כאילו הדין נכון רק באופן פורמלי .
שלמה ידע מי האם האמתית עוד לפני מבחן החרב.
התשובה העיקרית במקורות ההלכה והפרשנות המקראית לביקורת זאת היא, ששלמה הגיע למסקנתו עוד לפני מבחן החרב. האברבנאל כתב שהמלך התבונן בדמיון הפיסי בין הנשים לתינוק או התינוקות (לא ברור מן הכתוב אם גם התינוק המת הובא אליו).
8. טביעת קלא / זיהוי קול
סוגיות אחדות במשפט העברי דנות באפשרות ההלכתית לזהות את האדם על פי קולו.
המשנה פוסלת את העיוור מלשמש כשליח למסירת גט מן הבעל לאשתו. בתלמוד מובא הסברו של רב ששת: "לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו". רב ששת, שהוא עצמו היה עיוור, מניח שזיהוי אינו אפשרי אלא באמצעות חוש הראייה, וממילא העיוור פסול מלשמש כשליח שכן אינו יכול לזהות את הבעל מוסר הגט ואת האישה המקבלת אותו.
נגד הנחת יסוד זו, לפיה זיהוי האדם אפשרי רק על פי הראייה, יוצא רב יוסף - שאף הוא עיוור היה. הוא שואל: "היאך סומא מותר באשתו?", כלומר, כיצד יכול עיוור לחיות חיי אישות עם אשתו מבלי יכולת לוודא על פי הראייה שאמנם היא אשתו, ומוסיף ושואל: "היאך בני אדם מותרים בנשותיהם בלילה?", והרי בחושך דומים כל בני האדם לסומים. אלא על כורחך שבני הזוג מזהים זה את זה "בטביעת עינא דקלא =בטביעת העין של הקול".
במשנה נאמרה הלכה נוספת ממנה עולה כוחו ההלכתי של הקול, אם כי לא לעניין זיהוי מדובר אלא לעניין ביצוע שליחות על פיו אף כשאין מכירים את השולח ואין מזהים את קולו: "מי שהיה מושלך לבור ואמר: כל השומע את קולו [=קולי[ יכתוב גט לאשתו [=אשתי] - הרי אלו יכתבו ויתנו". המשמעות המעשית של מימרה זו היא שכל מי ששומע את קולו של המושלך לבור הריהו "שלוחו" ועליו לכתוב גט לאשתו להצילה מעגינות (ירושלמי, יבמות פרק טז, הלכה ו)
יתרה מזאת, לעניין ראָיה על מות הבעל והתרת אשתו מכבלי עגינותה נקבע במשנה שאין צורך בשמיעת הקול עצמו בדבר מות הבעל אלא די אפילו בהד: "משיאין על פי בת קול".
המשנה מביאה שני תקדימים בדבר, שבהם התירו אישה על סמך קול בעלמא:
מעשה באחד שעמד על ראש ההר, ואמר: איש פלוני בן איש פלוני ממקום פלוני מת. הלכו ולא מצאו שם אדם [ששמו כשם פלוני, והסיקו שאכן מת], והשיאו את אשתו [אף שבשעה ששמעו את הקול לא ראו את הדובר]. שוב מעשה בצלמון באחד שאמר: אני איש פלוני בן פלוני נשכני נחש, והרי אני מת [=גוסס]. הלכו, ולא הכירוהו [משום שבינתיים הושחתו פניו], והשיאו את אשתו על סמך קולו בלבד]. (משנה יבמות טז,ו).
עם זאת, נראה שהלכות אלה הנותנות תוקף לקול בעלמא, מצומצמות לתחום דיני האיסורים ולהיתר עגונות, שבהם ההלכה אינה דורשת עדות של ממש.
סייג מעניין וחשוב לדעה שיש תוקף לעדות על פי "טביעות עינא דקלא" אך ורק כאשר העדים שמעו את הקול שהם מעידים עליו באופן אקראי ובלתי מתוכנן מראש. אבל, אם הוזמנו העדים מראש להקשיב לקול, כגון שנקראו העדים להקשיב להתחייבות על פה של פלוני שהם אמורים לזהותו על סמך קולו בלבד, קיים חשש שנשכר אמן "חקיין" כדי להטעותם, ובכגון זה לא תתקבל עדות המבוססת על זיהוי הדובר על פי קולו בלבד
9. זיהוי חללים
אחת הבעיות הקשות שמערכת המשפט נאלצה להתמודד עמהן היא סוגיית פתיחת "קברי אחים" לצורך זיהויין של הגופות הנמצאות בהם. במשך השנים, בעיקר עקב צוק העתים של שעת חירום ותקופת מלחמה, נכרו לא פעם "קברי אחים", ונקברו בהם בצוותא גופות של חללים אחדים שלא היה ניתן לעסוק בזיהויין בזמן אמת.
לימים, לעתים כעבור עשרות שנים, מבקשת אחת המשפחות לפתוח את קבר האחים כדי לערוך בדיקה גנטית שתאפשר את זיהויה הוודאי של גופת קרובם והבאתו לקבר ישראל כראוי.
סוגיה זו מעלה בעיות קשות, הן משפטיות הן דתיות והן רגשיות.
פתיחת הקבר, ואין צריך לומר נטילת עצם מעצמות המת ועיבודה לצורך הזיהוי, הן בעיקרון פעולות אסורות על פי ההלכה משום ניוול המת הכרוך בהן. אמנם אם פעולת הניוול נעשית לכבודו של המת, היא מותרת. מותר למשל לעכב את קבורתו של אדם משום כבוד המת, כדי לאפשר לרבים או לבני משפחתו להשתתף בהלווייתו. כמו כן, מותר משום כבוד המת לפנות אותו מקברו כדי להעבירו לקבורה בקברי אבותיו או בארץ ישראל.
הרדב"ז אף התיר משום כבוד המת לשבור את עצמות המת כדי להכניסן לתוך כד ולהביאן לקבורה בארץ ישראל.
מדברי ה"נודע ביהודה" עולה שמותר לנתח גופת אדם שנרצח כדי להביא את רוצחו לדין, וטעמו עמו: הענשת הרוצח היא כבודו של הנרצח.
לאור זה יש הצדקה הלכתית לפעילות המכון לרפואה משפטית (באבו כביר).
10. שטרות / גיטין
מקובל להשתמש בכתיבת ידו של האדם ובחתימתו כדי להוכיח את הבטחתו או מחויבותו האישית לקיים דבר מה. חתימת הלווה על השטר וחתימות עדים וכדומה הן דרכים מקובלות לאישור עסקה או הסכם, ומטרתן למנוע ספק עתידי או התכחשות אחד הצדדים למחויבותו. אימות כתב היד או החתימה נדרש כשיש חשש לזיוף או לניצול בלתי הוגן של הכתיבה או החתימה.
בדיקת כשרותה של תעודה היא בהשוואה ראשונית בין התעודה המונחת בפנינו ובין תעודה שכשרותה אינה מוטלת בספק.
אימות כתב יד או חתימה נקרא במקורותינו "קיום השטר", והוא מתבקש בדרך כלל כשיש ספק בדבר תקפות שטר חוב או מלווה. לפי ההלכה, קובע ה"שולחן ערוך", השטר מתקיים באחת מחמש דרכים:
אחד, שיהיו הדיינים מכירים כתב ידי העדים.
השני, שיחתמו העדים בפניהם.
השלישי, שיבואו העדים החתומים בו, ויאמר כל אחד: זה כתב ידי ואני עד בדבר הזה. הרביעי, שיבואו עדים [אחרים] ויעידו שזה כתב ידם של אלו.
החמישי, שיהא כתב ידם יוצא משטרות אחרות... ויֵראה להם שכתב ידי אלו הוא כתב ידי אלו. (שולחן ערוך חושן משפט סימן מו סעיף ז).
אחר שהשתכנע בית הדין באמיתות החתימות שבשטר, חותמים עליו הדיינים, והליך קיום השטר מסתיים ב"מעשה בית דין"4.
אם העדים המקיימים את השטר הם העדים החתומים עליו, סבור הרמב"ם היא שאין די שיאמתו את חתימתם על גבי השטר ויאשרוה, אלא עליהם לאשר גם את הדברים הכתובים
אבל אם היה כתב ידן יוצא ממקום אחר או שהיו שם עדים שזה כתב ידן, מקיימין את השטר, ואין משגיחין על דבריהן, ... שאפילו באו ואמרו: אין אנו זוכרים אותה, אין שומעין להן, הואיל ואפשר לקיימו שלא מפיהן. (רמב"ם הלכות עדות פרק ח הלכה א,ד)
אם יש קושי בזיהוי חד– משמעי של נותני השטר , אומר הרמב"ם :
שנים שהיו בעיר, שם כל אחד מהן יוסף בן שמעון, אינן יכולין להוציא שטר חוב זה על זה, ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב, אלא אם כן באו עדי השטר בעצמן ואמרו: זהו השטר שהעדנו עליו וזהו שהעדנו לו בהלואה. וכן אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה... וכיצד יעשו? אלו ששמותיהן שוין ושמות אביהן שוין, ישלשו [כלומר, יציינו בגט גם את שם הסב]. היו שמות אבות אבותיהן שוין, יכתבו סימניהן [=כגון תיאור מראה חיצוני]. היו דומין זה לזה בצורתן, יכתבו יחוסן. היו שניהם לויים, שניהם כהנים, יכתבו דורות. (רמב"ם הלכות מלווה ולווה פרק כד הלכה ח).
סיכום
ניתן לומר ככלל, שיטות הזיהוי ע"פ המשפט העברי ביסודן מקובלות גם היום במשפט הפלילי והאזרחי.
בזיהוי ע"פ קול המשפט העברי מקל באשר להתרת עגונות לא כן בתחום הפלילי.
כיום ישנם אפשרויות זיהוי מדעיות כגון טביעת אצבעות, DNA, המאפשרות זיהוי חללים שנקברו בקבר אחים והוצאתם לקבר נפרד.
גם בתחום זיוף שטרות יש היום כלים משוכללים המאפשרים לזהות זיופים.
