לאחרונה ניתן על ידי בית משפט השלום בירושליים פסק דין לבקשת הח"מ ועו"ד נוספים לדחייה על הסף של תביעה אשר הוגשה לאחר למעלה מ - 7 שנים .

 

ב"כ התובע העלה בפני בית המשפט את כל הטענות האפשריות כנג בקשה זאת . בית המשפט דחה את כולן ואף הביע את דעתו כי מדובר ברשלנות ( לא ברור האם של ב"כ התובעים ...) .

להלן יובאו קטעים נבחרים :

 

אף שטענת התיישנות יש אכן לעלות בהזדמנות הראשונה, אין אני מקבלת את הטענה כי הנתבעים נכשלו בכך.
עיון בתיק ובבקשות מעלה הנתונים הבאים:

 

בקשת הנתבע 1 הוגשה כאשר טרם היה עוד מיוצג ולמעשה הגיש הבקשה בעצמו וביקש ארכה על מנת לברר את שאלת הייצוג, שכאמור נפתרה בהודעת הנתבעת 8 מיום 26.8.09.

 

בקשת הנתבע 2 הוגשה ע"י עו"ד שקיב עלי, כאשר פורט בה כי הפונה טרם גיבש עמדתו באשר לקבלת הטיפול בתיק לידיו ואף צורף ייפוי כוח אשר ניתן רק לצורך הגשת אותה הבקשה. (אעיר כי בסופו של יום, ככל הנראה, לא קיבל עו"ד שקיב עליו את הייצוג שכן הנתבע 2 מיוצג ע"י עו"ד סטורזי).

 

בבקשת הנתבעת 8 פורט כי התביעה הועברה לטיפולם של הגורמים הרלוונטיים במשרדי הפרקליטות וכי דרושה ארכה לצורך השלמת מלאכת איסוף החומר לשם גיבוש עמדת המדינה.

 

הנה כי כן, הבקשות בהן תולה התובע יהבו היו כולן בקשות טכניות ראשוניות עוד טרם גיבשו הנתבעים עמדתם בנוגע לתביעה ואף טרם קיבלו מלוא החומר הקשור בה וממילא גם לא הייתה בכל אותן בקשות כל התייחסות לגוף הדברים.

 

(בסופו של יום הוגשו הגנותיהם של הנתבעים 1-2 בלבד, שלא רק שהגישו בנוסף גם בקשות לדחייה על הסף כאמור, אלא גם העלו בפתח כתב הגנתם וכטענה ראשונה את טענת ההתיישנות).

 

 

עיון בפסיקה הרבה שהובאה ע"י הצדדים (ובשים לה לכך שב"כ התובעים צטט פסיקת ערכאות בתי משפט שלום ומחוזי בעוד הנתבעים הפנו גם לפסיקת בית המשפט העליון), מוביל למסקנה כי דין הטענה דחייה.


ביהמ"ש העליון נזקק לרציונל העומד בבסיס סעיף 3 לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958, הקובע כי טענה זו צריכה להיות מועלית בהזדמנות הראשונה, ולעניין זה יפים דבריו של כבוד השופט בך בע"א 630/90 רוז'נסקי נ. ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ, פ"ד מה(5), 365:

"מטרתה של הדרישה שהנתבע יעלה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, הינה למנוע הליכי סרק, בהם יחלו דיונים בתביעות שלמעשה התיישנו, יבוזבז זמן שיפוטי יקר, ולבסוף יעלה הנתבע את טענת ההתיישנות, המייתרת את התביעה כולה".

 

 

במקרה דנן לא החל כל דיון ואין חשש לבזבוז זמן שיפוטי בהתחשב במועדים בהן הוגשו הבקשות ובשלב הדיוני בו היה מצוי התיק באותה עת.

 

קביעה כי אין במקרה דנן הודאה בזכות גם מתיישבת עם שיקולים של מדיניות משפטית ראויה. גישה אחרת עשויה להוליד מצב שנאשם שהסכים לעסקת טיעון (ובדרך כלל, כך הוא הדבר, כאשר חלקו של המודה באירוע פחות משל חבריו), ישא באחריות אזרחית, בעוד נאשמים אחרים שהיו מעורבים עימו באותו אירוע ואשר לא חסכו את הזמן השיפוטי ואף הם הורשעו בסופו של יום, לא ישאו באחריות - הכול משום שייקבע שרק להם עומדת טענת ההתיישנות.
 

 

אין עוד ממש בטענה שהתובעים לא ידעו את מי לתבוע ומי היו המכים. אף ללא כתב אישום, אך בוודאי משזה הוגש - יכלו התובעים ללא קושי ממשי לברר את מי עליהם לתבוע וזאת בין בעצמם ובין באמצעות עו"ד (אשר חזקה עליו שהיה מצליח לאתר שמות המעורבים באירוע בפרק הזמן הממושך של 7 שנים). ואכן לא ניתן כל הסבר מדוע היה ניתן לאתר שמות הנתבעים מאז פברואר 2009, עת פנו לייצוג ועד להגשת התביעה בחודש יוני ולא היה ניתן לעשות כן, טרם לכן.
 

 

אני מוצאת לדחות גם את טענת התובעים לפיה מרוץ ההתיישנות לא תם בהתבסס על סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובע את תחילת המרוץ מהיום בו נתבררו כל עובדות התביעה. נטען בהקשר זה, כי התובעים היו שותפים לניהול המהלכים במח"ש, תוך שהיו משוכנעים כי בסופם יקבלו פיצוי כספי. רק בחודש פברואר 2009, כך לפי הטענה, הצליחו התובעים ליצור קשר עם מר נידאל עבד-אל-ג'אפר מפרקליטות מחוז ת"א, שהיה עמם בקשר בעת ניהול ההליכים הנ"ל, וממנו הבינו כי התהליך הסתיים, הם לא מפוצים באמצעותו ובאפשרותם להגיש תביעה נזיקית נפרדת.
 

 

קביעה כי אין במקרה דנן הודאה בזכות גם מתיישבת עם שיקולים של מדיניות משפטית ראויה. גישה אחרת עשויה להוליד מצב שנאשם שהסכים לעסקת טיעון (ובדרך כלל, כך הוא הדבר, כאשר חלקו של המודה באירוע פחות משל חבריו), ישא באחריות אזרחית, בעוד נאשמים אחרים שהיו מעורבים עימו באותו אירוע ואשר לא חסכו את הזמן השיפוטי ואף הם הורשעו בסופו של יום, לא ישאו באחריות - הכול משום שייקבע שרק להם עומדת טענת ההתיישנות.
 

 

אין עוד ממש בטענה שהתובעים לא ידעו את מי לתבוע ומי היו המכים. אף ללא כתב אישום, אך בוודאי משזה הוגש - יכלו התובעים ללא קושי ממשי לברר את מי עליהם לתבוע וזאת בין בעצמם ובין באמצעות עו"ד (אשר חזקה עליו שהיה מצליח לאתר שמות המעורבים באירוע בפרק הזמן הממושך של 7 שנים). ואכן לא ניתן כל הסבר מדוע היה ניתן לאתר שמות הנתבעים מאז פברואר 2009, עת פנו לייצוג ועד להגשת התביעה בחודש יוני ולא היה ניתן לעשות כן, טרם לכן.
 

 

אני מוצאת לדחות גם את טענת התובעים לפיה מרוץ ההתיישנות לא תם בהתבסס על סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובע את תחילת המרוץ מהיום בו נתבררו כל עובדות התביעה. נטען בהקשר זה, כי התובעים היו שותפים לניהול המהלכים במח"ש, תוך שהיו משוכנעים כי בסופם יקבלו פיצוי כספי. רק בחודש פברואר 2009, כך לפי הטענה, הצליחו התובעים ליצור קשר עם מר נידאל עבד-אל-ג'אפר מפרקליטות מחוז ת"א, שהיה עמם בקשר בעת ניהול ההליכים הנ"ל, וממנו הבינו כי התהליך הסתיים, הם לא מפוצים באמצעותו ובאפשרותם להגיש תביעה נזיקית נפרדת.
 

 

קביעה כי אין במקרה דנן הודאה בזכות גם מתיישבת עם שיקולים של מדיניות משפטית ראויה. גישה אחרת עשויה להוליד מצב שנאשם שהסכים לעסקת טיעון (ובדרך כלל, כך הוא הדבר, כאשר חלקו של המודה באירוע פחות משל חבריו), ישא באחריות אזרחית, בעוד נאשמים אחרים שהיו מעורבים עימו באותו אירוע ואשר לא חסכו את הזמן השיפוטי ואף הם הורשעו בסופו של יום, לא ישאו באחריות - הכול משום שייקבע שרק להם עומדת טענת ההתיישנות.
 

 

אין עוד ממש בטענה שהתובעים לא ידעו את מי לתבוע ומי היו המכים. אף ללא כתב אישום, אך בוודאי משזה הוגש - יכלו התובעים ללא קושי ממשי לברר את מי עליהם לתבוע וזאת בין בעצמם ובין באמצעות עו"ד (אשר חזקה עליו שהיה מצליח לאתר שמות המעורבים באירוע בפרק הזמן הממושך של 7 שנים). ואכן לא ניתן כל הסבר מדוע היה ניתן לאתר שמות הנתבעים מאז פברואר 2009, עת פנו לייצוג ועד להגשת התביעה בחודש יוני ולא היה ניתן לעשות כן, טרם לכן.
 

 

אני מוצאת לדחות גם את טענת התובעים לפיה מרוץ ההתיישנות לא תם בהתבסס על סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובע את תחילת המרוץ מהיום בו נתבררו כל עובדות התביעה. נטען בהקשר זה, כי התובעים היו שותפים לניהול המהלכים במח"ש, תוך שהיו משוכנעים כי בסופם יקבלו פיצוי כספי. רק בחודש פברואר 2009, כך לפי הטענה, הצליחו התובעים ליצור קשר עם מר נידאל עבד-אל-ג'אפר מפרקליטות מחוז ת"א, שהיה עמם בקשר בעת ניהול ההליכים הנ"ל, וממנו הבינו כי התהליך הסתיים, הם לא מפוצים באמצעותו ובאפשרותם להגיש תביעה נזיקית נפרדת.