סמכויות בית המשפט המקומי

רבים אינם יודעים זאת, אך סמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים שווה לסמכותו של בית משפט השלום.

כלומר, אותן סמכויות ענישה שיש לשופט בית משפט השלום ישנן לשופט בית המשפט לעניינים מקומיים, וגם הערעור הינו זהה – הערעור על החלטותיהם נדון בבית המשפט המחוזי.

יש ספקות מסוימים לגבי חוקיות בית משפט זה. ספק אחד נובע מהתשלום לשופטים. מתברר, שעד לפני כמה שנים, לא המדינה הייתה משלמת להם אלא הרשות המקומית. נוהג זה מתוקן בשנים האחרונות ולפני שנים ספורות בלבד הוא אושר בבג"ץ קארשי נגד עיריית ירושלים ומנהל בתי המשפט, ולפיו, הרשות המקומית משלמת למדינה עבור חלקה במימון בית המשפט זה. קרי, לא כפיפות מלאה אלא חלקית. גם העובדים המינהלים טרם הופרדו מכפיפות מנהלית לעירייה.

לאור זאת, קשה להעריך עד כמה משפיעות העובדות האלו על מידת ההגינות ואי נשיאת פנים בהכרעות בית המשפט המקומי, למרות שעל פניו, המצב כיום טוב יותר מאשר בתקופה שבה העירייה שילמה לשופטים ולעובדים ישירות והם אף ישבו במבנים השייכים לעירייה ונהנו משירותיה.

במדרג השופטים, עולים הם על רשמים אך פחותים משופטי השלום, מאחר שסמכותם מוגבלת רק לעניינים שהחוק מתיר להם לדון בו, שהינם, עבירות לפי פקודת העיריות וחוק התכנון והבנייה, לרבות התקנות והצווים שניתנו על פיהם.

יש מקרים בהם לא ברורה סמכותם, כגון, מקרה של צו הריסה שניתן לפי פקודת העיריות בגין סכנה לציבור. למשל, לפי סעיף 4 לחוק העזר לתל-אביב יפו (מבנים מסוכנים) תשס"ב-2001. דהיינו, לא צו הריסה בגלל הפרת חוק התכנון והבנייה אלא בגלל היות המבנה מסוכן לציבור. ומתברר, שהסמכות כאן אינה נתונה לבית המשפט המקומי, שדן רק בעבירות על החוק, אלא דווקא לבית המשפט לעניינים מנהליים, המכונה הבג"ץ הקטן, והמורכב מבכירי שופטי בית המשפט המחוזי. והרבה עו"ד שוגים בכך וגורמים לנזק בלתי הפיך ללקוחותיהם, כאשר הם פונים לבית המשפט המקומי שקצרה ידו מלהושיע, ובינתיים מופעל צו ההריסה.

למרות שבתי משפט אלו דנים לרוב בזוטות, כגון, אי אסיפת גללי כלב או זריקת אשפה במקום ציבורי, לעיתים באים בפניהם שאלות משפטיות מורכבות. וברור שבמקרה כזה חובה לקחת עו"ד, ולא כל עו"ד אלא אחד שהינו בעל ניסיון וידע בתחומים אלו.

בתי המשפט האלו נוהגים להטיל ענישה ייחודית להם שהינה, קנס שמצטבר על כל יום בו לא מבוצעת החלטתם. לרוב, החלטה המצווה על הריסת או תיקון מבנה. הדרך היחידה להפסיק מרוץ זה הינו הגשת ערעור תוך הגשת בקשה להפסקת המרוץ עד תום הליכי הערעור. לא תמיד הבקשה מתקבלת, אך אין הדבר אומר שהערעור יידחה.

יש מקרים בהם שופט בית המשפט המחוזי סבור שאין סיכוי לערעור ואינו מפסיק את מרוץ הקנס היומי, ובזמן הערעור הוא משנה את דעתו. וכמובן שכל מה ששולם במקרה כזה מוחזר למשלם בצרוף הפרשי ריבית והצמדה עפ"י דין. כמובן שגם במקרה הפוך שבו מורה שופט על עצירת מרוץ תשלום הקנס, אין הדבר אומר שהערעור יתקבל.