לפני שנים לא רבות כל כך, נהג המשפט הפלילי בארץ כמו אחיו האנגלי. כדי לגרום להרשעת אדם באונס נדרש סיוע לתלונה. אפילו אם בית המשפט האמין בכל לבו למתלוננת, הוא לא יכול היה להכריז על הנאשם כאשם והיה חייב להוציאו זכאי אם לא הייתה ראיה חיצונית למעשה האונס, מה שמכונה סיוע. בלי סיוע לא הייתה הרשעה.
החוק שונה והדרישה לסיוע נמחקה. מרגע זה, ברגע שבית המשפט מאמין למתלוננת, הנאשם יורשע. אולם מכאן הדברים החלו להתדרדר במדרון תלול לכיוון הרשעה של נאשמים כמעט בכל מצב.
פגיעה בהגנת הנאשמים בעקבות החקיקה למניעת זיהוי המתלוננת
יצאה הוראת חוק המונעת זיהוי של המתלוננת. בכך נפגעה מאד הגנתו של הנאשם, מאחר שכל המתחזות למיניהן אינן חוששות שיזוהו בידי הציבור שיספר לנאשם מי היא באמת. למשל, זונה, או שחקנית שנשכרה כדי לגרום לאדם להיות מואשם באונס. אם הייתה נחשפת בציבור היו מזהים אותה והנאשם היה יודע מכך ויכול להתגונן. ברגע שהציבור אינו יודע מי המתלוננת, הוא לא יכול לעזור לנאשם.
לא רק זאת, כי אם ברגע שהנאשם מופיע גלוי פנים וזהותו ידועה והמתלוננת מופיעה במסתרים, כבר יש ביניהם פער שגורם לנאשם לחוש שהוא בדרגה פחותה ביותר לעומת המתלוננת. אי אפשר להתגונן ברצינות נגד תלונת אונס כאשר אתה מרגיש כאזרח נחות לעומת המתלוננת. פסיכולוגית הדבר אינו ניתן, וגם השופטים מושפעים מכך ואפילו באופן לא רצוני מצודדים במתלוננת.
בפרשת שופטים בספר דברים כתוב "לא תכיר פנים", ורש"י אומר על כך שאין לעשות שום אפליות בסדרי הדין כגון אחד יושב והשני עומד, מכיוון שבמקרה כזה "נסתתמו טענותיו" של המופלה לרעה. חבל מאד שהמשפט הישראלי לא לוקח דברים מהמשפט העברי בנקודה זו.
האם נוצר פחד מפני ארגוני הנשים?
אם לא די בכך, השופטים פוחדים לזכות נאשמים מאחר שבמקרה כזה הם צפויים להפגנות וכינויים קשים של ארגוני נשים, לרבות הפגנות קשות בפתח בית המשפט, אף על פי שמדובר בעבירה פלילית של ניסיון להשפיע על שופטים, אך מעולם לא הועמדו נשים אלו לדין ולכן השפעתן חזקה ביותר. במצב זה סיכוייו של אדם לצאת זכאי במשפט אונס הם אולי 5% מאשר לפני כמה שנים.
כמו כן, אין שום צורך בראיות חפציות למעשה האונס מאחר שגם תלונה על אונס שאירע לכאורה לפני הרבה שנים מתקבלת. במקרה כזה, אין לנאשם שום דרך להוציא את עצמו מהאישום נגדו, מכיוון שכאמור, במבחן האמון השופטים יתנו אמון במתלוננת ולו אין שום ראיה שהוא יכול להציג שתסתור את התלונה.
אם התלונה היא מידית אחרי האונס, יש הרבה ראיות חפציות, כמו נוזל הזרע, דנ"א, בגדים קרועים או חבלות גופניות אצל המתלוננת, אבל כאשר מדובר בסיפור על אונס ישן, אין שום ראיות וכך נמנעת מהנאשם היכולת להפריך את הסיפור. במקום שבמקרה כזה בית המשפט יחליט לזכות את הנאשם מאחר שאינו יכול להביא ראיות לחפותו, הוא דווקא מרשיע אותו.
ניתן להרשיע בעקבות חלום. אולי ניתן גם לזכות בעקבות חלום?
שלב עוד יותר מסוכן הוא הרשעה בעקבות חלום, כלומר המתלוננת נזכרת בעקבות חלום ולרוב תוך כדי טיפול פסיכולוגי, שהאנס, אשר לרוב הוא אביה, אנס אותה בגיל צעיר מאוד. כל השנים היא לא ידעה מכך ופתאום היא נזכרת בעקבות החלום שחלמה. גם כאן, כאשר אין לנאשם שום דרך להוכיח את חפותו ולכן חובה לזכותו מבחינת היושר, הוא מורשע.
כתבתי פעם בתור בדיחה שאולי סנגור צריך להביא עדים שיעידו כי חלמו שהמתלוננת משקרת, ואם זה לא יעזור, הוא יביא קבוצת כלבים וחתולים שנביחותיהם ויללותיהם יתורגמו בידי מומחה לשפת החיות שהם חלמו שהמתלוננת לא נאנסה.
אם לא די בכך, גם הענישה על אונס הוחמרה וכיום מדובר בענישה ברף גבוה ביותר, לא רק של אונס אלא של כל המעשים המיניים האסורים, כאשר הרשימה גדלה והולכת. כאמור, ביותר מדי מקרים מורשעים אנשים על לא עוול בכפם וסופגים ענישה קשה ביותר.