השאלה המשפטית אשר תעמוד לבחינה במאמר זה הנה גבול האחריות של סוכן הנסיעות עת מספק הוא מוצר תיירות של סיטונאי תיירות אחר (צד ג'). מילים אחרות, האם יוכל לקוח לתבוע סוכן נסיעות עקב מחדלים של צד ג' אשר אירעו בחו"ל.

 

גבול האחריות בין הצדדים המעורבים עלה בדיון מפורט לפני שלוש שנים בפסק דין הידוע בשם דיזנהויז נגד היועץ המשפטי לממשלה, ח.א 804/07 . (להלן: "פס"ד דיזנהויז"). כזכור, בית הדין קבע באותו מקרה כי:

 

"מבחינה משפטית, יש לראות בתפקידה של סוכנות נסיעות כחורג מגדר "תיווך", אך אינו עולה כדי "ספק שירותים". בתי משפט עשו מפעם לפעם שימוש בפס"ד דיזנהויז וגם במקרה שלפנינו נעזר ביהמ"ש בפסיקה שנקבעה שם.

 

והפרשה שלפנינו כך הייתה: ת.ק. (צפת) 32799-03-12 איריס מעיין נגד גואקו בע"מ (סוכנות הנסיעות):

 

 

התובעת הזמינה אצל סוכן הנסיעות (להלן: "הסוכנות") תוכנית הקרויה: "דרום אפריקה-טיפול באריות וטיגריסים". התוכנית נועדה לטיפול התנדבותי בשמורת טבע seaview בדר' אפריקה.

 

גרסת התובעת: לטענתה, הבהירה בעת הרשמתה כי אינה אוכלת מוצרי חלב וגלוטן. בפועל, לא נמצא אוכל מתאים עבורה בשמורה והיא סבלה מבעיות בריאות עד כדי הזעקת בעלה מישראל וחילוצה טרם סיום התוכנית.

 

עוד טענה כי אופי הפעילות בשמורה שונה מהותית ממה שהוצג לה בישראל. לדבריה, לא קיבלה הכשרה מקיפה כמובטח, אין שיקום בע"ח ושחרורם לחופשי כמובטח ואף הטיפול לא נסב סביב אריות וטיגריסים. לבסוף, מצאה עצמה עוסקת בעבודות תחזוקה ושירותים. לאור כך ולאור העדר תזונה מתאימה, עזבה את השמורה ותבעה את הסוכנות בסכום מעל 5,000 $. סכום זה כולל גם את טיסת בעלה לשם החזרתה.

 

 

גרסת הסוכנות: כפרה בטענות התובעת והגנתה התמצתה ב 4 אלו:

 

א. עמדו בפני התובעת אפשרויות הכנת מזון שמתאים למגבלותיה הבריאותיות

ב. פעילות הסוכנות מוגבלת לתווך בין הספק בחו"ל לבין המשתתפים בתוכנית.

ג. הכחישה קיומם של פערים בין מצגים בארץ לבין מה שהתקבל בשמורה וטענה כי התובעת היא שסירבה לכל הדרכה וסיוע שהוצעו לה.

ד. חלק מציפיות התובעת לא התממש כיוון שלאחר שהייה בת ימים אחדים החליטה על דעת עצמה לעזוב את השמורה ובכך מנעה מעצמה את הפעילות.

 

 

דיון:

בימ"ש קבע כי בעניין המזון המיוחד, היה במקום מסעדה עם פירות וירקות ומזון ללא גלוטן. לדבריו, הסוכנות פעלה וסייעה באופן סביר ואינה נושאת באחריות לנזק שנגרם לתובעת בעניין המזון.

 

לעניין הפערים בין המצגים שהוצגו לבין המציאות בשמורה מציין ביהמ"ש כי הסוכנות פעלה כחברת נסיעות ששוקה את שמורת הטבע כמתווכת. על היקף האחריות והקשר במשולש היחסים בין התובעת לבין הסוכנות לבין הספק בחו"ל כבר עמד ביהמ"ש בפס"ד דיזנהויז שהוזכר לעיל. ביהמ"ש מצטט מאותה פסיקה ואומר כי:

 

"הסוכנות אינה יוצאת מהתמונה בגמר המכירה, אך תפקידה הופך משני. מחויבויותיה הן בעיקר העברת מידע ללקוח מספק השירותים ובטיפול בתלונות הלקוח מול ספק השירותים. ודוק: התחייבותה המשפטית של הסוכנות היא להקנות ללקוח זכות משפטית לקבלת השירות מספק השירותים ולהבטיח כי שירות כזה אכן יינתן. (הדגשה שלי, ר.נ.). אין היא נוטלת על עצמה אחריות לאיכותו של השירות האמור ואף לא לליקויים העלולים ליפול בו (למעט כאלה בהם ניתן לייחס לה אשם)".

 

כן מוסיף ביהמ"ש כי בין הצדדים הוסכמו "תנאי התקשרות" ובהם תנאים כללים הפוטרים את הסוכנות מאי התאמה או טעויות במידע המסופק, הן מאחריות לשירות רע והן לשירות נמוך מהציפיות. מכיוון שהתובעת כפופה לתנאים אלו, איננה יכולה להתנער מסעיפי הפטור.

סוף דבר, בימ"ש מגיע למסקנה כי לאור הפסיקה ולאור תנאי ההתקשרות לא רובצת אחריות על הסוכנות בעקבות מחדלים של שמורת הטבע. התביעה נדחתה ונקבע כי התובעת תשלם 2,000 ש"ח הוצאות לסוכנות.(פס"ד מיום 16.11.12)

 

 

פרשנות משפטית: כאשר תובע עומד מול תקלות שירות בחו"ל, הדרך הנוחה והקלה עבורו לתבוע את הצד הקרוב לו בארץ שסיפק השירות. ביהמ"ש נדרש לבעיה זו אשר הונחה לפתחו. מצד אחד, סוכני נסיעות הטוענים להיותם "מתווכים" ומה להם ולאחריות המוצר, ומצד שני הצרכן אשר מוצא עצמו נפגע ואין לו כדאיות לתבוע נזקו בחו"ל.

 

בפס"ד דיזנהויז קבע ביהמ"ש כללים ומסגרת לאחריות ואילו בית משפט זה פירש אותם בדרך שפירש ודחה את התביעה. האם מכאן נראה מגמה של צמצום באחריות סוכנים? יש לזכור שניים אלו: הקביעה שלפנינו הנה של בימ"ש לתביעות קטנות ואינה מחייבת בתי משפט אחרים. דבר שני, ביהמ"ש נתן פירוש רחב ל "תנאי ההתקשרות" בין הצדדים (לטובת הסוכנות). לא תמיד נוהגים כך בתי המשפט ופעמים הרבה יש שיקבעו כי התנאים אחידים, מקפחים ולא יקבלו אותם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 


עודכן ב: 04/04/2013