| "הימנעות מהרשעה בדין – בראי הפסיקה" |
| |
לצאת חייב בדין בעבירות סחר בסמים והדחת קטין לסם ללא הרשעה נשמע כמו סיפור דמיוני. אולם, נראה כי כיום לקראת שנות ה –2000 הסיפור הופך למציאות !
סוגיה זו היא רק אחת הסוגיות שנתבררו בבית המשפט השלום ברמלה לאחרונה, בעניין פסק הדין אלדד שעשוע, בפני כב' סגן הנשיא – השופט שמואל ברוך (1), נדון עינינו של חייל שהודה בביצוע עבירות, (טרם היותו חייל), של סחר בסמים והדחת קטין לסם. כב' השופט ברוך בהתחשב, בין היתר, בתסקיר חיובי של שירות המבחן, נסיבות המקרה, גילו של הנאשם ונסיבותיו, חלוף הזמן מביצוע העבירה, נמנע מלהרשיע בדין את הנאשם והטיל עליו 200 שעות שרות לתועלת הציבור והעמדה למבחן לתקופה של שנה.
הכלל הבסיסי והעקרוני היה ונשאר, כי משמודה הנאשם בביצוע העבירה שיוחסה לו בכתב האישום ע"י התביעה, או בעקבות המסקנה השיפוטית שעבירה פלונית הוכחה כדבעי ע"י התביעה לאור הראיות שהובאו בפני בית המשפט, הרי שהתולדה הישירה של הודאה זו או המסקנה השיפוטית בדבר ביצוע העבירה הנה הרשעה בדין, אלא אם מתקיימות נסיבות יוצאות דופן המצדיקות הימנעות מהרשעה שעה שאין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה (2).
בעוד שבשנת 1985 קבע כב' הנשיא דאז שמגר בעניין רומנו, כי לא ניתן לקבוע דפוסים נוקשים ומוגדרים מראש אימתי ישתמש בית המשפט בסמכותו להטיל מבחן ללא הרשעה, אלא כל שהמחוקק היה יכול לקבוע לעניין זה הוא מניינם של הנתונים העיקריים אשר אותם בית המשפט רשאי להביא בחשבון בהתאם לסעיף 1 לפקודת המבחן [נוסח חדש], התשכ"ח – (1969),
בשנת 1997 הלכה הפסיקה וקבעה קריטריונים ברורים, (לא ממצים), אימתי בית המשפט ישתמש בסמכותו להימנע מהרשעה, שעה שהנאשם הודה בביצוע העבירה שיוחסה לו בכתב האישום או בעקבות המסקנה השיפוטית שעבירה פלונית הוכחה (3).
פסק הדין בעניין תמר כתב תמצת את סוגיית ההימנעות מהרשעה שיצא מעם בית המשפט העליון. באותו מקרה נדרש בית המשפט העליון לסוגיית ההימנעות אגב דיון בעניינה של פקידת מס הכנסה שהודתה בביצוע עבירה של קבלת שוחד – על יסוד עסקת טיעון – בגדרה סוכם כי יוגש תסקיר שירות המבחן בו יתייחס לאפשרות שהמערערת לא תורשע בדין. בית משפט השלום קיבל את עמדת שירות המבחן, שהמליץ לא להרשיע את המערערת כדי לאפשר לה להמשיך בעבודתה כמפקחת מס, לאחר שקבע כי הסוכן הוא שהציע למערערת את ההלוואה (השוחד) ולפיכך הטיל עליה שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה וזאת מכוח סעיף 71א(ב) לחוק העונשין תשל"ז 1977- . המדינה ערערה לביהמ"ש המחוזי, בדבר הימנעות מהרשעה, והוחלט כי המערערת תורשע בדין. על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ניתנה רשות ערעור בשתי שאלות:
ראשית, מה הם הקריטריונים להפעלת הסמכות להטלת שירות לציבור ללא הרשעה: ושנית, האם בעבירת שוחד יכולות להתקיים נסיבות, ומהן אותן הנסיבות , המצדיקות הפעלת הסמכות הנ"ל.
** כבוד השופט גולדברג בע"פ 419/92, 643, 651 מדינת ישראל נ' כהן ואח', פ"די מז (3) 821,835.*** המחבר מודה בזאת ללשכות השופטים: כב' ס. הנשיא השופט שמואל ברוך, בית משפט השלום רמלה וכב' השופטת ליה לבאון, בית משפט השלום ברחובות.
( 1) ת.פ 2833/98 מדינת ישראל נ' אלדד שעשוע, ניתן ביום 31/08/99 (טרם פורסם).
( 2) כבוד הנשיא דאז מאיר שמגר ר"ע 432/85 גדעון רומנו נ' מדינת ישראל דינים עליון, כרך א', 392.
(3) ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם).
נתמקד איפוא בשאלת הימנעות מהרשעה:
סעיף 1 לפקודת המבחן [נוסח חדש] תשכ"ט – 1969, שהיא ביסודה תחיקה מנדטורית, מסמיכה את ביהמ"ש ליתן צו מבחן ללא הרשעה במקרים מסוימים. סמכות להטלת מבחן ללא הרשעה בוטלה בדין האנגלי, אך בפסיקה עובר לביטול סמכות זו נקבע כי הימנעות מהרשעה אפשרית רק בעבירות קלות (4).
בפסקתינו, נקבע הכלל שהוזכר בעניין פסה"ד רומנו לעיל, ואשר חודד ע"י כב' השופטת דורנר בפסה"ד בעניין תמר כתב אשר קבעה שני תנאים מצטברים שלעיתים יולידו הימנעות מהרשעה בדין:
"ראשית: על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית: סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים שפורטו לעיל".
השאלה היא מהם אותם מקרים חריגים ויוצאי דופן וכיצד יקבע ביהמ"ש באם מקרה הבא בפניו בא בגדר אותם מקרים שראוי להימנע בהם מהרשעה בדין ?
בעניין תמר כתב כב' המשנה לנשיא, השופט שלמה לוין הדגיש כי השיקולים בעניין הימנעות מהרשעה אינם יכולים להיות מוכרעים לפי שיקולים הרמטיים ודוק: " עם זאת רשאי ביהמ"ש לקבוע קווים מנחים (GUIDE LINES), שבלי להיות ממצים, יש בהם כדי להדריך את ביהמ"ש בעניין זה. שיקולים אילו הם שיקולים של שיקום מחד ושיקולים של אינטרס הציבור מאידך".
קריטריונים אילו הותוו על ידי מנהלת שירות המבחן דאז, הגב' אביבה פלאי, אשר הוזמנה לטעון בפני ביהמ"ש העליון מהם שיקולי השירות שעה שבוחנים הימנעות מהרשעה, שהם בעיקרם שיקולי שיקום:
(א) האם מדובר בעבירה ראשונה או יחידה של הנאשם ? (ב) מהי חומרת העבירה והנסיבות שבהן בוצעה ? (ג) מעמדו ותפקידו של הנאשם והקשר בין העבירה למעמד ולתפקיד ?
(ד) מידת הפגיעה של העבירה באחרים! (ה) הסבירות שהנאשם יעבור עבירות נוספות ? (ו) האם ביצוע העבירה על ידי הנאשם משקף דפוס של התנהגות כרונית, או המדובר בהתנהגות מקרית? (ז) יחסו של הנאשם לעבירה, האם הוא נוטל אחריות לביצועה ? האם הוא מתחרט עליה ?
(ח) משמעות ההרשעה על הדימוי העצמי של הנאשם ?
(ט) השפעת ההרשעה על תחומי פעילותו של הנאשם ?
שיקולים אלה, מבלי שיהיו ממצים, מקובלים על כב' המשנה לנשיא - השופט שלמה לוין כאחד הגורמים שיש להביאם בחשבון בהחלטה בדבר הימנעות מהרשעה בדין, כאשר מנגד קיימים גם שיקולים שבאינטרס הציבור ששמים את הדגש על חומרת העבירה ונסיבותיה ועל האפקט הציבורי של ההרשעה.
בפס"ד בעניין אלדד שעשוע דלעיל, ביהמ"ש ניתח אחד לאחד והשליך לעינינו של הנאשם את אותם תשעת הקריטריונים שנקבעו ע"י כב' המשנה לנשיא - השופט שלמה לוין ואת אותם שני תנאים מצטברים שנקבעו ע"י כב' השופטת דורנר בפרשת תמר כתב, אליבא דה כב' השופט ברוך: " הנה כי כן, בחינת נסיבותיו של הנאשם שבפני אל מול הקריטריונים שהותוו על ידי שרות המבחן, מצביעה על נטייה להימנע מהרשעה, השאלה היא האם שיקולי האינטרס הציבורי ואין ספק כי קיים אינטרס ציבורי כבד משקל במיגור עבירות הסמים, מחייבים להסיג הפעם הזאת את נסיבותיו האישיות של הנאשם מפני אותו אינטרס ולהעדיף את האינטרס הציבורי באופן שיביא להרשעה. לאחר לא מעט לבטים, באתי בסופו של דבר לכלל דעה כי נסיבותיו של המקרה הספציפי (ההדגשות שלי ש.נ) מאפשרות הימנעות מהרשעה, אף שבקלות לדעתי ניתן היה להגיע לתוצאה הפוכה "
(4) ) ALL E.R. 8261 (1974) HALL V JORDAN
סוגיית הימנעות מהרשעה אף הרחיקה לכת ע"י בתי המשפט בסוגי עבירות שונות.
כך בפסה"ד בעניין חנניה בן זיקרי (5), ביהמ"ש המחוזי דן בעניינו של עמיל מכס אשר ביהמ"ש שלום נמנע מלהרשיעו בדין בביצוע עבירות לפי סעיפים 418 רישא ו 420 לחוק העונשין (זיוף ועשיית שימוש במסמך מזויף).
המדינה ערערה הן על סעיפי האישום והן על העובדה כי לא הורשע. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הנאשם ביצע עבירות חמורות יותר מאלה שקבע ביהמ"ש שלום, אך נמנע מלהתערב בהחלטת השלום לעניין הרשעת הנאשם בדין, בין היתר, בהתבסס על העובדות כי הרשעה עלולה ליצור השפעה ישירה על המשך פרנסתו שכאמור היה זקוק לרשיון עמיל מכס ולהרשעה בדין הייתה השפעה ישירה על אפשרות להמשיך להחזיק ברשיון וכי יש להעדיף שיקול זה על האינטרס הציבורי שבהענשת מבצעי עבירות אותן ביצע הנאשם, במיוחד בשים לב לעובדה כי לא הפיק כל רווח אישי.
בפסה"ד בעניינו של בנימין גבאי (6) נדון עינינו של סטודנט לראיית חשבון, אשר היה בשלבי התמחות במקצוע, אשר הודה בביצוע עבירות של זיוף וניסיון לקבלת דבר במרמה (זייף תו נכה צה"ל שמצא והשתמש בו לצורך החניית רכבו בשדה התעופה בן גוריון).
חרף ההודיה נמנע ביהמ"ש השלום להרשיעו בדין וגזר עליו 180 שעות שרות לתועלת הציבור.
המדינה ערערה על פסק דינו של השלום אולם, ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה והחליט שלא להרשיעו.
בפסק הדין בעיניינו של פרדי גולן (7), נמנע ביהמ"ש מלהרשיע נאשם שהודה בביצוע עבירות של תקיפת בת זוגתו, זאת חרף העובדה כי בהסדר הטיעון נקבע שהתביעה תסכים להימנעות מהרשעה רק אם תסקיר שירות המבחן יהיה חיובי וימליץ על הימנעות מהרשעה. בעוד שתסקיר שירות המבחן לא המליץ להימנע מהרשעה בדין, ביהמ"ש נמנע מהרשעת הנאשם וחייבו לחתום על התחיבות להימנע מעבירה.
בפסה"ד בעניין אלבדור (8), ביהמ"ש נמנע מלהרשיע נאשם אשר הודה בביצוע עבירות מרמה וזיוף בעניין בחינה פסיכומטרית.
בהסתמך על העובדות כי הנאשם רוכש השכלה אקדמית ומשמש כמורה, נמנע ביהמ"ש מלהרשיעו והוסיף כי הרשעה במקרה זה אינה רק תיקטע עבודתו כמורה אלא, גם שיחזור לאחור במישור האישי הפנימי וכי בכוונתו ללמוד תואר שני וכי מדובר באדם נורמטיבי אשר העבירות מהווה התנהגות חריגה בחייו.
בפסק הדין בעניין פלוני (9), ביהמ"ש העליון נתן רשות לערער לנאשם שהודה בביצוע עבירת עושק ואיומים לאחר שערעורו בביהמ"ש המחוזי נדחה בעניין הימנעות מהרשעה בדין. ביהמ"ש העליון בהתבסס על תסקיר חיובי של שירות המבחן וכן בהסתמך על הנסיבות שהנאשם סיים שירותו הצבאי, וכי כיום עיסוקו כמורה והמלצות מפקדיו בצה"ל נמנע מלהרשיעו בדין בציינו כי הרשעה בדין תסגור בפני הנאשם דלתות רבות ותמנע בעדו להשתלב בצורה מלאה במערכת החיים והעבודה במדינה.
בפסק הדין בעניין שלמה גרונר (10), לשעבר מנהל ויו"ר העמותה לקידום הספורט – הפועל ת"א בכדורסל, אשר הואשם בעבירות מס, נמנע בית המשפט להרשיעו בדין, בין היתר, מהנימוקים כי הינו משמש כיום כיו"ר העמותה המטפלת במשפחות נפגעי הסיירת ובמשפחות השכולות וכי הרשעה בדין תאלץ אותו להתפטר מתפקידו. ביהמ"ש הטיל עליו לבצע עבודות שירות לתועלת הציבור בהיקף של שמונים שעות.
וראה גם : ת"פ (שלום ירושלים) 358/96 וכן ת.פ. 2550/99 מדינת ישראל נ' ניר שבירו (שלום כפר סבא) וכן ת.פ. 97627/ 628/97 מדינת ישראל נ' שלום נחמני ו - 28 אחרים (שלום רמלה) וכן ת.פ. 394/97 מדינת ישראל נ' אלישיר הנקין (מחוזי ירושלים) וכן ת.פ.6886/96 מדינת ישראל נ' סימונה גטה ( שלום ת"א) וכן ע"פ 6007/92 אברהם ורדי נ' מדינת ישראל, דינים עליון כרך לד, 345.וכן ת.פ (שלום רמלה) 1356/98 מדינת ישראל נ' זרטוב אברהם (ניתן ביום 06/09/99 וכן בת.פ (שלום חדרה) 1076/98 מדינת ישראל נ' ביטון.
(5) ע"פ (מחוזי ת"א) 1387/96 מדינת ישראל נ' חנניה בן זיקרי, (ערעור על פסק הדין שניתן ע"י כב' השופט ברוך, בימ"ש שלום ברמלה).
(6) ע"פ (מחוזי ת"א) 1141/95 מדינת ישראל נ' בנימין גבאי, ( ערעור על פסק הדין של כב' השופט ברוך בימ"ש שלום ברמלה).
(7) ת.פ (שלום רמלה) 1398/99 מדינת ישראל נ' פרדי גולן.
(8) ת.פ (שלום ת"א) 12965/97 מדינת ישראל נ' אלבדור.
(9) ע"פ 2210/96 פלוני נ' מדינת ישראל, דינים עליון כרך ל"ח, 350.
(10) ת.פ (שלום ת"א) 2921/96 מדינת ישראל נ' שלומה גרונר (ניתן ביום 22/09/99 כב' השופטת אמסטרדם – טרפ פורסם).
מאידך, נראה כי ביהמ"ש אינם תמיד שומרים על רמת ענישה אחידה, דווקא במקרים שמן הדין והנסיבות שלא להרשיע את הנאשם.
כך בפסה"ד בעניין אלון (11), במקרה דנן דובר בסטודנט למשפטים (שהורשע לאחר שסיים את לימודיו בהיצטינות ושימש כמורה עד ליום גזה"ד) אשר הורשע בביצוע עבירה (שבוצעה בשנת 1994 בהיותו בן 21) לפי סעיפים 382 לחוק העונשין, תשל"ז -1977 (תקיפה בנסיבות מחמירות). ביהמ"ש הרשיע את הנאשם וגזר עליו 9 חודשים מאסר בפועל.
על פסה"ד הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי אשר טרם נדון.
יש שיאמרו כי במקרה זה היה על ביהמ"ש להימנע מלהרשיע את הנאשם, דבר שמנע ממנו להחל בהתמחות במקצוע העו"ד ודבר שימנע ממנו בעתיד לעסוק במקצוע כעו"ד.
היכן שיקולי האינטרס הציבורי אשר במקרה זה אין ספק שאינטרס הציבור הינו שהנאשם לא יורשע בדין בגין עבירה שבוצעה בהיותו כבן 21 ולאחר שבחר בדרך חיים של חוק וצדק, קרי, להיות עו"ד. גם אם יש חולקים כי האנטרס הציבורי בעבירה שבוצעה היינו חשוב במקרה דנן, הרי שהפגיעה בנאשם עולה על הפגיעה בציבור ולפיכך מן הדין היה באם ביהמ"ש היה נמנע מלהרשיע את הנאשם, אף אם התביעה הצליחה להרים את הנטל ולהוכיח שאכן בוצעה העבירה.
בפסק הדין בעניין שמש (12 ) בית המשפט המחוזי נמנע מלהרשיע נאשם בעבירת סחר בסמים ובהחזקת סם מסוכן לאחר שהודה בעובדות כתב האישום. המדינה ערערה לבית המשפט העליון ובית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה והחליט להרשיע את הנאשם והדגיש כי "… הרשעה בדין היא מעשה מהותי שיש לו השלכות ברורות על הגדרתו של מי שעבר עבירה פלילית כבעל הרשעה קודמת. הימנעות מהרשעה שמטרתה לחסוך מהנאשם את התיוג של עבריין עשויה להיות מוצדקת רק במקרים חריגים ואין לומר כי מקרהו של המשיב שמש נמנה עם הקטגוריה הזאת…".
המשפט הפלילי מגדיר התנהגות אסורה וקובע את הסנקציה שבצידה. מטרתה של הסנקציה להבטיח את קיומה של הנורמה, ולהביא לידי כך שהתנהגות העבריין תמנע. לפיכך קובע המחוקק סנקציה מקסימלית ומעניק שיקול דעת לשופט לקבוע את הסנקציה הספציפית אשר הנאשם האינדבידואלי צריך לשאת בה. הפעלתו של שיקול הדעת מכוונת תמיד לעקרון אינדבידואליות הנאשם ובכך, בין השאר, נבדל השופט מהמחוקק.
פסקי הדין בעניין אלון ובעניין שמש ממחישים יותר מכל את הבעייתיות בעצם העובדה ששאלת הימנעות מהרשעה אינה מוכרעת עפ"י כללים ברורים ומסורה לשיקול דעת של בתי המשפט, כאשר הדעות אינן אחידות וכי יש ליתן משקל בכל מקרה ומקרה לנתוניו האישיים והאינדבדואלים של הנאשם.
ככלל , נראה כי ביהמ"ש צריך לנקוט בסלחנות עם נאשמים שמואשמים בביצוע עבירה ראשונה וללא עבר פלילי, למעט בעבירות חמורות וכמובן בכפוף לקריטריונים שנקבעו ע"י ביהמ"ש העליון בעניין תמר כתב, שהרי בסופו של דבר האינטרס הציבורי היינו עתידו של העבריין, חובת תיקון הנאשם ושיקומו וכפועל יוצא גם תקנתה של החברה (13).
ישנן מספר שאלות שמצריכות עיון כגון: מהם עבירות חמורות? האם עבירת סחר בסמים, (ראה פסה"ד בעניין אלדד שעשוע והשווה בפסק הדין בעניין שמש), אינה עבירה חמורה אף יותר מעבירת השוחד, (ראה פסה"ד בעניין תמר כתב). האם בעבירות סחר בסמים הפגיעה ו / או הקורבן אינו הציבור? שהרי הרקע להחלטה להרשיע את תמר כתב מתבסס על כך כי עבירת השוחד נמנית עם העבירות בהן הקורבן אינו הפרט אלא הציבור, האם לא כך בסחר בסמים ?
(11) ת.פ (שלום ת"א) 12995/97 ניתן ביום 21/06/99. על פסק הדין הוגש ערעור אשר טרם נדון.
(12) ע"פ 2513/96 מדינת ישראל נ' ויקטור שמש. פ"די נ (3) , 682.
(13) ע"פ 1399/91 ליבוביץ נ' מדינת ישראל, פ"די (1) 177, 179 – 180.
נורמה משפטית רגילה מגבילה התנהגות אנושית על ידי זה שהיא מטילה חובה על אישיות משפטית וקובעת איך אדם או תאגיד צריך להתנהג ומה אסור לו לעשות. אי אפשר להעניק על אדם חובה, מבלי להקנות למישהו אחר זכות משלימה: זכות לדרוש את מימוש החובה ובענייננו הענישה ואינטרס הציבור.
נראה כי כיום, לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר מעגן את זכויות האדם, כבודו, חירותו וערך האדם, בתי המשפט "מאזנים מחדש" את האיזון בין הפגיעה בנאשם כתוצאה מהרשעה בדין לבין האינטרס הציבורי, שהרי אחד האינטרסים החשובים הינו שיקום הנאשם ואם כך הדבר הרי שאין ספק שסוגיית ההרשעה בדין הינה חלק בלתי נפרד מעקרון השיקום,
שכן פגיעה בעתידו של הנאשם כתוצאה מהרשעה עשויה לפגוע בפרנסתו, בכבודו וכפועל יוצא בעתידו של הנאשם. מוקדם עדיין להעריך את תרומת ההתפתחות במהלך החוקתי מבחינת ההגנה על זכויות האדם בהקשר זה, אך סביר להניח כי המהלך אינו ליניארי וכי רק מפרספקטיבה של זמן ניתן יהיה להעריך את השפעותיו.
כבר נאמר: מבחינת העבריין האינדיווידואלי, עומד גם עניינה של החברה "בשובו של הבן הסוטה אל חיקה" יש לעשות ככל שניתן לשיקומו באופן שיעלהו על דרך ההתנהגות הנורמטיבית וימנע ממנו להיקלע או לחזור לדפוסי התנהגות עבריינים (14).
באשר לשאלת פסה"ד אלדד שעשוע, אף שדובר בביצוע שלוש עבירות של סחר בסמים והדחת קטין לסם, קבע כב' סגן הנשיא – השופט שמואל ברוך, כי אין זה דבר יום ביומו שביהמ"ש נמנע מהרשעה בעבירות של סחר בסמים והדחה לשימוש בסם וכי אין ספק שמדובר בתוצאה יוצאת דופן.
אולם, לאחר שניתח את מכלול הנתונים בהתבססו על תסקיר שירות המבחן, מטים בסופו של דבר את הכף להימנעות מהרשעה וזאת, בין היתר, כי הרשעה בדין במקרה דנן עשויה להיות מרחיקת לכת וקשה ודוק: "חלף כבר זמן לא מבוטל מאז ביצוע העבירה (למעלה משנה וחצי) הנאשם נבדק על ידי שירות המבחן פעם אחר פעם בבדיקות שתן ונמצא כי הוא אינו משתמש בסמים, כאמור, יש להימנע מהרשעה בנסיבות העניין" (15).
האם יהיו השלכות לפסק דינו של כב' השופט ברוך בעניינו של אלדד שעשוע, ימים יגידו.
(14) ע"פ 4872/95 מדינת ישראל נ' איילון, פסק דין מיום 02/11/95.
(15) כב' ס. הנשיא - השופט שמואל ברוך בפסק דין אלדד שעשוע ת.פ 2833/98 (שלום רמלה). | |
