כלל בסיסי בדיני החוזים ובהסכמים בכלל הנו קיומם, כפי שהוסכם על ידי הצדדים.
המושג : Pacta sunt servanda (מלטינית: "הסכמים יש לקיים") הנו מיסודות המשפט האזרחי, הקנוני והמשפט הבינלאומי. במובן הפשוט ביותר, אי מילוי ההסכם הנו הפרתו ויש לקיימו בתום לב.
הסכמים ראשונים נחתמו עוד בשנת 2400 לפנה"ס במסופוטמיה בין מלך לגאש ושליטים אחרים. חוקי אור-נאמו משנת 2100 לפנה"ס באותו מקום הסדירו גם הם את המוסכמות שאנו רואים בהם היום כדברים מובנים מאליהם. האימפריה הרומאית ביססה מאוחר יותר קודקס חוקים נרחב אשר מדגיש את הכלל המקיים הסכמים וזה הווה בסיס לקודקס החוקים של הקיסר נפוליאון במאה 18 ובסיס למשפט הקונטיננטלי עד היום.
עובדה היא כי הסכמים הופרו החל מראשית ההיסטוריה בה החלו לכבדם ...!
החריג לכלל "הסכמים יש לקיים" היא הדוקטרינה הנקראת בלטינית:
Clausula rebus sic stantibus ותמציתה: בשינוי נסיבות יסודי, ניתן לא לקיים ההסכם.
ההיסטוריון היווני ליסיביוס מתאר הפרת הסכם משנת 211 לפנה"ס ביוון. היה זה השגריר ממחוז לקוניה אשר נשלח לספרטה לשכנע אותם לנטוש הסכם בו היו קשורים בברית האטולית וזאת, עקב שינוי נסיבות מהותי. זה אולי התיעוד הראשון לדוגמא של Clausula rebus sic stantibus.
אחד מאבות המשפט הבינלאומי היה המשפטן האיטלקי scipione gentili 1563-1616. הוא זה שקידם את המונח: "כל מוסכמה מובנת בנסיבות שהיא עומדת". זה הבסיס לדוקטרינה של שינוי נסיבות יסודי אשר יכולה לשחרר מהסכם בין צדדים. תפיסה זו הלכה ותפסה מקום בתקופתו ועד ימינו.
האם ניתן להשתחרר מכל הסכם דרך שינוי נסיבות יסודי?
בהקשר להסכמי תיירות קיים מקרה מעניין אשר ארע בשנת 1902, הקשור להכתרת הנסיך אדוארד השביעי כמלך אנגליה. האירוע ידוע בשם: Coronation Cases . השם ממש מתאים לקורונה של היום, אך שם היה זה מקרה כתר אמיתי (Coronam בלטינית). טקס ההכתרה נועד ליום 26 ביוני 1902 בכנסיית Westminster בלונדון. רצה המקרה והמלך המיועד חלה ונדרש לניתוח דחוף של התוספתן. בלית ברירה, נאלצו לדחות ההכתרה לחודש אוגוסט 1902.
אורחים רבים תכננו להגיע לטקס, הזמינו בעוד מועד מקומות לינה במלונות לונדון והתפוסה הייתה מלאה. מובן כי ההכתרה נדחתה והשאירה את המזמינים בבית.
עתה, החלה שורה של תביעות ודרישות החזר כספי נגד המלונות מאת מי ששילם מראש, ואילו המלונות כנגד מי שטרם שילם.
בתי המשפט דנו במקרים אשר נודעו לימים בשם Coronation Cases.
ברור היה כי אי ההגעה (no show) של המזמינים נבע מאי קיום הטקס. לא הייתה להם סיבה להגיע. מנגד, המלונות, טענו כי חוזה יש לקיים ואין זה עניינם מה אירע למלך.
מהי טענת סיכול חוזה?
בלשון פשוטה, המזמינים טענו טענת סיכול frustration of purpose)) של תכלית ההזמנה וביקשו לבטל ההסכם על בסיס זה. בית המשפט פסק כי אלו שחתמו הסכם עם המלון וציינו את מטרת ההזמנה - טקס הכתרה - יקבלו כספם ואלו אשר לא ציינו זאת חויבו לשלם. ללמדנו, מי שצפה אפשרות ביטול הטקס וציין בהסכם את מטרת ההזמנה- קיבל כספו. הסיכון של ביטול/סיכול הטקס נפל על המזמין שלא צפה פני עתיד ולא עיגן זאת בהסכם.
טענת סיכול קשורה לשינוי נסיבות יסודי: הנסיבות שהיו קיימות בעת כריתת החוזה והיו חיוניות להתחייבויות הצדדים השתנו והייתה להן השפעה רדיקלית על ההתחייבויות בחוזה.
ברור לנו כי התפיסה האידיאליסטית של קיום חוזה בכל מצב אינה יכולה להתקיים בקרות שיבוש לא צפוי ויסודי בחיי החוזה.
מבחן הסיכון בדין האמריקאי
בדין האמריקאי נוהגים על פי "מבחן הסיכון" לאמור, כמה חריג ובלתי צפוי היה האירוע, האם הסיכון החדש אליו נחשף צד לחוזה מצדיק השתחררות ממנו, השפעתו על כדאיות העסקה, שיקולי יעילות כלכלית ועוד. על פי אמות מידה אלו בודקים הצדקה של צד להשתחרר מהחוזה.
פסק דין משנת 1916 סימן את הגישה באמריקה:
Mineral park land Co. V Howard,172, Cal. 289 (1916)- שם, בימ"ש בקליפורניה אישר השתחררות מחוזה וקבע כי צד להסכם יכול שיופטר מהתחייבויותיו החוזיות עקב מאורע משבש ובלתי צפוי גם במקרים בהם ביצועו אפשרי, וזאת, מהסיבה שההוצאות הכרוכות בקיומו יהיו כה גבוהות עד כי אין לראות את הביצוע כמעשי. כך, דרך דוקטרינת אי המעשיות, הסיכול או אי האפשרות מתערב ביהמ"ש ומאפשר להשתחרר מחוזה.
שחרור מחוזה עקב שינוי נסיבות קיצוני
הדוקטרינה של השתחררות מחוזה עקב שינוי נסיבות יסודי הפכה לחלק מהמשפט הבינלאומי המקובל והוכנסה לאמנת וינה 1969 המכונה "אמנת האמנות". סעיף 62 לאמנה מדבר על Fundamental Change of Circumstance - -שינוי נסיבות יסודי . דרכו ניתן למצוא פתרון לבעיות חוזיות, לדוגמא, כפי שכפתה עלינו מגפת הקורונה היום.
בחוק החוזים בישראל קיים סעיף המתייחס לאירוע מסכל. סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) ,תשל"א-1970 מציין:
. (א) "היתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ושלא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים."
עיננו הרואות כי במקרים יוצאי דופן (נדירים מאוד) אפשר להפר חוזה, בנסיבות בהן לא ניתן היה לצפות את האירוע המפר, לא ניתן למנען ותנאי קיום החוזה שונו באופן יסודי.
פרשנות הפסיקה בישראל של אפשרויות ביטול החוזה
הפסיקה המסורתית בישראל פירשה בצורה מאד מצמצמת את אפשרויות ביטול החוזה בטענת סיכול.
בע"א 101/74 חירם לנדאו נגד מקורות חברת מים בע"מ נפסק כי גירוש אנשי עסקים ישראלים מאוגנדה בתקופת הטירוף של אידי אמין לא נחשב כאירוע מסכל ולכן לא ניתן לשחרר את אותם אנשי העסקים מהסכמים עליהם חתמו בתקופה הרוגע של אידי אמין.
במקום אחר קבע כב' השופט לנדוי בפסק דין שניתן בעקבות מלחמת יום הכיפורים כי גם המלחמה לא תשחרר מהחוזה, ע"א 865/76 חנה לופז ואח' נגד אלי שושני .
גישה נוקשה זו של ביהמ"ש התמתנה בשנות ה- 2000 , (לדוגמא, פסק הדין ת"א(ת"א) 1072/07 מורן נגד פוקס) אך עדיין, הכלל הוא קיום החוזה - Pacta sunt servanda ורק חריג נדיר ויוצא דופן יפגע בוודאות החוזה.
האיחוד האירופי חוקק חוקים להגנת הנוסעים הרוכשים חבילות תיירות למיניהן. לדוגמא:
Council Directive 90/314/EEC 1990 on package holiday and tours
או: Directive (EU) 2015 of the European Parliament
בעולם הרחב קיימת אמנת מונטריאול 1999 להגנת נוסעים בתעופה האזרחית ויש עוד חוקים ותקנות אחרות , רובן ככולן להגנת הנוסעים.
גם המחוקקים בארץ עקבו אחרי החוקים באיחוד האירופי ובעולם וקיימת חקיקה נרחבת להגנת הצרכן החל מאיחורי טיסות , ביטול חבילות נופש, גילוי נאות ברכישת שרותי תיירות ועוד. הצרכן מוגן היטב. אולם מהצד השני, לא ברור אם ההגנה הניתנת למארגני תיירות וחברות תעופה מספקת. במיוחד כנגד אירועים נדירים וחריגים כמו מגפת הקורונה.
האם התפרצות נגיף הקורונה מצדיקה השתחררות ספקי תיירות מהחוזה?
כל מי שהזמין שירותי תיירות אשר התבטלו שלא באשמתו, דורש כספו חזרה, וזאת על פי החוק. ובצדק. השאלה היא אם מקרה התפרצות נגיף הקורונה ששיתק את תעשיית התיירות מצדיק השתחררות ספקי תיירות מהחוזה ?
בארץ, טרם התקבלה כל החלטה אופרטיבית כיצד לנהוג. סוכנים לא יודעים האם חובה עליהם להחזיר כספים שזה מכבר הועברו לספקי חו"ל והרי החוק מחייבם! האחרונים מצידם לא תמיד יכולים להחזיר כספים אשר לא בהכרח ברשותם. נוצר כאוס ומעגל כספי שברירי בו האחד תלוי בשני.
לדוגמא, סוכן ישראלי שחכר מראש בית מלון שלם באיטליה לתקופת הפסח. או סוכן ישראלי ששכר ספינת טיולים בקיבולת מלאה לטובת לקוחותיו לחודשים מאי-יוני 2020. שני הסוכנים קיבלו כספים מלקוחותיהם והעבירו אותם (או מרביתם) לספקי חו"ל. עתה, התבטלו העסקות, הם חייבים להחזיר הכספים ללקוחות אך ספקי החו"ל אינם מחזירים את הכספים שהועברו אליהם, כל אחד מסיבותיו הוא.
מה הפתרון לכך בהנחה שאיננו רוצים למוטט תעשיה זו.
איטליה הייתה המדינה הראשונה באירופה שנכנסה למערבולת הקורונה ושירותי התיירות נסגרו עד לאחרון שבהם. לאור כך, האיטלקים חוקקו תקנה, לתמיכה בכל תעשיית התיירות, המבטלת את דמי הביטול ומאפשרת לספקי התיירות השונים להחזיר למזמינים את שווי השרות שהתבקש בצורת שובר למימוש בתוך שנה. כסף לא יוחזר פיזית. (Decree law n. 9 of 02/03/20)
בצורה דומה החליטו מדינות אחרות לתת החזר דרך שובר למימוש תוך שנה החל מאפריל 2020 ובכך פעלו להצלת ענף התיירות. המדינות שפעלו בהתאם לשיטת החזר זו הן -צרפת, הולנד, בלגיה, פולין, קנדה, ספרד, ארגנטינה ועוד. עדיין, ישנן מדינות אשר טרם החליטו , לדוגמא גרמניה, אירלנד, ישראל...
האם התפרצות מגפת הקורונה מהווה אירוע נדיר שאותו לא צפו הצדדים?
דעתנו היא כי התפרצות מגפת הקורונה נכנסת לקטגוריה של אירוע נדיר, אותו לא צפו הצדדים ולא תמחרו את הסיכון שלו. מקרה כזה יחשב כאירוע מסכל. כך גם היה בשנת 2010 באירוע ההתפרצות הוולקנית באיסלנד. המרחב האווירי באירופה נסגר למשך ימים ארוכים ושרותי תיירות רבים בוטלו. האירוע נחשב כמסכל ומשחרר מחוזה.
היום, יש חוסר אחידות בין המדינות לשאלה אם מגפת הקורונה הנה אירוע מסכל. לכן, במיוחד בנושאי תיירות חובקי עולם, יש לשים לב בהתקשרות החוזית מה הדין המקומי אשר יחול על ההסכם. מובן כי רצוי לשאוף ולאחד את החוקים בעניין זה לטובת וודאות משפטית של כל הצדדים.
לבסוף, חברות התעופה, כמו גם סוכני הנסיעות אינם צריכים לשאת בתוצאות נזק הנגרם לנוסע כתוצאה מאירוע מסכל. יחד עם זאת, הנוסע שנקלע גם הוא לאירוע שלא באשמתו, צריך להיות זכאי להחזר כספי על שירותי התיירות אשר הזמין לאור בטלות החוזה. אם ההחזר הכספי אינו אפשרי, יש לתת למארגן/חב' תעופה אפשרות החזר בשובר למימוש, נניח לתקופה של שנה. כך, כל צד יישא בנזק הישיר שלו ואין צד שיצא נשכר.
דעתנו היא כי שיקולי יעילות כלכלית וחלוקת הנזק בין הצדדים צריכים להוביל לפתרון זה.
הערה: האמור לעיל יכול להתאים, בשינויים המחויבים, גם להסכמים אחרים ואינו מיוחד רק לנושא התיירות.
.jpg)
