הראייה הטובה ביותר שיש לתביעה נגד נאשם היא הודאתו במשטרה.
כאשר נאשם טוען שהודאה זו הוצאה ממנו שלא כדין, כגון בכוח, בית משפט מפסיק את הדיונים הרגילים בתיק ומקיים משפט זוטא, שבו שומע הוא ראיות לעניין קבילות ההודאה, ואם מצא הוא שההודאה ניתנה מרצון – מאשר הוא אותה כראייה. כמעט בדרך כלל, מאשר הוא את קבילות ההודאה והיא משמשת כראייה ניצחת.
מדובר בראייה שיש רק צורך בחיזוק מינימלי, הקרוי דבר מה, בכדי להרשיע על פיה.
לדעתי הגיע הזמן לפסול את כל ההודאות הללו.
ראשית – מדוע מאמינים להודאה שאדם מסר במשטרה, ולא מאמינים להכחשתו לאחר מכן בבית המשפט? אם הוא שקרן, אז מדוע מאמינים להודאה הראשונה ולא לשנייה? יתירה מכך – ההודאה הראשונה נמסרת במסגרת חקירה משטרתית, כשאדם מוקף שוטרים בחדר חקירות בתחנת משטרה, וזו יכולה להסתיר הרבה דברים שעושה היא כדי לשכנע את האדם להודות. לעומת זאת בבית המשפט אדם מעיד בחופשיות, ולכן, יש מקום להאמין יותר למה שאומר הוא בבית המשפט מאשר אמר במשטרה.
אני רוצה להזכיר כי במקרים רבים בארץ הורשעו אנשים על סמך הודאה שלא ניתנה מרצון ולא הייתה נכונה. הדוגמא הידועה ביותר היא של עמוס ברנס, אך יש בכלא אנשים רבים שהורשעו על סמך הודאתם למרות שברור לכל בר דעת שההודאה זו אינה אמיתית, כמו במקרה של סולימאן אל עביד שהורשע ברצח חנית קיקוס על סמך הודאתו כאילו רצח אותה והחביא את הגופה שלה באתר אשפה, כאשר בסוף הגופה נמצאה בבור ביוב במרחק רב משם, ובכ"ז הרשעתו נותרה בעינה.
אגב, לפי הדין העברי הודאה אינה מהווה ראייה כלל וכלל. יודה אדם ברצח, ולא ניתן לעשות לו כלום.
אני מציע לכן לבטל את כל המקרים בהם מתקבלים הודאות של אנשים במשטרה אם חזרו בהם בבית המשפט. הודאות אינן ראיות.
מנגד, יש מקרים בהם הודאה מגלה דברים שבלי ההודאה לא היו מתגלים, כגון רוצח שמגלה היכן הטמין את הגופה.
גם אז ההודאה עצמה אינה יכולה לשיטתי לשמש כראייה, אבל הגופה היא ראייה, והדרך כיצד הגיעה המשטרה אליה, קרי, באמצעות מה שאמר להם הנאשם, הינה ראייה קבילה. במקרה כזה, כמובן שיש מקום להרשיע את הנאשם.
אני קורא מכאן לכל מי שנמאס לו מכל ההרשעות על סמך הודאות לא אמיתיות להצטרף לקריאתי זו למחוקק לשנות את החוק באופן שבו הודאה במשטרה לכשעצמה לא תשמש כראייה במשפט פלילי. רק מידע שהתגלה באמצעות ההודאה יוכל להיות מוגש כראייה בדיון הפלילי.
