עקב השירות
הביטוי "עקב שירותו" שבסעיף 1 לחוק הנכים הינו המוקד העיקרי לדיון בכל הערכאות. קשת האירועים הנדונים הנכללים בסעיף זה הינה רחבה ביותר החל בחבלה-פציעה בשדה הקרב מחד ועד להתפרצות מחלה קונסטיטוציונלית מאידך.
חייל שלקה בנכות יהא זכאי לתגמולים עם קיומם של שני תנאים במצטבר: אחד, תנאי הזמן - "בתקופת שירותו": הפגיעה חייבת שתהא בתקופת שירותו של החייל. שניים, תנאי הקשר הסיבתי - "עקב שירותו": חייב שיתקיים קשר סיבתי בין הפגיעה שהחייל נפגע בה לבין שירותו בצבא. שני תנאים אלה תנאים נפרדים ומצטברים הם, ובהיעדרו של אחד מהם לא יבוא חייל שנפגע בקהל הזכאים לתגמולים.
אין חולק על כך, שמשמעותה המקובלת של המלה "עקב" היא "מפני ש-", "בגלל", "יען כי", "כתוצאה מן" וכיוצא באלה מילות יחס או תארי-פועל המורים על קשר סיבתי בין מצב או פעולה לבין התוצאה הכרוכה בהם או נובעת מהם. אף-על-פי-כן אין המושג "עקב שירותו" מחוור כל כך, ביחוד משבאים לדון בתוצאה המרוחקת במידת-מה מהמצב או מהפעולה המהווים את השירות, ובראייה ראשונה קשה להבחין בקשר הסיבתי שביניהם.
בית-המשפט העליון נדרש עשרות פעמים לפירושו של הביטוי "עקב שירותו".
כדי להמחיש את האמור מובאים ומצוטטים קטעים מפסקי דין קלאסיים בתחום זה:
חייל הסתכסך עם מפקדיו בצבא ואחד המפקדים אף היה מעליב ופוגע בו לעיני שאר החיילים. החייל נפגע קשות ולסוף חלה במחלת הסוכרת (שהיא ביסודה מחלה קונסטיטוציונלית). על יסוד חוות-דעתם של מומחים, ובהעמידו את "הקשר הסיבתי הקונקרטי" כמבחן לקשר הסיבתי-המשפטי, מצא בית-המשפט כי המחלה פרצה עקב השירות.
וכאן יבוא השואל וישאל: אם הקשר הסיבתי המספיק הוא קונקרטי ולא טיפוסי, על שום מה צריך היה המחוקק להוסיף את המילים "עקב שירותו", ולא הסתפק בדיבור "בזמן שירותו" בלבד? שהרי כרגיל כל תאונה המתרחשת בזמן השירות, קשורה מבחינה קונקרטית, בנסיבות השירות.
"מלאך המוות מה לי הכא מה לי התם", והאירועים היו קורים בדיוק, ובאותה צורה ממש, בין אם נמצא האיש במחנה הצבא בין אם נמצא מחוצה לו."

השופט בדעת מיעוט, סירב להכיר בקשר סיבתי, באומרו:
"כאשר חייל, בגלל אופיו המיוחד, מגיב מבחינה נפשית, בצורה בלתי רגילה, על אירוע רגיל הקורה בתקופת השירות - אירוע שעלולים להיתקל בו בחיי יום יום ושאינו מיוחד דוקא לשירות בצבא - וכתוצאה מכך פורצת אצלו מחלה שהיתה לו נטיה אליה קודם לכן, אין בשום פנים ואופן לייחס מחלה זו לשירותו בצבא ולומר עליה כי היא אירעה או הוחמרה "עקב שירותו"".
חילוקי דעות אלה שבין הרוב לבין המיעוט - להרחבה או להצרה של אחריות המדינה כלפי חיילים לעת שירותם בצבא - מלמדים עד כמה תולה עצמו הקשר הסיבתי במדיניות שבית-המשפט מחזיק בה.
סוג מקרים שני אינו קשור בהכרח במיוחדוּת שבשירות הצבאי, אך כולל הוא אירועים חריגים ויוצאי-דופן שאירעו לחייל במהלך שירותו ובקשר עם שירותו, אירועים אשר בעקבותיהם פרצה בגופו מחלה קונסטיטוציונלית. במקרים אלה נקבע קיומו של קשר סיבתי-משפטי, הגם שהאירוע שבעקבותיו פרצה המחלה - לא אופייני לחיי הצבא דווקא. למשל, בפסק דין (ע"א 419/58), נדון עניינו של חייל "פסיכופאט מסוג בלתי יציב" אשר נחבל כתוצאה מנסיון להתאבד במהלך שירותו. בית-המשפט הכיר בקשר סיבתי-משפטי בין מחלתו של החייל לבין שירותו בצבא.
התנהגות רעה וחמורה
יתירה מזו, במהלך כל השנים לא נעשה שימוש בסעיף 16 לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה. גם בסעיף 9 לחוק הנכים כמעט ולא נעשה שימוש.
סעיף 9 לחוק קובע שאין נכה זכאי לתגמול אם "התנהגות רעה חמורה מצדו גרמה לנכותו".
סוגייה זו נידונה ביסודיות (ע"א 517/76), מדובר באירוע: המערער היה חייל צבא-הגנה-לישראל, וביום 25.7.1972 שירת בבסיס ליד הגבול הסורי אשר ברמת הגולן. הוא נכנס למרפאה, ישב שם על המיטה, ומצא מתחת למזרן תת-מקלע עוזי. הוא לקח את הנשק לידיו וטענו במחסנית וכדורים והניחו על ברכיו - ותוך כדי כך נפלטה יריה שפגעה באמת ידו השמאלית של המערער. נגרמה לו נכות של 15%, והמערער תבע תגמולים לפי חוק הנכים.
אומר השופט: "ואמנם אין הדעת סובלת שאם נגרמה לו לחייל חבלה תוך כדי ביצוע עבירה צבאית, לא יראו עוד את החבלה כנגרמה "עקב השירות"; יש עבירות צבאיות המבוצעות מטבע ברייתן עקב השירות, ואינן יכולות להתבצע אלא עקב השירות בלבד. אין לך דוגמה טובה מזו שבשימוש בנשק ללא זהירות: השימוש בנשק הוא אליבא דכולי עלמא שימוש עקב השירות, ואין בדרך זו או אחרת של השימוש כדי להוציאו מכלל "עקב השירות". הוא הדין בשימוש בנשק ללא סמכות או ללא פקודה. הנשק הגיע לידי החייל עקב השירות, והוא נשאר בידיו עקב השירות אף אם הוא משתמש בו שלא לצורך השירות. ואין נפקא מינה לענין זה אם אותו שימוש בנשק מביא לידי חבלה בגופו של החייל המשתמש בו או בגופו של חייל אחר."
השופט בדעת מיעוט אמר: " לדעתי אי-אפשר לומר שכל שימוש בנשק, כשהוא נעשה על-ידי חייל, מהווה שימוש "עקב שירות". כל עוד משרת החייל בנשקו את מטרותיו של צה"ל הרי השימוש, אפילו היה השימוש רשלני או ללא פקודה מהממונים, נעשה עקב שירותו; אך אם חורג החייל מהמטרות שלמענן הופקד הנשק בידיו, כגון שהוא משתמש בו למטרותיו הפרטיות, אין לומר שהשימוש הוא עקב השירות. אם יתקבל הניסוח הרחב שהוצע על-ידי חברי, נצטרך לפסוק שחייל המשתמש בנשקו הצבאי לשם חיסול חשבונות אישיים עם אוייביו או לשם שוד בדרכים מבצע פעולותיו עקב שירותו הצבאי. לדעתי עלינו לזכור שלא כל דבר שנעשה על-ידי חייל בתקופת שירותו נעשה גם עקב שירותו, ואפילו שימוש בנשק שנעשה בעת השירות יש והוא נעשה שלא עקב השירות. על האבחנה בין "תקופת השירות" לבין "עקב השירות" עמד המחוקק כשאמר בסעיף 1 לחוק התגמולים שרק מאורע שאירע בתקופת השירות והוא גם עקב השירות מזכה את החייל בתגמולים. אל לנו לשנות את כוונתו המפורשת של המחוקק בעניין זה על-ידי פירוש המבטל (למעשה) אחד מהתנאים הנ"ל ומשאיר בתקפו רק את התנאי האחר.
העוזי הנדון הגיע לידו של המערער ללא כל קשר עם שירותו הצבאי; כזכור ביקר המערער במקום מגוריו המאולתר של חברו ומצא את הנשק במיטתו כשהוא מוסתר מתחת למזרן. אילו מצא המערער באותה הזדמנות מצלמה באותו מקום, האם גם אז היינו אומרים שהיא הגיעה לידיו עקב השירות? ואפילו נניח שאותה מצלמה הינה רכוש צבאי ונמסרה לידיו של החבר בקשר עם תפקידו - האם ניתן לומר שהיא, כאשר הוציא אותה ממקומה, הגיעה לידי המערער עקב שירותו הצבאי? אינני רואה לגבי עניין זה הבדל בין המצלמה שבדוגמה ובין העוזי שבמציאות. לדידי יש לומר על שניהם שהם הגיעו לידי המערער בשעת שירותו אך לא עקב שירותו. נטילת העוזי המופקד בידי אחר על-מנת להשתעשע בו אין לה כל קשר עם קידום מטרות השירות ולכן אין לומר עליה שהיא נעשתה עקב השירות או שנשארה בידיו עקב השירות.
גם כשמילויו של התפקיד הינו שלא כדין, כגון ברשלנות או תוך התעלמות מהוראות הממונים, עדיין יוכל הוא להיחשב כמעשה שנעשה עקב השירות בתנאי שהוא נעשה תוך מילוי תפקיד צבאי, ולא לשם מטרה פרטית, משחק, מעשה קונדס וכיוצא באלה מעשים שאינם בגדר "מילוי תפקיד צבאי"".
מסקנות ומחשבות
בהצעת חוק התגמולים לחיילים ולבני משפחותיהם (חבלה שלא בעת מילוי תפקיד) תשכ"ח- המחוקק ביקש לתקן מצב ששרר אז, ולפיו, חייל צה"ל שיצא לחופשה, ונחבל בגופו,לא היה זכאי לתגמולים לפי חוק הנכים באשר החבלה לא נגרמה עקב שירותו הצבאי ובדרך כלל לא היה מבוטח בדרך אחרת.
המחוקק יכל לפתור בעייה זו בדרך אחרת ע"י ביטוח החיילים כנהוג לגבי כלל ציבור העובדים (ואזרחים מהשורה). יש להניח שבעקבות לחץ המשפחות שביקשו "להיכלל" במסגרת נכי וחללי צה"ל נחקק החוק האמור.
ע"פ חוק בתי קברות צבאיים תש"י-1950, כל חייל שנספה במהלך שירותו מובא לקבורה בהלוויה צבאית, נקבר בבית עלמין צבאי, שמו מופיע בספר "יזכור" ומשרד הבטחון מסייע למשפחות לקיים אזכרות לזכרו. כולל חייל שהשתתף בשוד מזויין ונהרג ע"י המשטרה.
אמנם לא כל מי שמוכר על ידי חוק "בתי קברות צבאיים" מוכר גם ע"פ חוק "משפחות חיילים שנספו במערכה".
במשרד הבטחון פועלת ועדת למ"ד (לפנים משורת הדין) המעניקה תגמולים והטבות גם למי שלא זכאי להם ע"פ החוק היבש, כגון מקרים בהם בן המשפחה נהרג במהלך חופשה מהצבא בנסיבות שלשירות הצבאי אין כלל קשר אליהן.
המגמה של בית המשפט לגלות יחס של רוחב לב לתביעות, הביאה לכך שבכלל הנספים והנכים, כאלה שבינם לבין מהות השירות הצבאי מרחק ת"ק פרסה.
אין מחלוקת שלמערכת הבטחון יש מחוייבות מוסרית לא רק לחיילים שנפגעו ע"י האויב ולבני משפחותיהם, אלא גם לאלה שנשלחו לצלול בקישון או נפגע בתאונה מבצעית וכיו"ב. אבל מדוע משרד הבטחון צריך לטפל כיום, ע"פ חוק, גם באיש קבע או שוטר שנפטר ממחלה ומוכר מייד כחלל צה"ל ? למה חייל בחופשה שעושה להטוטים באופנוע ונפצע עקב כך בתאונת דרכים, זכאי לאותו יחס כמו לוחם שנפצע בקרב .
הדברים הגיעו לשיא אבסורדי, כאשר חיילת שקיימה יחסי מין עם חיילים רבים - הוכרה כנכת צה"ל (ע"נ (ב"ש) 33/93).
במצב הנוכחי חייל וחברתו האזרחית שישבו בבית קפה ויהרגו בעת פיגוע חבלני או ינהגו במכונית בחזרה מבילוי ויהרגו בתאונת דרכים – החייל הוא חלל צה"ל, והחברה באותו אירוע - נפגעת פעולות איבה או נפגעת תאונות דרכים וכיו"ב.
מאידך אזרחים שנטלו חלק בלחימה בפועל כנגד מחבלים ועקב כך נהרגו או נפצעו – לא יוכרו כחללי ונכי צה"ל.


סבורני כי יש הכרח לחזור לכוונה הראשונית של המחוקק ולהכיר כחללי ונכי מערכת הבטחון כולל קבורה בבתי עלמין צבאיים אך ורק בחיילים ואזרחים כאחד שנהרגו או נפגעו עקב פעילות צבאית/בטחונית במהותה.
מאידך בכל יתר המקרים, דין אחד לחיילים ואזרחים ע"פ חוקי המדינה הרגילים.
ההצעה נכונה וצודקת ותעניק מעמד ראוי ונכבד לחללי ונכי צה"ל הזכאים לכך באשר סיכנו את נפשם למען המדינה. יש לכך גם משמעות מורלית וחינוכית על חיילי צה"ל, וגם משמעות לאומית מהותית ביותר אם מספר חללי ונכי מערכת הבטחון יכלול אך ורק הזכאים לכך ע"פ קריטריונים אלו. ומעבר לכך גם הקלה מינהלית על האמורים לטפל בחללי ונכי מערכת הבטחון, והקטנה משמעותית בתקציב הבטחון.
עודכן ב: 21/08/2013