הסכמים לגבי ירושה ומתנות לאחר פטירה

חוק הירושה תשכ"ה-1965 עוסק בסעיף 8 בשני מקרים אלו.

לגבי המקרה הראשון, החוק אוסר על עסקאות הנוגעות לגבי עזבונו של אדם, דהיינו, אם אדם מתחייב שעזבונו יחולק באופן מסוים, הרי שאין שום תוקף לאותה התחייבות. גם אם אדם השקוע בחובות מבטיח שעזבונו ישמש לפירעון חובותיו, כל ההתחייבות הזו בטלה.

מה שהנושה יוכל לקבל הוא רק את החלק של העיזבון אותו יקבל היורש. לעיתים יוכל הוא לגבות את כל החוב, אבל שוב, בדרך עקיפין של תביעת היורשים ולא בצורה ישירה של גביית החוב מהעיזבון עצמו.

החוק גם קובע שוויתור של מוריש על ירושתו בטל. דהיינו, אדם שמכריז שכל מה ששיך לו לא יחולק ליורשיו מאחר שהוא מוותר על העיזבון, חסר כל תוקף. אולם כאן, לא ברור מה היה קורה לרכושו במקרה ובו היה מוותר על הירושה, מי יקבל את הרכוש הזה וכיצד. שאלה נוספת יכולה להתעורר לגבי אדם הרושם הוראה כזו בצוואתו. מחד, אסור לו לוותר על הירושה, מאידך, בתי המשפט נוטים לכבד את משאלות כל אדם כפי שהביע אותם בצוואתו. ושוב, אם בתי המשפט יכבדו את ההוראה הזו לא ברור לגמרי כיצד יחולק עזבונו.

חלקו השני של הסעיף עוסק במתנה שניתנת לאחר פטירת אדם. נניח אדם שמבטיח אפילו בכתב ליתן מתנה שתינתן רק בעקבות פטירתו. ובכן, החוק פוסל לגמרי מתנות מסוג זה וקובע שהדרך היחידה להעברת רכוש מהעיזבון למישהו היא בדרך של הורשה. או בירושה עפ"י דין של בני משפחה או בירושה עפ"י צוואה, בה מנסח המנוח את רצונו לגבי מה ייעשה ברכושו.

משמעות הוראה זו הינה שכל התחייבות להעניק רכוש אחרי פטירה חסרת כל תוקף כל עוד לא הוסדרה בצוואה. נכון שניתן לרשום את העברת הרכוש הזה בצוואה, אבל צוואה ניתנת לשינוי בכל זמן ומועד. הוראות הצוואה תגברנה תמיד על ההתחייבות להעניק את המתנה האמורה.

בצוואות במגזר הדתי מקובל לרשום שאדם נותן ליורשיו מתנה המוקנית להם שעה סמוך פטירתו. הכוונה היא כמובן להורשה, אך עפ"י החוק, הוראה כזו בטלה. למרות זאת, בתי הדין הרבניים יאשרו תמיד הוראה כזו.

חוק הירושה מעניק את הזכות לבתי הדין הרבניים לאשר צוואות במקרים ובו כל היורשים מסכימים לסמכותו, כך שלכאורה, לבית הדין סמכות לאשר צוואה אפילו נוגדת היא לחוק עצמו. בכל מקרה, רשמי המקרקעין מאשרים ביצוע רישומים של צוואות שאושרו בבתי הדין הרבניים, אפילו שייתכן ובכך פועלים הם לרישום צוואה שניתנה לכאורה בדרך המנוגדת לחוק.