בפסק דין שניתן לאחרונה לא התקבל ערעורו של מי שטען לארוע חריג בעבודה. מעבר להלכה החוזרת בכל פסקי הדין שאין ערכאת הערעור מתערבת בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי ערכאה נמוכה, נקבע כי ספק רב אם ניתן לקבוע כי מתח בעבודה יוכר כתאונת עבודה מקום שהעבודה כרוכה באםו קבוע במתח.


להחן יובא פסק הדין במלואו .


בית הדין הארצי לעבודה
עבל000693/08

המערער
משה שמיר

המשיב
המוסד לביטוח לאומי

לפני: השופט עמירם רבינוביץ, השופטת ורדה וירט-ליבנה, השופטת רונית רוזנפלד

נציג עובדים מר ראובן בוימל; נציג מעבידים מר דני בר-סלע

המערער בעצמו

בשם המשיב - עו"ד חיה שחר

פסק דין

השופטת רונית רוזנפלד

1. תביעת המערער להכיר באוטם שריר הלב שבו לקה ביום 11.6.03, כתאונת עבודה, נדחתה על ידי בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת אריאלה גילצר-כץ; בל 3880/06). על פי קביעת בית הדין האזורי, לא הוכח קיומו של אירוע חריג שבעקבותיו לקה המערער באוטם. על כך הערעור שלפנינו.

2. הרקע העובדתי

א. המערער עבד כנהג וסבל בחברת טמפו תעשיות בירה בע"מ. במסגרת תפקידו עסק בהובלת סחורה ללקוחות ופריקתה.

ב. ביום 11.6.03 לקה המערער באוטם שריר הלב.

ג. המערער טען בבית הדין האזורי כי האוטם התרחש לאחר שהמתין לפריקת סחורה במשך שלוש שעות אצל לקוח בשם "סירוס" (להלן: הלקוח), שהיה הלקוח האחרון באותו היום. לטענת המערער, במהלך ההמתנה ללקוח הוא התרגז מאוד ואגר את כעסו בתוכו. לטענתו, במהלך ההמתנה הרגיש לחץ חד בחזה שהקרין גם לידיו ורגליו.

בהמשך היום פונה המערער באמבולנס לבית החולים בילינסון בפתח תקווה, ושם אובחן כי לקה באוטם שריר הלב.

ד. המוסד לביטוח לאומי (להלן- המוסד) דחה תביעת המערער בקובעו כי לא הוכח כי אירע למערער אירוע תאונתי שקדם לבוא האוטם.

פסק הדין של בית הדין האזורי

3. בית הדין האזורי קבע כי לא הוכח קיומו של אירוע חריג בעבודת המערער. בית הדין ציין כי עבודתו של המערער במהותה מחייבת המתנה ללקוחות על מנת לפרוק סחורה, וכי המתנה ללקוחות הינה דבר שבשגרה. עוד קבע בית הדין, כי מעדותו של המערער עולה כי הוא לא מיהר להגיע ללקוח נוסף, והפנה לכך שהאירוע אירע במחצית היום ולא בסופו. בנוסף לכך ציין בית הדין כי מעדות המערער עולה כי עבודתו מלווה במתח תמידי. בית הדין התייחס עוד לכך שהמערער ביקש לסיים את יום עבודתו באותו היום מוקדם מהרגיל, אך לא הצביע על סיבה לכך. בית הדין הוסיף והפנה לכך כי בתעודות הרפואיות שהוצאו בסמוך לאחר האירוע לא צוין קרות אירוע חריג בעבודה.

על סמך כל אלה, משלא הוכח קיומו של אירוע חריג בעבודה כנטען על ידי המערער, דחה בית הדין את התביעה להכיר באוטם שבו לקה המערער כתאונה בעבודה. כנגד פסק דינו של בית הדין האזורי הוגש הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים בערעור

4. לטענת המערער, טעה בית הדין האזורי בקביעתו כי לא אירע לו אירוע חריג בעבודה. לדבריו, האירוע ביום 11.6.03 היה חריג ויוצא דופן במיוחד. בעוד שיום עבודתו הרגיל הסתיים לרוב בשעה 22:00 – 23:00, יום קרות האירוע הוא מן הימים הנדירים בהם היה אמור לסיים את העבודה בשעה 18:00. לדבריו, לו היה הלקוח מקבל אותו בשעה סבירה, קרי 12:30-13:30, היה אמור להגיע לביתו בשעה 18:30, לאחר שעבר במפעל בתל-אביב לשם רישום ודיווח. לטענתו "מגיע לבן אדם להיות בבית לפעמים בשעה ’מוקדמת’ כמו 18:30 במקום 22:00 בלילה גם בלי שום סיבה".

5. המוסד לביטוח לאומי טוען כי דין הערעור להידחות, וכי יש לאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו. המוסד מצביע על כך שבטופס התביעה למוסד ציין המערער כי הוא המתין ללקוח שעה ולאחר מכן פרק את הסחורה במשך שלוש שעות, בחקירתו בפני חוקר המוסד "עלה" זמן הפריקה לשעתיים, ובתביעתו לבית הדין "הגיע" זמן ההמתנה לשלוש וחצי שעות. עוד הפנה המוסד לעדות המערער, ממנה עולה כי לקוח זה ידוע כ"מעכב". לטענת המוסד, עיכובים בעבודה הינם חלק מהמציאות, ובוודאי כך בעבודתו של המערער. המוסד הוסיף וטען כי עדותו של מר אלכסנדר משירניק, שעזר למערער ביום האירוע, לא תומכת בגרסת המערער בדבר המתנה ארוכה במיוחד. עוד מצביע המוסד על כך שבמסמכי חדר מיון אין אזכור כלשהו של אירוע שהיה כרוך במתח, לחצים או התרגזות.

דיון והכרעה


6. נקדים ונאמר כי לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת הערעור ולטענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס היטב בממצאיו העובדתיים ובמסקנותיו המשפטיות, ולא נמצא טעם משפטי המצדיק את התערבותנו בו. אי לכך הרינו מאשרים את פסק דינו של בית הדין האזורי בהתאם לתקנה 108 ב’ לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991. על האמור נוסיף הערות אחדות כמפורט להלן.

7. מעדות המערער בבית הדין ומהודעתו שנגבתה על ידי חוקר המוסד ביום 24.11.03 (להלן: הודעת המערער) עולה כי עבודתו כרגיל הייתה מלווה בלחץ, שנבע מהצורך להספיק ולהגיע ללקוחות. כך מסר המערער לחוקר המוסד, כי "כל יום בעבודה הזאת אני בלחץ" וכי "זוהי עבודה מלחיצה, צריך להספיק ולהגיע ללקוחות". בבית הדין העיד כי מדובר בעבודה "לא קלה" שבה "נלחצים כדי להגיע ממקום למקום".

8. בנוסף לאמור, מגרסת המערער עולה כי יום העבודה בו אירע האירוע, היה אמור להסתיים מוקדם מהרגיל, וכי הלקוח שעיכב אותו היה הלקוח האחרון ביום עבודה זה. כאשר נשאל המערער מדוע היה צריך לסיים את יום העבודה מוקדם באותו יום, השיב כי - "זה חלק מהחיים היום יומיים שלנו בעבודה. לסיים וללכת ... בעבודה הזאת רוצים להגיע מוקדם הביתה". לא ברור אפוא מדוע גרם העיכוב ללחץ כה יוצא דופן אצל המערער.

לא זו אף זו, בעוד שב"הודעה על פגיעה בעבודה" ציין המערער כי הלקוח "קיבל" אותו לאחר שעה של המתנה, בהודעה לחוקר ובבית הדין מסר כי המתין כשלוש וחצי שעות.

9. המערער טען בפני חוקר המוסד כי "ידוע שהלקוח הזה מעכב, באים אליו והוא אדיש". גם במכתב מטעם המערער שצורף לנימוקי הערעור נאמר כי הלקוח "היה ידוע כלקוח בעייתי מאוד ... כשידע שהוא אמור להיות אצלו וכל המשתמע מכך ושזה כולל עיכוב ומריטת עצבים". כלומר, הלקוח היה מוכר ככזה הגורם לעיכובים, והמערער היה ער לאפשרות של עיכוב באותו היום.

10. בעדותו של המערער בבית הדין האזורי מסר כי לאחר שעת המתנה אחת בלבד כבר היה בלחץ, וכי בשלב זה כבר היו לו כאבים ביד (עמ’ 3 לפרוטוקול, ש’ 6,7). גם בחדר המיון מסר המערער כי החל לחוש בכאבים משעה 13:00 (מסמך "תיק מיון" מיום 11.6.03). נמצא כי סימנים לבוא של האוטם החלו אצל המערער לאחר שעת המתנה אחת בלבד. בקשר לכך נפנה להודעת המערער בפני חוקר המוסד, בה מסר כי הלקוח "עיכב אותי כ- 3 שעות במקום שעה" (ההדגשה הוספה – ר.ר). מאמירה זו עולה כי שעת המתנה אחת הינה דבר רגיל וצפוי.

11. הנה כי כן, כל אלה אכן מביאים למסקנה כי לא עלה בידי המערער להוכיח את דבר היות אירוע ההמתנה ללקוח בגדר "אירוע חריג". לפיכך, בהעדר טעות משפטית בפסק דינו של בית הדין האזורי, אנו מאשרים את פסק הדין, וקובעים כי דינו של הערעור להידחות. 

סוף דבר- הערעור נדחה.

אין צו להוצאות.

ניתן היום ב’ כסלו תש"ע (19.11.09) בהעדר הצדדים, וישלח לצדדים.