היחידה הארצית למאבק בפשיעה הכלכלית (היאל"כ) הוקמה למטרת טיפול בתופעות פשיעה שבעיקרן גורמות נזק כספי ישיר ועקיף לקופה הציבורית. ייעודה של היאל"כ הוא אם כן לצמצם את התופעה הזו המכונה פשיעה כלכלית, ולמעשה למנוע הוצאת כספים מהקופה הציבורית, וכחלק בלתי נפרד מכך לחקור אירועים שבמסגרתם הוצאו כספים מהקופה הציבורית.


כאשר חקירה נפתחת על ידי היחידה הכלכלית, לרוב הציבור לא יידע עליה, וספק רב אם החשודים הפוטנציאליים יהיו מודעים לה. זהו השלב של החקירה הסמויה. בדרך כלל, בשלב כלשהו מתקבלת החלטה להפוך את החקירה לגלויה, או אז אנו עדים לחשיפה תקשורתית נרחבת המלווה במעצרים תקשורתיים, שכן לרוב עסקינן בפרשות שהאינטרס הציבורי בחשיפתם גבוה במיוחד.


עיקול החשבונות מהווה פעולת חקירה דרמטית


כאשר החקירות והמעצרים נעשים באופן גלוי, נעשות עוד פעולות משלימות, שלימים יסתבר למי מהמעורבים כי מדובר בפעולות חקירה דרמטיות במיוחד. הכוונה לאותם צווי תפיסת רכב וחשבונות הבנק של חשודים, אשר גם אם לא נעצרו, או שנעצרו ושוחררו, עדיין הם מגלים כי חשבונות הבנק שלהם הוקפאו ולא ניתן להשתמש בכרטיסי הבנק ובוודאי לא לבצע טרנזקציות ברכב ופעולות נוספות חשובות.


כאשר דבר זה מתגלה, יש לפנות באופן מידי לעורך דין המומחה בתחום. בשלב זה, נהוג לפנות ליחידה שהוציאה את הצווים ולדרוש את קבלתם. בדרך כלל, לאחר שאלה יתקבלו במשרד עורך הדין, יתגלה לחשודים כי המשטרה פעלה בכפל חילוט בשעה שהיא הוציאה צווים הן מכוח סעיפים 32, 34 ו–43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט–1969, ביחד עם סעיפים 26 + 21(א) לחוק איסור הלבנת הון.


מכוח צווים אלו שהוגשו לבית המשפט, יורה בית המשפט על המצאת מידע אודות נכסיהם הרשומים של החשודים ויוקפאו הנכסים והזכויות בהם. נוסף על כך, יימסרו צווי מסירת מידע ממשרד התחבורה וממשרד הרישוי אודות הרכבים של החשודים וייאסר עליהם לעשות כל דיספוזיציה ברכב.


בשלב זה יש לפעול בדרכים המקובלות בחוק, ולפנות בבקשה לבית המשפט שהטיל הצווים במטרה שזה יורה על ביטול הקפאת חשבון או חשבונות הבנק של החשודים.


האם היחידה למאבק בפשיעה כלכלית פועלת באופן פסול?


על עורך הדין יהיה להתמודד במצב דברים זה עם סוגיות משפטיות מורכבות שכן היחידה הכלכלית אינה פועלת תמיד בהתאם לפסקי הדין שניתנו בנושא זה בבית המשפט העליון. כך למשל פועלת היאכ"ל, לדעתי באופן פסול, הן על פי פקודת סדר הדין הפלילי והן על פי החוק לאיסור הלבנת הון.


מדובר בשני מסלולים אפשריים למתן צווי חילוט זמני ברכוש של נאשם בהליך פלילי, כאשר לדעתי, לא כן כאשר אנו עוסקים בחשודים בלבד, המאפשרים, בהתקיים התנאים הקבועים בחוק, פגיעה בזכויותיו הקנייניות של מי שעדיין לא הורשע בדין.


לאחרונה, בפסק הדין רונאל פישר נגד מדינת ישראל קבע בית המשפט העליון בהחלטה תקדימית כי ראוי להיצמד ללשון החוק ולא לערב בין המסלולים השונים, שלכל אחד מהם תכליות שונות והמחייבים עריכת איזונים אחרים.


כאן אולי המקום להזכיר כי בהקשר דומה כבר העיר שופט בית משפט השלום בראשון לציון, מנחם מזרחי, במקרה אחר, כי יש ממש בטענה שהמשטרה לעתים מתעלמת מהסייגים שנקבעו בחוק בדרך פעולתה השגרתית.


בנוגע להתנהלות כגון זו קבע בית המשפט העליון כי אמנם בשני מסלולים מקבילים, אך הבחירה במסלול אינה שרירותית והמשטרה מחויבת לבחור במסלול אשר פחות פוגע בזכויות הקניין של האזרח.


מכל מקום, לדעתי, לא בכל מקרה קיים בסיס משפטי להוצאת הצווים, וזאת לנוכח העילות המנויות בסעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי שאינן תמיד מתקיימות, שכן לעתים אין זיקה המקימה דין תפיסה בין הרכוש שנתפס על ידי המשטרה לבין העילות האפשריות לתפיסה כפי שנקבעו בחוק.


נוסף על כך, לעניות דעתי, יש לבחון אם קיים בסיס לתפיסה לפי החוק לאיסור הלבנת הון, שכן המשטרה חייבת להניח בפני בית המשפט בסיס עובדתי לתפיסה בשווי העבירה, כלומר גם אם קיימת עילה לתפיסת הרכוש, עדיין המשטרה חייבת לנקוט הליך שפגיעתו קלה יותר, כגון שחרור חלק מהחשבונות אשר יאפשרו לחשודים ובני משפחתם לשוב למהלך עסקים תקין.


קיימים פתרונות יצירתיים להתמודד עם צווים אלה, אולם כל מקרה חייב להיות נדון לגופו. בכל מקרה, צווי הקפאה וחילוטים זמניים גורמים לנזק כלכלי כבד, וכדי למנוע אותו או להקל עליו, יש להתייעץ עם עורך דין המתמחה בנושאים מורכבים אלה.