לפני מספר ימים, ביטל הרכב של שלושה שופטים של בית המשפט העליון, הלא המה כבוד השופטים ריבלין, רובינשטיין ומלצר, את החלטת וועדת השחרורים לשחרר את האסיר עאטף זאהר, וזאת, מכיוון שהאסיר הזה אינו מוכן להודות בעבירת האינוס, וממילא, לא מביע חרטה.
פסק הדין ניתן ע"י השופט מלצר, וחבריו להרכב הסכימו עימו.
האם פסק הדין ניתן כדין? לדעתי התשובה שלילית, ומשתי סיבות.
הסיבה האחת הינה, שהמחוקק נתן את שיקול הדעת הבלעדי לקבוע אם אסיר ישוחרר לפני המועד - ולרוב מדובר בניכוי שליש ממאסרו - לידי וועדת שחרורים. בג"ץ של פעם היה בודק רק אם ההליך היה תקין משפטית, ולא נכנס לגופא של החלטה. כיום, בית המשפט העליון בודק את ההחלטה כאילו הוא אמור לתת אותה, למרות שכאמור שיקול הדעת ניתן ע"י המחוקק באופן בלעדי לוועדה ולא לבג"ץ.
הסיבה השנייה קשורה למקרה עצמו. לאחר שהתחילו לבצע בדיקות די.אנ.אי, החליטו בארה"ב לבדוק לפני כמה שנים כ 50 דוגמאות של זרע שנשאר בזירת האונס, בהם האנשים שהורשעו טענו שהם חפים מפשע. אז מכל 50 הדוגמאות שנבדקו, התברר שאפילו באחת מהן לא הייתה התאמה לאסיר, וכולם שוחררו. דהיינו, 100 אחוז של מי שישב בכלא על אונס והזרע ממקום העבירה נבדק – נמצא חף מפשע.
לאור זאת, סביר ביותר שגם בארץ לפחות 50 אחוז ממקרי הרשעה באונס אינם נכונים ומי שהורשע באונס הוא בעצם חף מפשע. במיוחד, כאשר בארץ די בהבל פה של המתלוננת, קרי, עדותה, בכדי להרשיע את הנאשם, אם בית המשפט מאמין לה.
והנה, המערכת המשפטית עושה כאן עוול כפול: גם מרשיעה אדם חף מפשע, וגם לא מעניקה לו שחרור מוקדם של ניכוי שליש המאסר בגלל שהוא עדיין טוען שאינו אשם. זאת, לעומת אנס אמיתי, שמודה בעבירה וזוכה לקבל ניכוי שליש ממאסרו.
זהו עוול כפול שאינו הוגן ואינו מוסרי.
יתירה מכך, אני חושש שבכך עוברים השופטים בעצמם עבירה של הדחת עד לעדות שקר. הרי הם בעצם לוחצים על אדם חף מפשע להודות כדי שמאסרו יקוצר משמעותית. על פניה מדובר בעבירה של הדחה לעדות שקר, שעונשה, לפי סעיף 246 ב' לחוק העונשין הינו 9 שנות מאסר.
כמובן שאיני ממליץ להעמיד את השופטים לדין (ממילא יש להם חסינות), אלא רק להאיר את הבעיה הזו ולהמליץ על ביטול הנוהג של מניעת ניכוי שליש מאסר ממי שמתעקש שאינו אשם ולא ביצע את העבירה.
עודכן ב: 09/02/2012
.JPG)
